תביעת נזקי גוף נגד עירייה וקבלן ראשי

תביעת נזק גוף שהגישה התובעת ליובוב אברמוב, ילידת 1963 בגין ארוע שהתרחש לטענתה ביום 30.01.11 עת חזרה מעבודתה בשעות הלילה וצעדה ברחוב אפשטיין בנתניה סמוך לבית מס' 14 ונפלה עקב מדרכה משובשת ובלתי תקינה שהוותה מיכשול להולכי רגל.

מדוע לא הביאו לעדות את הקבלנים שנתנו עבודות תיחזוקה לעיריה בשנה זו על מנת לבדוק האם בוצעו עבודות תיחזוקה למדרכות אז? לא קבלתי כל הסבר מספק מהעיריה.

כן נפסק כי "..רחובות ומדרכות אינם משטח סטרילי ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים בליטות וגלים של שיפועים כאלה או אחרים...זו מציאות הכרחית.." (ע"א 4344/97 ג'ני נגד עירית רמת גן-פורסם במאגרים).

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אמנם מתלושי השכר לשנת 2017 עולה הפחתה משמעותית של צבירת ימי המחלה ביחס לשנת 2011 אך אין כל אסמכתא כי ההפחתה קשורה באופן כלשהוא לפגיעה בתאונה נושא תביעה זו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בהתאם להסכם הקבוצי של עובדי עריית תל אביב, פדיון ימי המחלה נעשה ביחס של 6-8 ימי מחלה לכל 30 ימי מחלה צבורים.

בתצהיר עדותה הראשית אכן טוענת התובעת כי לאחר התאונה היא התקשתה בעבודתה ותפוקתה ירדה וכן טוענת כי כיום היא עובדת 50% משרה.

...

יחד עם זאת, לאחר שעיינתי, עיין היטב, בתמונות שהציגה התובעת, מצאתי כי המפגע בו כשלה מהווה מפגע ממשי אשר יש בו כדי להטיל אחריות על הרשות לאירוע הנזק שנגרם בגינו לתובעת.

אשם תורם – סבורני שיש לקבוע 10% במצב זה. הוצאות רפואיות וניידות אשר להוצאות רפואיות, כאמור בהלכה שנפסקה בע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' אלחדד, פ"ד נא (2) 724, התובעת זכאית לקבל את הטיפול הרפואי הנדרש לה, במסגרת קופת החולים בה היא חברה ומכח הוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994.

משכך תשלם הנתבעת לתובעת 1 סך של 36,494 ₪.

עסקינן בכתב תביעה אחד הכולל שני מרכיבים כדלקמן: תביעת ניזקי גוף שהגיש התובע 1 (להלן: "התובע"), תושב ואזרח ישראל, בעקבות פציעתו הנטענת בתאונת עבודה אשר ארעה ביום 27.11.13 (להלן: "התאונה") באתר בניה "משכנות המדע" בסמוך לטכניון בחיפה (להלן: "אתר הבניה"), בו עבד במסגרת עבודתו אצל הנתבעת 1 (להלן: "המעביד").

למעמד זה של הנתבעות חשיבות הנוגעת לשתי נקודות: לענין חלוקת האחריות ביניהן בגרימת התאונה; כפועל יוצא מחלוקת האחריות כאמור בסעיף קטן א' – זכות החזרה של המל"ל נגד הנתבעות 2-3 כדי שיעור אחריותן, מכח סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב) תשנ"ה-1995 הקובע כדלקמן: "היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה...". נציין עוד בפרק זה, כי הראל חברה לביטוח בע"מ ביטחה ביום התאונה את הנתבעות 2-3 וקבלני משנה מטעמן (היינו גם את הנתבעת 1 ששמשה כקבלן משנה לעבודות שלד ביום התאונה) בפוליסה מסוג "עבודות קבלניות". מיפרט הפוליסה הוגש וסומן ת/3.

כיצד נחלק את האחריות בין המעביד (הנתבעת 1) לקבלן הראשי ומבצע הבניה (הנתבעת 2)? נאמר לא אחת בפסיקה כי חלוקת אחריות בין מעוולים במשותף מסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית המתרשמת ישירות מהעדים ומחומר הראיות, וקובעת את החלוקה לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהם (ע"א 7796/13 עריית רהט נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 4 והפסיקה שם, 28.7.14).

...

שוכנעתי מטענות התובע בדבר אחריותה של הנתבעת 1, מעבידתו, לתאונה, מכח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה שבפקודת הנזיקין (הפרה שטען לה בכתב תביעתו).

סיכום ביניים של סכומי הנזק לאור כל האמור לעיל, סכום ביניים של נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר – 565,750 ₪; הפסד השתכרות לעתיד – 1,218,706 ₪; הפסד פנסיה – 214,135 ₪; עזרת הזולת בעבר ולעתיד – 3,080,700 ₪; הוצאות ניידות ונסיעות (לעבר ולעתיד) – 566,160 ₪; התאמות דיור – 300,442 ₪; הוצאות רפואיות והוצאות נלוות לעבר ולעתיד – 150,000 ₪; מכשירים ואביזרים רפואיים או אחרים – 890 ₪; נזק לא ממוני – 800,000 ₪.

לחיזוק טענה זאת הפנו הנתבעות 2-3 בסיכומיהן לפסק דינו של חברי כב' השופט רון סוקול, ב-ת.א. (חי') 60161-03-17 פלוני נ' כאן בונים בע"מ (25.9.18), שנהג בדרך בה רוצים הנתבעים 2-3 לילך בה. היינו – השוואת סכומי המל"ל לניכוי (שיעור היוון של 3%) לסכומי המל"ל הנתבעים בתביעת שיבוב מהמזיק (שיעור היוון של 3%), למרות שבתקנות ההיוון נקבע שיעור היוון של 2% שעל פיו אף חושבה ווגשה תביעת שיבוב של המל"ל שם. אין בידי לקבל טענה זאת.

לאור כל האמור לעיל אני מורה, כי הנתבעת 2 תשלם למל"ל את סכומי המל"ל בסכום השקול ל-30% (כשיעור אחריות הנתבעת 2 לתאונה, וכקביעתי לעיל) מהסכומים שייקבעו בחוות הדעת האקטוארית שיגיש המל"ל בהתאם להוראותיי בפסק דין זה, ותאושר על ידי.

יוצא, איפוא, כי אין לנפגעת כל אפשרות מעשית להציג תמונה של המפגע מושא נפילתה, וזאת כמתחייב וכנדרש ממנה בתביעת נזק גוף אותה מבקשת להגיש נגד הערייה ובית החולים, במסגרת חובתה להרים את הנטל הראייתי הרובץ לפתחה ולהוכיח כי היה מדובר "בסיכון בלתי סביר וצפוי" אשר יש לחייב את בעלי המקרקעין בגינו.

בנוסף, מפנה העיריה אצבע מאשימה כנגד בית החולים כמי שגרם לה נזק ראייתי בשל כך שהקבלן מטעם בית החולים אשר תיקן את המפגע הנטען, לא דאג לתעדו בזמן אמת, מה שמקשה עליה על ניהול הגנתה כעת.

לכן, אין טעם לחזור ולהדרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהוים את מרבית תביעות הנזיקין המתינהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין)" (הגדישה אינה במקור- א.ב.)

...

לטענת התובעת, התאונה ארעה בשל רשלנותן של הנתבעות בגין תחזוקה לא נאותה והיעדר פיקוח על תקינות המדרכה, ומאחר ומדובר במפגע המהווה סיכון בגינו נפגעה התובעת ונפלה, אזי יש לקבל את התביעה במלואה.

האם התובעת הוכיחה קיומו של מפגע אשר מקים חבות לפתחן של הנתבעות? ואולם במסקנה לעיל אין סגי.

לסיכום ראש נזק זה, סה"כ הפסדי שכר לעבר כולל תוספת פנסיה בשיעור 12.5% נאמד בסך של 30,000 ₪ במעוגל.

לאור כל המקובץ דלעיל, מצאתי לנכון להאמיד את הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובלי בסך 40,000 ₪ המהווה כ- 70% מחישוב אקטוארי מלא המגיע לכ- 61,000 ₪ (עד גיל 67 כולל 12.5% פנסיה לפי נכות 20% ובסיס שכר של 13,200 ₪ לפי דרישת התובעת.

לאחר ניכוי אשם תורם (20%)- 164,000 ₪ סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל הריני מעריכה את נזקיה של התובעת בסכום כולל של 164,000 ₪.

התובע תבע בתחילה גם את עירית באר שבע ואת המועצה הדתית באר שבע, אך התביעות נגדן נמחקו בהסכמה - בפתח ההליכים.

הנתבעים נגדם עדיין מיתנהלת התביעה הם: חברת דלויה מרכז הבנייה בע"מ, הנתבעת 1 - שהיא חברה קבלנית שפעלה לבצוע חלק ניכר מהעבודות לבנית בית כנסת באתר הבניה בו אירעה התאונה (להלן: "הקבלן הראשי" ו-"האתר", בהתאמה), שהתובע טוען בכתב התביעה שהיא הקבלן הראשי שמונה לבצוע עבודות הבניה במקום, ושלטה על המועסקים באתר ועל דרך ביצוע העבודות; ומר אופיר אביטבול, הנתבע 2 – שלפי הנטען בכתב התביעה שימש במועד הרלוואנטי מנהל האתר ו/או נציג של היזמים ו/או הקבלן הראשי באתר ושלט אף הוא בדרך ביצוע העבודה של המועסקים באתר, ובכללם התובע.

בהתאם לכד יקבע את שיעור הגמלאות, שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמוסד ושלא קיבלן משום שלא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מהפיצויים המגיעים לנפגע; מה שמכונה "ניכוי רעיוני". לפי הפסיקה, כל זה נכון במקרה של תביעה של עובד בגין נזק גוף בתאונת עבודה נגד מעביד-מזיק, אך מזיק שאיננו מעסיק, איננו זכאי לנכוי רעיוני של תגמולי מל"ל. למרות האמור, אני מוצא כי בעניינינו, יש ממש בטענה של הנתבעים בענין אי-עמידת התובע בחובת הקטנת הנזק, בנסיבות המיוחדות בהן התובע מגיש את תביעתו נגד המזיק כ-7 שנים לאחר מועד התאונה, יום טרם התיישנותה, ובוחר שלא לתבוע את המל"ל משך 12 שנים.

...

התביעה נגד הנתבע 2 - נדחית בזאת.

התובע ישלם לנתבע 2 החזר שכר טרחת עו"ד בשיעור 30,000 ₪.

ההודעה נגד הצד השלישי - נדחית בזאת.

כן ציין כי הכביש לא היה תקין ואף הזכיר את תביעת נזק הגוף שהגישה גסתו, משום ששברה את רגלה כשהלכה בכביש.

בהמשך החקירה הראשית תיאר את העבודות ברחוב דוחא וציין כי תחילת העבודה ב- 4/19 כאשר הגדלת החוזה לקבלן, צד ג', נעשתה ב- 12/19 ושוב ב- 6/20.

גם כאשר נישאל על תפקידו של מפקח הפרויקט מטעם העיריה, ציין כי תפקיד המפקח הוא לפקח על טיב העבודה ולוחות הזמנים, כמו גם התקציב, אולם: "בטיחות בעבודה זה נטו אחריות של מנהל העבודה אותו ממנה הקבלן, בגלל זה הוא ממונה של משרד הכלכלה" (עמ' 14 ש' 5 - 8 לפרוט').

...

מסקנתי היא, איפוא, שהתובעת לא הצליחה להוכיח תביעתה.

התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת ולצד ג', לכל אחת מהן, הוצאות משפט בסך 5,500 ₪.