התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעו לה ע"י וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה של 5% מיום 1.1.19, הגם שנכות זו אינה מחייבת לצורך תביעת ניזקי גוף בהליך זה.
התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית לצורך הוכחת נכות, לטענתה מטעמים של חיסרון כיס, ועל כן, התביעה מתבררת כתביעה ללא נכות רפואית.
כך סבר גם כבוד השופט אוקון בת"א (שלום ת"א) 87279/96 סרי נ' עריית חולון, (6.12.98):
"המיקום הנכון מבחינת הסיכון הרגיל של מעידה הוא בתחום רמת הזהירות. אין צורך לנקוט אמצעי זהירות נגד סיכון שכיח וטבעי הקיים גם בלעדי רשלנות. זהו המצב כאשר מתרחשת מעידה או החלקה בשל איבוד שיווי המשקל או בשל הנחה בלתי נכונה של הרגל. זהו המצב גם כאשר שיווי המשקל אובד בשל גורם שהוא בבחינת נתון מקובל, למשל, בליטות, גלים ושיפועים בדרך ציבורית, שאיננו מצפים כאמור כי היא תהיה בבחינת 'מודל גאומטרי שיש בו יושר מתמטי של מפלס'. לעומת זאת, אם המעידה היא תולדה של גורם אחר, שנוצר מהתרשלות, חדלה הנפילה להוות סיכון רגיל".
אומנם ניתן לצפות ולדרוש מהולך הרגל שילך כאשר עיניו פקוחות וישים ליבו לדרך ולמפגעים גלויים בקרקע, אולם, על הנתבעת, כרשות עירונית, אשר המדרכה מצויה בתחום שיפוטה ובאחריותה, מצוה לתור אחר מפגעים, כגון, אבנים מישתלבות חסרות ו/או שקועות, היוצרות בור של ממש.
...
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי נותר ספק לגבי מיקום המפגע- הבור והאשפה.
לצורך הדיון כאן, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית והשאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו.
בנסיבות המקרה דנן, אני סבור, כי המענה לשאלה זו הוא חיובי.
בנסיבות העניין, סבור אני, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 15%.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי אין בראיות שהובאו כדי ללמד על מהות העבודה של התובעת, ככזו המצריכה עמידה ממושכת ו/או מאמץ המופעל על רגל ימין.
לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים שצרפה התובעת במסגרת ראיותיה, בשים לב לכך שהתובעת סבלה משבר בקרסול רגל ימין, רגלה גובסה, שהתה באי כושר מלא של 4 חודשים, עברה טיפול פיזיותרפיה לשיקום, סבלה מכאבים, אני סבור כי יש לפסוק לתובעת סכום פיצוי בגין כאב וסבל בסך 30,000 ₪, המשקף את הנזק הלא ממוני שסבלה.
