תביעת נזקי גוף לקטינה שנפגעה בתאונת דרכים

במקרה שלפני מדובר בתביעה כספית על סך של 330 אלף שקלים, שלפי טענת התובע נגזלו ממנו בידי הנתבע, עורך דין במקצועו, אשר ייצג אותו בתביעה בגין ניזקי גוף.

רקע כללי: בשנת 2006, בהיותו קטין, נפגע התובע בתאונת דרכים והוריו, פנו לנתבע על מנת שייצג אותו בהליך לקבלת פיצוי אשר היתנהל מול קרנית.

...

בישיבה זו הודיעה ב"כ הנתבעת כי היא מוותרת על העד מטעמה מר ראיד עסלה, והוגשה בקשה לזמנו כעד מטעם התביעה, כך שבסופו של דבר נשמע העד בישיבה שנערכה בחודש פברואר 2020.

מאחר ועדויות שני המעורבים באופן ישיר אינה משכנעת איני יכול לקבוע על בסיסן מסקנה.

אלמלא היו עדויות נוספות אפשר והייתי מגיע למסקנה כי כפות המאזניים מאוזנות, אולם מאחר ובפניי עדויות לא מעטות נוספות המסקנה המתחייבת לדעתי היא לא רק כי התובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו, אלא כי הכף נוטה באופן ברור כנגדו.

סיכומו של דבר: לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי התובע לא עמד בנטל להוכיח תביעתו, ולפיכך התביעה נדחית.

עניינה של תביעה זו בתביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שאירעו לתובע, קטין, יליד 2007 ביום 16.11.14 עקב מעורבות רכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 (לאור הודאתו במישטרה) וכנגד קרנית וזאת לאחר שלא היה ביטוח ו/או רשיון נהיגה תקף באותה עת. בסיכומיו בעל פה בישיבה מיום 26.10.21 כבר ציין ב"כ התובע כי מי שנהג ברכב לטענתו היה צד ג' 3 סמיח שלאעטה וזאת לאור העדויות בתיק.

בסופו של יום ולאחר שמיעת ראיות הצדדים בתיק למסקנה, כי אכן התובע נפגע על ידי הרכב נשוא כתב התביעה וכי מדובר בתאונת דרכים עליה חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן:"החוק") וכל טענה שנשמעה לפי התובע כביכול לא נפגע מרכב דינה להידחות והיא אינה נכונה.

...

אני דוחה את ההודעה לצד שלישי נגד צדדים 1 ו- 2 ללא צו להוצאות, בין השאר לאור חוסר שביעות רצוני מכך שלא אמרו אמת גם במשטרה וגם בעדויות בפני בית המשפט תוך סתירות שנתגלו בעדויות שלהם.

אני מקבל את עמדת הנתבעת כעולה בסיכומיה כי בסיס השכר צריך להיות בהתאם להוראת השעה חוק השכר הממוצע במשק (הוראת שעה נגיף הקורונה החדש) ולהעמיד את השכר הממוצע על סך של 9,760 ₪ נטו על פי חוק הפלת"ד. המשמעות של החלטתי היא כי בראש נזק של הפסד השתכרות לעתיד יש לחשב לתובע הפסדים כדלקמן: הפסד השתכרות לעתיד והפסד פנסיה ותנאים סוציאליים: 10% נכות תפקודית מתוך בסיס שכר של 9,760 ₪ - הסכום הינו 976 ₪.

סכום זה תשלם הנתבעת קרנית לתובע באמצעות ב"כ תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הכל בכפוף לאישור תוכנית חסכון להשקעת כספי קטין שתוגש לאישור בית המשפט וזאת עד הגיעו של התובע לגיל 18, כאשר אם יבוקש סכום כזה או אחר, שחרור כהוצאות להורים, יש להגיש בקשה נפרדת נתמכת בתצהיר ובזיקה לפסק הדין.

ההודעה לצד ג' כנגד צד ג' 3 מתקבלת באופן שצד ג' 3 סמיח שלאעטה ת.ז. 58573338 ישפה את הנתבעת קרנית על כל סכום ששילמה במסגרת פסק דין זה וזאת תוך 45 יום ממועד מתן פסק דין זה. התביעה כנגד הנתבע 1 וכנגד הצדדים השלישיים 1 ו- 2 כאשר הנתבע 1 היה צד שלישי מספר 1 נדחית אך זאת ללא צו להוצאות על פי ומכח פסק הדין ועל פי ההסבר שנתתי מדוע לא פסקתי הוצאות.

המבקשים 1 ו-2 (להלן: התאומים), קטינים, הגישו לבית המשפט המחוזי באמצעות הוריהם, המבקשים 4-3, תביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו להם כתוצאה מטיפול רפואי רשלני שניתן לטענתם למבקשת 3 (להלן: היולדת) במהלך הריונה עם התאומים.

להוי ידוע כי פסילת מומחה רפואי מטעם בית המשפט שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפל פגם היורד לשורש ההליך העלול לגרום עוות דין או במקרים שבהם פעל המומחה בחוסר תום לב (ראו מיני רבים רע"א 7352/21 פלוני (קטין) נ' קרנית, קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 9 והאסמכתאות שם (17.11.2021) (להלן: עניין פלוני)).

...

במקרה דנן, לאור הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא, ולאחר שעיינתי בחקירתו של פרופ' שיינר, ספק אם גם על פי הוראות תקנה 89 הנ"ל, היה עליו להצהיר על קרבה לפרופ' יוגב.

לנוכח כל האמור, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו המנומקת של בית משפט קמא.

הבקשה נדחית אפוא.

עוד טוען התובע לעניין 'שקידה סבירה' בענין איתור פרטי זהות נהג 'הרכב הפוגע', כי יש לזכור בעת בחינת טיבה של השקידה בעניינינו, שהתובע היה קטין בן 14 וחצי בלבד במועד היתרחשות התאונה, וכי בתאונה נבהל מאוד, וסבל כאבים משבר במרפק ימין, מה שהוביל לכך שמיד לאחר שהתאושש "ברחתי הבית", כלשונו בהודעתו למישטרה.

לבסוף, טוענת הנתבעת כי גם אם תיתקבל גירסתו של התובע לפיה הוא נבהל מבלימת רכב ולכן סטה ונפל מאופניו, הדבר אינו עומד בקריטריונים של הגדרת 'תאונת דרכים' שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, הדורשים כי מאורע נזק הגוף בגינו מוגשת תביעה בפלת"ד יתרחש "עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הנתבעת מבהירה כי, לשיטתה, מאחר שבעניינינו לא מיתקיים קשר סיבתי עובדתי - בהעדר מגע בין 'הרכב הפוגע' לבין התובע, וגם לא מיתקיים קשר סיבתי משפטי - מאחר שהתובע לא היה בסיכון פגיעה מרכב; ולמעשה - לא היתממש "סיכון תחבורתי". הממצאים, סיווג התאונה וחבות קרנית הראיות, עדות התובע, והממצאים לגבי נסיבות התאונה כפי שיפורט בהמשך, מצאתי כי התאונה מושא התביעה אירעה כך: ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונה כאשר רכב אשר נסע לפניו ברחוב [נ] בלם בפתאומיות וגרם לו לאבד שליטה על האופניים, וליפול באופן שגרם לו חבלה.

אציין כי בהמשך חקירת התובע עולה כי בשנת 2017 עבר תאונת דרכים נוספת כרוכב אופנוע בה ניפצע בברך שמאל והגיש בגינה תביעה לניזקי גוף.

...

בסעיף 2 לכתב התביעה טוען התובע כי היה "במועד הרלוונטי לתביעה זו רוכב אופניים אשר נפגע מרכב אשר עצר בפתאומיות לפניו"; והוא מפרט בסעיף 4 לכתב התביעה: "ביום 27.11.2015 נפגע התובע בתאונת דרכים עם רכב צד ג' אשר נסע לפניו ברחוב [נ] ב[שם העיר], בלם בפתאומיות, וגרם לתובע לאבד שליטה על האופניים, ליפול ולאבד את הכרתו". אקדים ואומר, כי אינני מקבל את טענת הנתבעת כי קיימת סתירה של גרסאות בין הנטען בסעיפים שצוטטו לעיל.

התובע טוען כי בגין הפגיעה במרפק ידו הימנית נגרם לו כאב וסבל וכי נפגע תפקודו; זאת לאחר שהמומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצא לייחס לה גרימת נכות רפואית אורתופדית צמיתה בשיעור 2.5% (ועוד 1% בגין הצלקת הניתוחית), והיזקקות "לעזרה וסיעוד חלקיים במשך כ - 6-8 שבועות לאחר התאונה". אקדים ואציין כי בסופו של יום, על פי מכלול הראיות והעדויות שלפניי, מצאתי כי התובע הרים את הנטל להוכיח את הנסיבות של התאונה כפי שהן עולות מהנטען בכתב התביעה, כי מדובר ב'תאונת דרכים' כהגדרתה בחוק, וכי פעל 'בשקידה סבירה' לאיתור נהג הרכב.

המומחה הרפואי מטעם בית המשפט מצא כי התובע נזקק "לעזרה וסיעוד חלקיים במשך כ - 6-8 שבועות לאחר התאונה". התובע בתצהירו הצהיר בין היתר: "... הפגיעות האלו משפיעות על תפקודי בבית ובקרב משפחתי. אני מתקשה בביצוע עבודות משק הבית, עריכת קניות, שטיפת כלים, כביסות וכו'... לאחר התאונה הייתי מאושפז לצורך ניתוח, ולאחר מכן הייתי מרותק למיטה במשך מס' שבועות. בכל אותו זמן הייתי צריך עזרה מרובה בכל התפקודים – לבוש, רחצה, עבודות משק הבית, הכנת אוכל והגשתו, אפילו לקחת בעצמי כוס מים היה אתגר. לצורך הטיפול בי נאלצו הורי להפסיד יומי עבודה רבים" [סעיפים 17, 20 ו-21 לתצהירו].

סך הפיצויים כעולה מהמפורט בפסק דין זה, מצאתי לקבל את התביעה, כשהסכום לפיצוי לתובע הוא סך כולל של 60,000 ₪, כפי שעולה מסיכומם של הפיצויים בראשי הנזק, כדלקמן: אובדן כושר השתכרות לעתיד - 35,000 ₪ עזרת הזולת (לעבר ולעתיד) – 12,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (לעבר ולעתיד) – 3,000 ₪ כאב וסבל – 10,000 ₪ סה"כ: 60,000 ₪ סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כדלקמן: התביעה הנדונה מתקבלת, כך שהנתבעת תשלם לתובע סכום של 60,000 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובע החזר שכר טרחת עורך דין בסך 9,126 ₪, וכן - החזר האגרה ששילמה התובעת בנדון, בליווית ריבית והצמדה ממועד תשלום האגרה.

לפניי תביעה לניזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

אכן כטענת התובעת, כשמדובר בקטין יש להיצמד לשכר הממוצע במשק, למעט מקרים חריגים והדבר נכון לגבי צעירים בראשית דרכם, שנפגעו לפני שבחרו מסלול מקצועי מוגדר (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3) 13, 32 (2005)).

...

בהקשר זה אני מקבל את עמדת הנתבעת כי הצלקות ברגלי התובעת וגם חוסר התחושה במצחה לא גרמו ולא יגרמו לגריעה בכושרה לעבוד, זאת בשונה מהצלקת השקועה, הבולטת והמכרעת במצחה שעלולה להשליך על כושרה של התובעת לעבוד.

לעניין העבר, ולאחר עיון בתצהירי העדות מטעם התובעת ושמיעת חקירותיהן שהתמקדו בשאלת העזרה, אני סבור כי נכון להעריכה באופן גלובאלי.

סוף דבר מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך 2,388,611 ₪ (2,507,600-118,989), בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% כולל מע"מ. כמוסכם בין הצדדים הנתבעת תנכה מהפיצוי שנפסק סך 333,000 ₪, ותעביר את היתרה בצירוף השכ"ט המלא כמפורט לעיל לתובעת באמצעות ב"כ תוך 30 יום מהיום.