תביעת נזקי גוף הנובעת מסכסוך בין שכנים בבית משותף

ברקע התביעה ניצב סיכסוך בין התובעת לבין הנתבעים – אב ובתו, על-רקע היותם שכנים שמתגוררים זה ליד זה כשיש בין בתיהם גבול משותף.

הנתבעים התגוננו מפני התביעה, הכחישו את המיוחס להם והגישו תביעה שכנגד בשל ניזקי גוף, ניזקי רכוש, פגיעה בפרטיות ועוגמת נפש.

נטען כי היתנהלות התובעת מגלה שהיא עצמה איבדה עניין בהליך שכן היא אינה מקיימת אחר החלטות בית-המשפט, אינה מופיעה לדיונים ויש ליתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות; הגשת התביעה בידי התובעת היא היתעמרות בנתבעים, שנגררו להליכי סרק על-לא עוול בכפם.

נובע מכך ששתיקתה של התובעת אל-מול רצף של החלטות שיפוטיות גילתה זילזול בחובה לקיימן וחייבה את הצד שכנגד להגיש ולשוב ולהגיש בקשות חדשות.

...

כאשר אין מנוס מלקבוע שהתנהלותו של בעל-דין גילתה זלזול בהליך ובחובותיו כמתדיין, מוסמך בית-המשפט ליצור זיקה של תנאי בין תשלום ההוצאות לבין הזכות לנקוט הליך אחר [ר' רע"א (מח' חי') 57688-07-20 דהאמשה נ' עואודי, פס' 19 (2020); בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נדחתה ברע"א 6613/20 דהאמשה נ' עואודי (2020)].

סיכומם של דברים אני מורה על מחיקת התביעות ההדדיות.

התובעת תשלם לצד שכנגד את הוצאות ההליך דנן עד כה בסך של 17,550 ₪ (כולל מע"מ).

מונחת לפנַי תביעה כספית ולמתן צו עשה בסכסוך בין שכנים על רקע עבודות בניה שביצע הנתבע בביתו.

לפי כתב סיכומיה (סעיף 114), סכום התביעה של התובעת הועמד על סך כ-223,000 ₪ וכן נתבקש פיצוי דרך האומדנה בגין "נזק ראייתי" שנבע מניתוק מצלמות אבטחה, כל זאת לצד צו שאוסר על הנתבע להטריד את התובעת, וכן צו שמחייב אותו "לבטל את פיצול הדירה ליחידות דיור ולהתאים את הבניה לתכנית המקורית". תמצית טענות התובעת התובעת טוענת בתביעתה, בין השאר, כי היא אשה מבוגרת שמתגוררת לבדה בבית פרטי.

למימצאי ומסקנות המומחה, אתייחס בגוף פסק הדין.

המומחה מצא על-יסוד התמונות שהוצגו לו מתהליך הבניה כי הרעפים בגג פורקו בחלקם "וכי נגרם נזק לגג הרעפים שלה". על כן, לאור חדירת הרטיבות, כך לפי המומחה: "יש לבצע תקוני אטימה בחיבור הרעפים עם קיר המבנה, יש להתקין תעלת פח לכל אורך החיבור ולבצע תקוני אטימה בחיבורים, בתוך דירת התובעת בסטודיו ובחדר שינה צפוני יש לבצע תקוני צבע בקיר משותף עם דירת הנתבעים. בקומה ראשונה בחדר שינה עליון צפוני ודרומי יש להחליף פלטות גבס בתיקרה שנפגעו מהרטיבויות". המומחה העריך עלות עבודות אלו בסך 15,000 ₪.

...

תמצית טענות הנתבע הנתבע טוען מנגד, בין השאר, כי התביעה נגדו, על כל רכיביה, היא חסרת יסוד וכי דינה להידחות.

אשר לרכיב "הפרעה של ממש", נקבע בפסק הדין בעניין ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' זאב שוורץ, פ"ד ל(3) 785, 794 (1973), כלהלן: "סעיף 44 לפקודת הנזיקין... נוקט לשון "הפרעה של ממש" בתארו מידתה של הפרעה של פלוני לשכנו, שהיא מיסודותיה של עוולת המטרד ליחיד, "הפרעה", משמע כי קיומה, מידתה ועצמתה אינם נבחנים אלא תוך זיקה לאדם אחר, כי הרי הפרעה היא התוצאה של פעלו של פלוני כלפי אחר, מכאן, כי הדגש על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו ועל-כן יתכן כי פלוני ינקוט אמנם באמצעי זהירות סבירים בביצוע מעשהו, אך בכל זאת לא יוכל להימנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בביצוע מטרד" העובדה לפיה שכן מבצע עבודות שיפוץ, שמטבע הדברים יכולות לגרום לאי-נוחות אצל השכן האחר, אינה מקימה כשלעצמה עילת תביעה וחבות בדין.

סיכום לאור האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי.

בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת סך 23,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ביום 13.8.2017 ועד יום מתן פסק הדין.

בין הצדדים קיימת מערכת יחסים עכורה רבת שנים הנובעת מסכסוך שכנים.

הנתבע טוען, כי בהיותו אדם רב פעלים, מנכ"ל בנק לשעבר, דרקטור בחברות ציבוריות, יקיר ענף היהלומים, הרי שהוא עלול לספוג נזקים כבדים לפגיעה בתדמיתו ובמעמדו בגין הליך זה, העולים פי כמה על הנזקים להם טוען התובע בגין הפרסומים.

עיון בגוף התלונות מעלה כי הנתבע כתב ביחס לתובע: "שקר", "...הוצא היתר שלא ע"פ הנוהלים המתחייבים [...] דהן ינסה למרוח אתכן ולהטות הנושא..." (נספח 3 לכתב התביעה), "...שבשנת 2005 הוצא היתר שלא כדין" (נספח 44 לתצהיר התובע).

מלכתחילה, פרץ הסיכסוך בין הצדדים, לאור המחלוקות בקשר עם תקנון הבית המשותף והתשריט.

ובעניין ריימר קבע בית המשפט כי: "תלונתו של אדם למישטרה, לפיה פלוני חשוד בעיניו כמי שביצע עבירה, היא, לכאורה, מסוג המקרים בהם קמה ועולה ההגנה של תום-לב לפי האמור בסעיף 15 (8) לחוק." טענת ללשון הרע בפרטיכל אספת הדיירים התובע טוען כי הנתבע תלה בלובי הבניין שלט, ובו היתייחס לאספת דיירים שהתקיימה ביום 26.11.2018: "מאחר והישיבה התפזרה עקב ההפרעה המתמשכת של דהן..." (נספח 25 לכתב התביעה).

...

לא עלה בידי התובע להוכיח, כי מדובר בתלונות רבות ושונות ללשכת עורכי הדין ואין בידי לקבל את טענתו, לפיה, לנתבע לא עומדת הגנה נוכח מספר התלונות.

לפיכך, דין טענות התובע בעניין זה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

עפ"י המפורט בכתב התביעה, המבקשים (הנתבעים) פלשו אל שטח המשיב (התובע) וגרמו לו נזקים רבים, בין היתר, עקרו עצים שנטע המשיב, דחקו סלעים, ואף פלשו לדרך הגישה המשותפת.

מנגד טען המשיב כי דין הבקשה להדחות: המדובר בסכסוך בין שכנים, שעניינו פיצוי כספי בגין הסגת גבול, ולא בסכסוך בין האגודה לבין חבר בה; בפקודת האגודות השיתופיות נקבע כי האגודה רשאית לקבוע בתקנותיה הוראות באשר ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, כאשר המדובר בסכסוכים בין האגודה לבין חבריה; סע' 111 לתקנון האגודה מתייחס להעברת הסיכסוך להכרעה בפני בורר מקום בו מדובר בסכסוכים הנובעים מעסקי האגודה בין חברים/חברים לשעבר מצד אחד, ובין האגודה מצד שני; מטרתה העיקרית של האגודה היא אספקת מים ואין כל קשר בין הסיכסוך קמא (ביחס לגבולות הנחלה) לבין מטרותיה של האגודה ועסקיה; המונח "עסקי האגודה" מתייחס לעניינים שבהם קיים אינטרס מובהק לאגודה, מה שאין כך בעניינינו; בידי המשיב מיסמך החתום ע"י האגודה המבטא כתב הסכמה של החברים באגודה להצטרף למפעל מים בלבד.

ברע"א 1139/99 כפר מחולה- מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ נ' בית שאן חרוד- אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ, פ"ד נ"ד (4), 262 (2000) (להלן "פרשת מחולה"), נקבע כי מטרתה העיקרית של הוראת סע' 52(1) לפקודה היא "להסמיך את האגודה לקבוע בתקנונה שבירור הסכסוכים בינה לבין חבריה יתקיים לפני רשם האגודות או לפני מוסד בוררות. הרעיון מאחורי הסמיכה זו הוא כי בשל אופיין המיוחד של אגודות שיתופיות, מן הראוי כי הסכסוכים יתבררו בפני גופים פנימיים של האגודה או לפני גופים אחרים הקרובים להגשמת רעיון הקואופרציה" (עמ' 270, ההדגשות אינן במקור).

בעניינינו, הוראות הפניית הסיכסוך להליך בוררות מעוגנות בסע' 111 לתקנון האגודה (נספח א' לבר"ע), הקובע כדלקמן: "כל הסכסוכים הנובעים מעסקי האגודה בין חברים או בין חברים לשעבר או בין מי שתובע מכוח חבר מצד אחד ובין האגודה או המינהלה או הפיקדים של האגודה מצד שני, יובאו לפני בורר שיתמנה לפי בררת התובע ..." (ההדגשות אינן במקור).

בפרשה זו נקבע כי המונח "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה", האמור בסע' 52(1) לפקודה, כולל את כל הסכסוכים בין האגודה לבין חבריה, למעט שני סוגים של סכסוכים, המכונים בפסיקה "חוקתיים" שבהם יידון בית משפט, וזאת להבדיל מסכסוכים "פנימיים" שאותם יש להעביר- כך נקבע- להכרעה בהליך של בוררות.

...

מנגד טען המשיב כי דין הבקשה להידחות: המדובר בסכסוך בין שכנים, שעניינו פיצוי כספי בגין הסגת גבול, ולא בסכסוך בין האגודה לבין חבר בה; בפקודת האגודות השיתופיות נקבע כי האגודה רשאית לקבוע בתקנותיה הוראות באשר ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, כאשר המדובר בסכסוכים בין האגודה לבין חבריה; סע' 111 לתקנון האגודה מתייחס להעברת הסכסוך להכרעה בפני בורר מקום בו מדובר בסכסוכים הנובעים מעסקי האגודה בין חברים/חברים לשעבר מצד אחד, ובין האגודה מצד שני; מטרתה העיקרית של האגודה היא אספקת מים ואין כל קשר בין הסכסוך קמא (ביחס לגבולות הנחלה) לבין מטרותיה של האגודה ועסקיה; המונח "עסקי האגודה" מתייחס לעניינים שבהם קיים אינטרס מובהק לאגודה, מה שאין כך בענייננו; בידי המשיב מסמך החתום ע"י האגודה המבטא כתב הסכמה של החברים באגודה להצטרף למפעל מים בלבד.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

טענת המבקשים לפיה יש ללמוד מפרשת מחולה כי סכסוכים פנימיים יידונו אף הם תמיד בהליך של בוררות- דינה להידחות.

אין בידי לקבל טענה זו, ולו מן הטעם העיקרי לפיו ברע"א 31946-11-22 תקנון האגודה השיתופית התייחס באופן מפורש וספציפי הן לסכסוכים בין חברי האגודה לבין האגודה, והן לסכסוכים בענייני קרקעות בין החברים עצמם (ר' סע' 3 להחלטה).

לפיכך, כאמור, הבקשה נדחית.

במסגרת המשא ומתן שהיה בין הצדדים  בשעתו נחתם ביום 27.8.15 "הסכם שפוץ" אשר בו צוין כי הנתבעת "מתעתדת לבצע שפוץ מסיבי בדירה, וכן להוסיף תוספת ולבנות קומה נוספת בבניין המשותף והיה ויהיו השלכות על התובעת הנתבעת התחייב לשאת בתיקון כל נזק הנובע מהשיפוץ תוך זמן סביר, ואף מהיר אם מדובר בדבר שפוגע בחיים התקינים בדירה. כן התחייבה הנתבעת לשאת בעלות העברת דודי השמש ומדחסי המזגנים למקום סביר שמוסכם על התובעת, וזאת על חשבון הנתבעת" ( יש לציין כי כתוב על ההסכם שהוא נחתם בשנת 2014 אך שני הצדדים מסכימים כי הוא נחתם רק לאחר ההיתר, ובסמוך להסכם השני שנחתם בינם לבין עצמם).

לא התבקש סעד בעיניין זה בפתח הבקשה, שם הוגדרו הסעדים, אלא הבקשה הובלעה בגוף הבקשה, ללא פירוט וללא שהיה מובן (גם לבית המשפט) שסעד זה מבוקש בשלב זה וכסעד ביניים.

דיון והכרעה:   טרם אדרש ואבחן את הסוגיות שבמלוקת, יובהר שלפניי תביעת סיכסוכי שכנים בין בעלי דירות, כשכל אחת מהשכנות מלינה על היתנהגות השכנה השניה לרבות על שימוש בשטח משותף, חריגות בנייה, שימוש בדירה לצרכים עיסקיים, פיצול הדירה והשכרתה ועוד טענות על סיגנון דיבור והתנהגות.

כפי שעוד יפורט בפסק הדין, הרי שלטעמי חשיפת כל המחלוקת בבית המשפט גרמה נזק לשני הצדדים וראוי כי הם ישקלו את המשך התנהלותם בעתיד ולא יסמכו על כך שבית המשפט, המפקח על הבתים המשותפים, עריית ירושלים, הועדה המקומית וגורמים נוספים הם שינהלו את החיים בבית המשותף, כפי שעשו עד כה. תשלומי איזון: סכום התביעה העקרי עוסק בשאלה האם הנתבעת חייבת בתשלומי איזון לתובעת.

...

כך או כך, כאמור זו דרישה שנולדה בשלב מאוחר של ההליך והיא בגדר הרחבת חזית אסורה ועל כן נדחית.

יתר השכנים לא היו צד להליך ולא ניתנה להם הזדמנות להביא טענותיהם, ולכן הדרישות של הנתבעת בדבר שימוש בשטחים ציבוריים ותוספת הנאה משימוש ייחודי בחצר נדחות בגדרו של הליך זה. יוער כי ממילא צריך יהיה לברר גם את העלויות של התובעת במסגרת הבניה וההוצאות הנובעות מהשכרת הנכסים, ובאופן שבו הגישה הנתבעת את התביעה שלה לא היה מקום לבירור כאמור.

סיכום דין התביעה הראשונה להתקבל באופן חלקי כמפורט לעיל ודין התביעה השניה להדחות במלואה, ובנסיבות אלו הנתבעת תישא בשכר טרחת התובעת בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ ובהוצאות התובעת באופן חלקי בלבד בסך 5,000 ₪.