תביעת נזקי גוף נגד משטרת ישראל בגין תקיפה בתחנת אופקים

מבוא לפניי תביעה לתשלום כספי בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, כך לטענתה, בעת שהיתה עצורה בתחנת המישטרה בעיר אופקים ביום 4/4/10.

בהתאם לבקשת המדינה נמחקה התביעה כנגד השוטר פרוחט והתביעה למעשה נותרה רק כנגד משטרת ישראל, היא הנתבעת.

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים אשר העידו בפני, בחנתי לעומק את החומר הראייתי אשר הוצג בפני, וקראתי בעיון רב את כתבי טענות הצדדים על נספחיהם, הגעתי להחלטה כי הנתבעת, היא משטרת ישראל, חבה באחריות כלפי התובעת בגין הארוע שהתרחש בתחנת המישטרה מיד לאחר מעצרה, ולהלן נימוקי: תקיפה או נפילה? עסקינן בתביעת ניזקי גוף לפי פקודת הנזיקין.

סיבת נפילתה של התובעת בתחנת המישטרה משקבעתי כי התובעת נפלה ונחבלה בפניה, עקב נפילה בתחנת המישטרה ולא עקב תקיפתה יש לידון ולקבוע מה גרם והביא לנפילתה של התובעת.

...

נוכח מסקנה זו, אשר כאמור מקובלת על בית המשפט, לא מצאתי לנכון להורות על מתן פיצוי לתובעת בגין טיפולי השיניים הנדרשים לה, שכן לא הוכח בפניי הקשר הסיבתי בין בעיותיה של התובעת בשיניים, לבין הנפילה והשבר שנגרם לתובעת במהלך האירוע נשוא התביעה .

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 100,000 ₪.

עוד תשלם הנתבעת לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 20,000 ₪, וכן את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הוצאתם.

רקע עובדתי ודיוני ביום 22.04.12 בשעה 11:00 באופקים, לאחר שפנה התובע עם רכבו ימינה בצומת בו מוצב תמרור עצור, נעצר על ידי שוטר, רס"מ גדי ויימן (להלן: "ויימן") לאחר שהאחרון טען כי התובע לא עצר בתמרור עצור.

הכרעה במחלוקות עובדתיות אתחיל ואציין כי בנגוד לטענת המדינה כי התובע שילם אגרה של תביעה בנזקי גוף, עיון בתיק יראה כי התובע שילם אגרה על תביעה כספית בסכום של 200,000 ₪.

עצם האמור בסעיף 11 לתצהירו של ויימן, כי האמירה "אם צריך נשבור לך את הידיים" נאמרה "בלהט" כבילתו של התובע תוך כדי היתנגדותו, מצביעה על חריגת ההתנהלות מהפרופורציות הראיות לה. איזה להט בדיוק נידרש, כשאדם עבר לכל היותר עבירת תנועה, לא נגרמה תאונה ולא נגרם נזק והוא טוען טענותיו בתחנת המישטרה, מרגיזות ככל שיהיו? לאחר כל ההתנהלות הזו, הוגש נגד התובע כתב אישום שלאחר מכן מצאה המדינה לנכון לחזור בה ממנו.

ברע"א 4672/14 גליק נ. מדינת ישראל נקבע: "גובה הפיצויים נגזר ממידת הרשלנות בה לקתה פעולת הגורמים המעכבים מחד גיסא, ומן הנזק שניגרם לפלוני מאידך גיסא, ובאומדן הנזק יש להביא בחשבון את אופיה של שלילת החרות – האם עיכוב בתחנת המישטרה או כליאה מאחורי סורג ובריח; את האופן בו התבצע העיכוב או המעצר – למשל, האם נעשה במקום הומה תוך פגיעה בשמו הטוב של האדם, או שמא הרחק מעיני הציבור; וכמובן את ארכה של שלילת החרות (לדיון נרחב בשאלת הרשלנות ראו ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר [פורסם בנבו] (2012); בנוסף ראו רע"א 5932/08 שירי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2010) (להלן עניין שירי); ת"ק (שלום ירושלים) 11339-04-10 אבודרהם נ' משטרת ישראל [פורסם בנבו] (2011) (להלן עניין אבודרהם))." בת"א (שלום י-ם) 6957-00 פלוני נ. סמואל ואח' נפסק פיצוי של 50,000 ₪ בגין נזק לא ממוני עקב כליאת שוא, מעצר שלא כדין למשך יומיים ותקיפה של התובע.

...

בכל הנוגע לכליאת שווא, סעיף 27(1) לפקודה קובע הגנה למקרה שהמעשה נעשה תוך ביצוע צו עיכוב או צו מעצר שניתנו על ידי רשות מוסמכת "אף אם היה פגם בנתינתם". על כן , גם אם בדי עבד אני סבורה כי עיכובו של התובע היה שלא כדין וכי מעצרו לא נדרש, ויימן פעל על פי צו עיכוב שהוציא באותה עת ולאחר מכן על פי צו מעצר שהוציא.

בעניין זה מקובלת עלי טענת המדינה כי עומדת לה החסינות הקבועה בסעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות מדינה) תשי"ב 1952 ועל כן אחריות המדינה חלה ברשלנות בלבד ועומדת לה אף ההגנה על פי סעיף 6 לפקודה, לפיה מקום שהשוטרים סברו בתום לב כי הם פועלים על פי הרשאה חוקית, ניתן לחייבה ברשלנות בלבד.

על כן אני דוחה את תביעת התובע ככל שהיא נוגעת לעוולות של כליאת שווא, תקיפה ונגישה.

<#2#> גזר דין הנאשם הורשע על פי הודאתו בבצוע עבירות תקיפה סתם נגד בת זוג (3 עבירות), איומים (4 עבירות) וכן עבירה של היזק במזיד, לפי סעיפים 382(ב), 192 ו- 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה.

בהמשך למתואר, בשעה 17:30 בתאריך הנ"ל, בעת עימות שבוצע בין הנאשם למתלוננת בתחנת משטרת אופקים, איים הנאשם לפגיעה בגופה של המתלוננת באומרו: "סתמי או שתקבלי נגיחה על ידי השוטר". עוד מתואר בכתב האישום, כי עובר לתאריך המתואר דלעיל, ביום שבת במהלך שנת 2016, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, מייד לאחר שהזמינה המתלוננת חבר שעבר הליך גמילה מאלכוהול וביקשה שייסיע לנאשם, קלל אותה הנאשם, וכאשר הכריזה המתלוננת על כוונתה להיתקשר למישטרה, הנאשם חטף מידה את הטלפון הנייד שלה וגרם לו לנזק במזיד בכך שזרקהו על הריצפה ושבר אותו.

עוד סיפר כי הוא היה הראשון להגיש תביעת גירושין כנגד אישתו ובהמשך זו הפניתה התביעה כלפיו.

ראה בהקשר זה רע"פ 6577/09 ניר צמח נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 20.8.09): " עבירות האלימות והאיומים ככלל, וכנגד בנות זוג בפרט, הפכו זה מכבר לרעה חולה אשר בתי המשפט מצווים להאבק בה. נכון הוא אומנם כי אין בכך כדי "להוציא" את נסיבותיו האישיות של הנאשם הקונקרטי מן המשוואה ואולם דורש הדבר מתן משנה תוקף לאותם אינטרסים של גמול ושל הרתעה, הן של העבריין עצמו והן של עבריינים בכוח".

...

מסקנה זו מבוססת מתוך התרשמות בית המשפט כי מדובר במסכת עבריינית אחת של אלימות פיזית ומילולית שהפנה הנאשם לבת זוגו לאורך תקופה ממושכת ובאופן תדיר.

מכל המקובץ לעיל, הנני לקבוע כי מתחם העונש העולה בגין מכלול מעשיו של הנאשם נע בין 9 ל – 24חודשים מאסר בפועל.

סוף דבר, מכל המקובץ לעיל הנני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 13 חודשים מאסר בפועל לתקופה שימנו מיום מעצרו 20.7.16.

דיון והחלטה החלטת משטרת אופקים לעכב את התובע לחקירה, ובהמשך להורות על מעצרו, נבעה מהודעת המתלוננת, שנמסרה בתחנת המישטרה ביום 25.9.2010, שלפיה באותו היום, בשעה 18:30 (מוצאי שבת), ארעה התפרצות לבית העסק שבו עבדה (קונדיטוריה), ובמהלכה הותקפה על ידי הפורץ, וכתוצאה מכך נפלה ונחבלה בגופה.

להשלמת התמונה, והגם שעניינים אלה לא היו מהטעמים שבגינם עוכב התובע לחקירה, ובהמשך אף נעצר, יש לציין כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה המישטרה נדרשה לחקירה בעיניינו של התובע, ולפי הודעתו לתיק מיום 22.7.2013, הוא נחשד בעבר בתקיפת עובד ציבור אלא שלטענתו "בסופו של דבר יצאתי זכאי לחלוטין" (לא ברור מהודעתו האם הוגש כתב אישום), וכן הוגש כנגדו כתב אישום בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שהסתיים, לטענתו, בהתחייבות ללא הרשעה.

(א) לחוק המעצרים במסגרת תובענות אזרחיות לפסיקת פיצויים (ראו- תק (י-ם) 53002-06-11‏, ‏יאיר רימר נ' משטרת ישראל, 19.3.2012, כב' השופטת מרים אילני; ת"א (י-ם) 2372/07, ‏ פאדי הזאז נ' מדינת ישראל, 29.9.2009, וכן- ת"א (י-ם) 3032/07 פנחס בראון נ' משה תורגמן, 5.11.2009, כב' השופטת מרים ליפשיץ- פריבס; ת"א 01539/04 שדראק אקואסה נ' מדינת ישראל משרד הפנים ומשטרת ישראל- מנהל ההגירה, 2.6.2005, כב' השופטת נועה גרוסמן; לדיעה שונה ראו- ב"ש (ת"א) 2911/04 רווה נ' מדינת ישראל, 15.3.2005, כב' השופטת דורית רייך שפירא).

אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שניגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל העידר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד).

...

לאור האמור לעיל, לא מצאתי כי התנהגותה של הנתבעת הייתה נגועה ברשלנות כלפי התובע, ודין טענתו בעניין זה להידחות.

(א) לחוק המעצרים, שנוסחו כדלקמן- "נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית המשפט". באשר לרציונאל המונח בבסיס דבר חקיקה זה, נקבע בהלכה הפסוקה, תוך השוואה לסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), שעניינו חיוב המדינה בפיצויים במקרה שנמצא כי לא היה יסוד לכתב האישום, או מחמת נסיבות אחרות המצדיקות זאת, כדלקמן- "הוראת-חוק זו נולדה לאחר סעיף 80 לחוק העונשין, ומתחילתה נוצרה בדמותה כצלמה של הוראת סעיף 80 ... .

בחינת המקרה הנדון, וכפי שפורט בהרחבה לעיל, מעלה כי למשטרה היה יותר מיסוד סביר לצורך עיכובו של התובע לחקירה ומעצר, ובחינת התנהלותה לאחר עיכובו ומעצרו של התובע, לרבות בדיקת האליבי שמסר, המשך הליכי החקירה לאור הכחשת התובע את החשדות המיוחסים לו, ובכלל זה חקירה חוזרת למתלוננת, מיצוי הליכי החקירה בתוך מספר שעות, ושחרור התובע בסמוך לגיבוש ממצאי החקירה, הביאו אותי למסקנה כי אין מקום בנסיבות העניין כדי לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים לתובע.

רקע ותמצית העובדות הצריכות לעניין ביום 10.5.2005 הגיע ארתור רובינוב (להלן: המתלונן) לתחנת משטרת אופקים והתלונן על סחיטה באיומים מצד המבקש ברע"א 7801/20 (המשיב 2 ברע"א 7901/20, ולהלן: דמיס) וחמישה אנשים נוספים.

נקבע כי אמנם בהעדר התרשלות מצד המדינה אין מקום לפסוק לדמיס פיצוי בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו, אך יש מקום לפסוק לו "פיצוי מסוים" לפי סעיף 80, בסך של 30,000 ₪, תוך היתחשבות במספר ימי המעצר בפועל ובפיצוי המאקסימאלי לפי תקנות הפיצויים.

משמעות הקביעה היא שניתן להגיש תביעות רשלנות נגד המדינה, בטענה כי רשויות אכיפת החוק התרשלו בהליכים הפליליים שננקטו נגד התובע (על החידוש שבפסק הדין בעיניין גורדון ראו, בין היתר, ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור (חלק ראשון)" משפט וממשל ב 339, 392 (התשנ"ה); יואב דותן "האחריות הנזיקית של עובד-הציבור המפעיל סמכויות של שיקול דעת" משפטים טו 245, 265 (התשמ"ו)).

בטרם נתחקה אחר תכליתו של הסעיף דנן, נפרט קמעה על המשמעות שנוצקה לעילות אלו בפסיקתו של בית משפט זה. המבחן להתקיימות עילת "לא היה יסוד להאשמה" הוא מבחן של סבירות, והשאלה היא אם חוקר מישטרה או תובע פלילי סביר היה נוהג כפי שהגורם המוסמך נהג בפועל בכל אחד מהשלבים הרלוואנטיים להליך הפלילי (ע"א 3580/06 עיזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, בפיסקה 100 והאסמכתאות שם (21.3.2011) (להלן: עניין עיזבון יוסף)).

לאמור אוסיף עוד, כי ייתכנו מקרים שבהם נאשם כאמור יגיש תביעה אזרחית נגד המדינה בשל הליכים פליליים שנקטה נגדו אך לא בעילת הרשלנות, אלא בעילה נזיקית אחרת (כגון נגישה, הפרת חובה חקוקה, עילת התקיפה, כליאת שוא).

סיכומם של דברים: מהאמור עולה כי אף קודם למתן פסק הדין בעיניין גורדון לא הייתה מניעה עקרונית להגיש תביעה נזיקית נגד רשויות התביעה בגין נזקים שנגרמו לנאשם אשר זוכה, בין אם מכוח עוולת הנגישה המעוגנת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, ובין אם מכוח עוולת הרשלנות (וזאת, אף שמבחינה מעשית, העניין נדון לראשונה בשנת 1985 במסגרת עניין גורדון).

...

בית המשפט המחוזי עמד על כך שהמשיבים לא הגישו בקשה לפי סעיף 80 לבית המשפט שדן בהליך הפלילי בעניינם, אך ביקשו במסגרת תביעותיהם האזרחיות פיצוי "לפי התקנות". נקבע כי לנוכח ההקשר והסכומים שנתבעו ברור כי כוונתם הייתה לתקנות תקנות הפיצויים, כך שאין לקבל את טענת המדינה שנשללה ממנה הזכות להתגונן בהקשר זה. בית המשפט קבע שמקובלת עליו מסקנת בית משפט השלום כי לנוכח פסק הדין בעניין סעד, ניתן להעניק למשיבים פיצוי לפי סעיף 80 גם במסגרת תביעה אזרחית.

לסיכום, אני סבור כאמור כי אין לשונו של סעיף 80(א) לחוק סובלת פרשנות לפיה בית משפט בהליך אזרחי רשאי לפסוק פיצוי והוצאות הגנה.

גם אין בכוחה של הוראת תקנה 5 כדי לשנות ממסקנה זו. המסקנה מתבקשת גם מכל הטעמים המפורטים לעיל, כמו גם מהטעמים אותם ציינה חברתי בחוות דעתה.

סופו של דבר כאמור, אני מצטרף לחוות דעתה של חברתי השופטת וילנר.