תביעת נזקי גוף של פועל בניין נגד חברת כוח אדם ומבטחתה

לפתע, בעיצומה של פריקת הסחורה נופל העובד מארגז המשאית מבלי שהוא עצמו יודע אל נכון מה גרם לנפילה זו. האם מצב דברים זה מקים חבות כלפי המעסיק? זו השאלה העומדת במרכז המחלוקת והדורשת הכרעה בתובענה זו. רקע כללי והצגת הצדדים עסקינן בתביעת ניזקי גוף שנגרמו לתובע יליד 10/8/1970 בתאונת עבודה מיום 7/2/2010.

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, מעסיקתו של התובע שהינה חברת בניה קבלנית וכנגד הנתבעת 3, איילון חברה לביטוח בע"מ, אשר הוציאה פוליסת חבות מעבידים לנתבעת 1 נכון למועדים הרלוונטים לתאונה.

תפקידו של התובע בכח ביום הארוע, היה לפקח ולוודא כי עבודת הפריקה וההעמסה הנ"ל, אשר נעשתה כל כולה על ידי פועלי הקבלן והספקים שיעבדו במקום, מתבצעת כשורה (תצהירו של המנכ"ל: "למעשה מגיעות למקום 2 משאיות שונות, כלומר: משאית מכולה ומשאית הרמה, כאשר על המשאית עומדת המכולה, שממנה פורקים למרים משא").

תאור התאונה מפי התובע- גורס התובע בתצהירו כי בשל כך שמנהל העבודה לא הגיע באותו היום, התבקש על ידי אחיו "לעלות למשאית ולדאוג שהפועלים מעלים את הסחורות לבניין דירות לא מאוכלס באשדוד", כאשר לפתע לדבריו: "מעדתי והחלקתי, כאשר נחתכתי בשק האשכים ואז נפלתי לאחור על הגב". עת התבקש לפרט ולהסביר מה הייתה הסיבה לנפילתו ממהמשאית, השיב בזו הלשון: "תקשיב: בוא, אני אגיד משהו שאני לא זוכר או לא יודע". כאשר שב והתבקש לתאר מה גרם לנפילתו ופציעתו בתאונה השיב בזו הלשון: "אני המון פעמים ניסיתי להזכר מאותו רגע שכאילו אמרו לי "זוז" או שאני לא יודע מה היה שם, עד לרגע שנכנסתי לשולחן הניתוחים, והדבר היחיד שאני זוכר שהתחננתי לרופא להזריק לי זריקות שהורגים בעלי חיים שהם נגד כאבים.

ובמה הדברים אמורים? תנאי ראשון- "הוכח כי לתובע לא הייתה ידיעה או היכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגמרו למקרה אושר הביאו לידי הנזק"- עצם העובדה כי התובע "לא זוכר כלום מאיך שנפלתי. לא יודע מה היה שם", דהיינו לא יכול לומר מאומה בנוגע לנסיבות התאונה בגינה בחר, מהשיקולים הנמנים עימו, להגיש תביעה 11 ימים בלבד (!) לפני חלוף תקופת ההתיישנות ובשל שהוי ניכר זה יצא כי העיד אודותיה כעבור 12 שנים(!) לאחר שאירעה, אינה יוצרת "עמימות עובדתית" סביב נסיבות התאונה, וגם אם כן, הרי שהדבר פועל לחובת התובע במקרה דנן לנוכח השהוי הניכר.

המבטחת לא יכלה לקחת סיכון ולצפות מבעוד מועד את התוצאה הסופית של ההליך וכיצד ההכרעה עשויה/עלולה להיות מושפעת משני סעיפים אלו שנכללו בתצהיר המנכ"ל, אשר כל מטרתם הייתה, ללא כל ספק, לסייע בידי התובע ליצלוח את תביעתו כנגד המעסיקה, גם אם בסופו של יום מטרה זו לא הושגה.

...

לאור כל האמור לעיל, הריני לקבוע כי דחיית הכיסוי הביטוחי של איילון ביחס למעסיקה בשלב בו נעשתה- בדין הייתה יסודה.

סוף דבר ופסיקת הוצאות ההליך לאור כל המקובץ דלעיל, דין התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 3 להידחות לנוכח קביעתי כי התובע כשל להוכיח את עילת תביעתו כנגד מעסיקתו.

דין ההודעה לצד ג' 2 להידחות גם כן, לאו דווקא כפועל יוצא מדחיית התביעה העיקרית, אלא לנוכח קביעתי לעיל כי דחיית הכיסוי הביטוחי בשלב בו נעשתה- בדין הייתה יסודה.

לפי הנטען בכתב התביעה, התובע ניזוק נזק גוף בעת שעמד על משאית - בתאונת עבודה שהיא גם "תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), ולחילופין - היא תאונה שנגרמה ברשלנות שמיוחסת ביחד ולחוד למספר מזיקים (כל הנתבעים - שאינם חברות ביטוח).

נטען על ידי באי0כוח הצדדים נגד בא-כוח המבטחת, שבהתנהלותו בתיק זה יצר עירפול מצג לגבי הייצוג של מבטחת זו לאורך משך ניהול התיק, גרם לסחבת ארוכה בתיק, ולכך, שלעמדת המבקשים, בסופו של יום הגענו לדיון ההוכחות לשוא, ובעצם – לחינם, כי יש ליתן פסק דין חלקי בנידון.

הנתבעת 4, נתבעת כחברה קבלנית לבצוע עבודות בניה הנדסית שהיתה הקבלן המבצע ו/או הקבלן הראשי לבצוע עבודות הבניה באתר, ואשר באתר שבניהולה עבד התובע כפועל ביניין במועדים הרלוואנטיים לתביעה, שגם לגביו נטען כי היה אמור לקבל ממנה את ההוראות לגבי עבודתו [סעיפים 6 ו-13 לכתב התביעה]; הנתבעת 5 היא המבטחת של אחריותה וחבותה של הנתבעת 4 בקשר לתאונה [סעיף 7 לכתב התביעה]; הנתבעת 6 היא חברת כוח האדם שהעסיקה את התובע במועדים הרלוואנטיים, שילמה לו את שכרו ושילמה עבורו את דמי הביטוח הלאומי [סעיפים 8 ו-13 לכתב התביעה] (איננה מיוצגת; נימסר על ידי בא-כוח הנתבעת 7 כי מדובר בחברה ש"התפזרה" ושאיננה משתפת פעולה עם המבטחת); והנתבעת 7 היא המבטחת של אחריות וחבות הנתבעת 6 כלפי מועסקיה [סעיף 9 לכתב התביעה].

...

אשר על כן, אני מורה כי בגין האיחור המשמעותי בהצגת מוצגים מטעם הנתבעות 2 ו-3, אי-הצגת והשלמת נתונים ותשובות (שבית המשפט הורה שיהיו לפניו - טרם שמיעת העדויות), התנהלות שהובילה לביטול שני דיוני הוכחות, כאמור, אני מורה כי הפניקס חברה לביטוח בע"מ, הנתבעת 3 (בהיותה מבטחת הנתבעת 2 בשני הכובעים) תשלם לכל אחד מהצדדים הבאים: לתובע 1, לתובע 2, לנתבעות 4 ו-5 (יחדיו) ולנתבעת 7 – החזר הוצאות בסך של 5,000 ₪.

כמו כן, בגין ההתנהלות שתוארה לעיל - מול בית המשפט, ובזבוז זמנו של הציבור בהחלטות והבהרות חוזרות, תשלם הנתבעת 3 סך של 7,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.

ועוד, בעקבות בקשות שהוגשו בנדון לאחרונה, כאמור, אני מורה למזכירות לעדכן בנט המשפט את רישום מייצגי הנתבעת 2 – כמשרד שוהם-רנרט, עו"ד, ומייצגי הנתבעת 3 – כמשרד עוה"ד עמיחי טרוזמן.

רקע כללי, הצגת הצדדים וההשתלשלות הדיונית עסקינן בתביעת ניזקי גוף שנגרמו לתובע, פועל ביניין שהנו מהגר עבודה זר מאריתריאה יליד 1/8/1974 אשר נפגע בתאונת עבודה מיום 2/12/2014.

התובענה הוגשה הן כנגד הנתבעת 1, חברת כח אדם אשר הייתה מעסיקתו הישירה של התובע ואשר הייתה מי ששלחה אותו לעבודה באתר והן כנגד הנתבעות 2-3, המעסיקות בפועל אשר באתר הבניה שלהן עבד התובע בזמנים הרלוואנטיים ושם נפגע.

מכל מקום, ככל שהנתבעת סברה שקיימת סתירה, שכן בדו"ח צויין שלא היו עדי ראיה לתאונה וזה סותר כביכול את המעורבות של המנופאי והאתת לשיטת התובע, מה מנע מבעדה לברר עובדת אלו במהלך כל שנות נהולו של המשפט ישירות מול העובדים שלה, קרי מול אותו מנהל עבודה, מנופאי ואתת שהרי גרסה זו של התובע הייתה ידועה לה מתחילתו של ההליך (פורט בכתב התביעה, בתצהיר עדות ראשית)? ודוק, היותה של החברה בהליך פירוק אינה מסבירה מדוע המבטחת של החברה לא פעלה לאיתור עדים רלוואנטיים אשר שמותיהם ופרטיהם מצויינים בדו"ח ואותם ניתן היה לזמן לעדות ככל שהיה בכוחם לתמוך בקוו הגנתה.

...

לאור כל האמור לעיל, ובהתחשב בעובדה כי מדובר בתאונת עבודה, מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי גלובלי בגין הוצאות בהן נשא או ישא בעתיד בקשר לתאונה לרבות נסיעות לקבלת טיפולים ככל שיזדקק להם בעתיד, גם לאחר שובו למולדתו ביום מן הימים, בסך כולל של 50,000 ₪.

51293 71סוף דבר 54678313לאור כל המקובץ לעיל, הריני מעמידה את נזקיו של התובע 1 על סכום של 361,000 ₪.

לאור התוצאה אליה הגעתי בחזית שבין שולחת ההודעה לצדדי ג' 2-3 לפיה דין ההודעה להידחות, תישא שולחת ההודעה בהוצאות צדדי ג' בגין ניהול הליך זה בסך 20,000 ₪.

לפניי תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 27.11.1979, בתאונה שארעה לו ביום 6.8.2019 במסגרת עבודתו אצל נתבעת מס' 1, חברה לעבודות עפר ופיתוח ולפינוי פסולת ביניין (להלן: הנתבעת).

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת וכנגד מבטחתה בביטוח חבות מעבידים במועדים הרלוונטים.

לחילופין טענו הנתבעות, כי גם אם תיתקבל התביעה, הרי שיש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 100%; כפועל יוצא טענו הנתבעות, כי סכום הפצוי, לאחר ניכוי אשם תורם, "נבלע" בתגמולים שקבל התובע מהמל"ל, כך שגם מן הטעם הזה דין התביעה להדחות.

מטעם התובע העיד הוא עצמו; אישתו התייצבה לדיון ההוכחות והיתה אמורה להעיד אף היא, אולם בסופו של דבר ויתרה באת-כח התובע על עדותה.

...

לחילופין טענו הנתבעות, כי גם אם תתקבל התביעה, הרי שיש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 100%; כפועל יוצא טענו הנתבעות, כי סכום הפיצוי, לאחר ניכוי אשם תורם, "נבלע" בתגמולים שקיבל התובע מהמל"ל, כך שגם מן הטעם הזה דין התביעה להידחות.

ואולם, כאמור, דברים אלו הם למעלה מן הצורך בלבד, שעה שקבעתי כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

לפנים משורת הדין, לאור נסיבותיו של התובע, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.

רקע עסקינן בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, שנגרמו לתובע 1 ביום 8.1.17 במהלך עבודתו כעוזר טייח אצל הנתבע 1, קבלן משנה של הנתבעת 2, בעבודות טיח שבוצעו באתר בנייה ברחוב ברנדה 25 בפתח תקווה (להלן: "אתר הבניה", "הפרוייקט").

הנתבעות טוענות כי תפקידו של התובע היה עוזר טייח, לפזר את הטיח ולעשות החלקה וכי הטענה כי הארוע קרה תוך כדי עבודה של התובע עם מכונת הטיח אינה נכונה, שכן תפקיד התזת הטיח היה מסור לראש הצוות והאחראי על עובדי קבלן הטיח, מחמוד אבו הדבה (אחיו של הנתבע1), אשר הוא זה שעבד עם המכונה ביום התאונה.

בע"א 246/72 מנשה נ' דרומנו, פ"ד כז (1) 712 נפסק בית המשפט העליון: "חובת הזהירות הכללית המוטלת על כל אדם ביחס לרעהו הנמצא בתחום השפעתו, מחייבת מעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת נזק גוף לעובדו במהלך הרגיל של עבודתו: ראה ע"א 147/54, מאיר גואטה נגד ברוך ריבקינד ; פד"י, כרך ח, ע' 1607 ,1603 ; פי"ם, כרך יז, ע' 440) האמצעים המתחייבים לצורך מילוי חובה זו משתנים ממקרה למקרה ומעניין לעניין לפי הנסיבות. לגבי מקום העבודה, גם אם איננו בחזקתו או בשליטתו של המעביד כי אם בידי מישהו אחר, פירושה המעשי של החובה הוא שעליו לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי להגן על עובדו מפני סיכונים שהוא יודע או צריך לדעת על קיומם בו. מעביד השולח את עובדיו לעבוד בחצרים של אחר אינו יכול להיתנער מכל אחריות לבטיחות החצרים ולתנאי העבודה בהם. לעולם מוטלת עליו חובה עליונה, לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שלא לחשוף את עובדיו לסיכונים מיותרים הניתנים למניעה. מה ייחשב לנקיטת אמצעי זהירות סבירים תלוי בכל נסיבות העניין והוא משתנה ממקרה למקרה. לדוגמה, אפשר לצפות כי במקום שנעשות בו עבודות בניה עלולים להיות סיכונים מסיכונים שונים הנובעים ממצב הבטיחות של המקום עצמו או מחוסר סידורים נאותים בבניין. מביקור במקום אפשר, למשל, לראות מייד אם המעברים נקיים ופנויים, אם אין בשטח בורות ומהמורות, אם במעלה מדרגות יש מעקה מתאים, אם במשטחי עבודה או פיגומים יש תמיכות וסמיכות כנדרש, וכיוצא בזה מן הדברים הגלויים לעין וניתן לתקנם, או לידרוש מהמחזיק במקום לתקנם, על-מנת לעשותו בטוח במידה סבירה לעובדים". חובת הזהירות המושגית והקונקרטית חלה גם על הנתבעת 2, כלפי התובע באשר שימשה בתור "מבצע בניה", כלשון תקנות הבטיחות בעבודה.

חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף תיעשה בהתאם להוראות סעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], "על פי הצדק והיושר בהיתחשב עם מידת אחריותו של האדם לנזק". בהלכה נקבע כי החלוקה תיעשה בהתאם למידת אשמתם המוסרית של המעורבים [ע"א 746/76 עיזבון המנוח עזרא נ' בן מויאל, פ"ד לב(3) 539 (1978); ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל פ"ד מח(3) 207 (1994); ע"א 7436/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ב.י.מ. חברה לבניה בע"מ [פורסם בנבו] (פורסם; 06.07.2011)].

"רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" (ראה: ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אסתר אטדגי (פרחן), פ"ד מא (4) 524).

פוליסת ביטוח – נתבעת 3 הנתבעת 3, הייתה בזמנים הרלוואנטיים למועד התאונה המבטחת של הנתבעים 1-2 בפוליסת ביטוח בת תוקף שמכסה את חבותם של הנתבעים 1-2 בגין ניזקי הגוף שנגרמו לתובע.

בחקירתו הנגדית העיד התובע כי עבד אצל "איפרגן בנימין", קבלן שיפוצים, במשך תקופה של 10 חודשים, מיום 1.10.19-31.7.20, כנהג הסעות של פועלים(עמ' 25 ש'20) טען כי הוא מסיע ויושב 8 שעות ברכב ומחזיר בסוף היום.

ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב מישפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277).

...

על כן, התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית.

סיכום בהתאם לפסק הדין אני מחייב את הנתבעים 2 ו-3 יחד ולחוד לשלם את הסכומים הבאים: מחייב את הנתבעים 2-3, לשלם לתובע 1 פיצוי בגין הנזקים כפי שפורט בפסק הדין, בסך של 101,496 ₪.

התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית ללא צו להוצאות, נוכח "בליעת" סכום הנזק בתגמולי המל"ל. הסכומים שנפסקו ישולמו על ידי הנתבעים תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין ובהיעדר יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.