תביעת נזקי גוף בתאונת עבודה עקב נשיכת כלב

תביעה זו עניינה ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת עבודה.

בטופס בל/250 הראשון נכתב – "במהלך עבודתי יצאתי עם הכלב והכלב גרר אותי על הברזלים של הכלביה". בטופס בל/250 השני נרשם "במהלך עבודתי יצאתי עם הכלב והכלב נשח (צ"ל נשך – א' מ') וגרר אותי על הברזלים של הכלביה". כמו כן, צרף התובע מה שמסתמן להיות שני נוסחים שונים של טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, גם מסמכים אלה צורפו באופן חלקי ולא ניתן לדעת מתי נחתמו.

על פי ההסדר "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". מוסיפה הפקודה וקובעת שבתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה – היתגרות של הניזוק בכלב, תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

כך לדוגמא, במקרה בו הוגשה תביעה של כלבן בעקבות נשיכה של כלב שהיה בבעלות מעביד אצלו נשלח לעבוד על ידי מעבידו הישיר, הביע כב' השופט אשר קולא את הדיעה, שאמנם אין לראות בתובע כמי שמחזיק בדרך קבע בכלב ואולם עדיין יש לקבוע שכוונת הסעיף לא הייתה כלפי מי שעבודתו בדרך קבע בטיפול בכלב – ובלשונו: "באשר לחזקה הקבועה בסעיף 41א לפקודת הנזיקין, אין דעתי כדעת הנתבעות ולפיה, התובע הנו בגדר "המחזיק בכלבים דרך קבע" שכן, גם אם התובע טיפל בכלב, הרי שודאי שאינו מחזיקו דרך קבע, שכן אינו יכול, דרך משל, לקחת עמו את הכלב לביתו הוא.

...

המחלוקת בין הצדדים הינה רחבה ועמוקה והיא משתרעת הן לעניין נסיבות האירוע והן לעניין נזקיו של התובע, כאשר לטענת הנתבעת, תהא אשר תהא הכרעת בית המשפט בנוגע לנסיבות האירוע, תביעתו של התובע נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי ובהיות התאונה תאונת עבודה והנתבעת הינה מעביד התובע לא זכאי ל- 25% מן הפיצוי ומשכך דינה של התביעה להידחות.

סוף דבר כמפורט ארוכות לעיל, לאחר בחינת מלוא נסיבות העניין, המסקנה המתבקשת היא שדינה של התביעה להידחות, שכן אחריות הנתבעת לא הוכחה.

המסקנה הבלתי נמנעת שגם אם הייתה נקבעת אחריות, לא היה מנוס מן הקביעה שהתביעה נבלעת.

אחר כל האמור לעיל, התביעה נדחית, הן משום שלא הוכחה אחריות, והן משום שהתביעה נבלעת בתגמולי המוסד לביטוח לאומי.

תביעה בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע עקב נשיכת כלב שבבעלות הנתבעת.

התובע טוען כי המל"ל הכיר בתאונה כתאונת עבודה ושילם לו דמי פגיעה בסך של 1,832 ₪.

...

אין בידי לקבל גם את טענת ה"תקיפה" שנשמעה מפי הנתבעת, שכן אין מחלוקת כי התובע לא "תקף" לא את הכלבה ולא את הגב' גולדמן.

בעדותה אישרה הנתבעת, בסופו של דבר, כי כבר הוגשה נגדה בעבר תביעה בגין נשיכה של הכלבה וכי ניתן בתביעה זו פסק דין ביום 3.5.07 (ת/2) ממנו עולה, כי הכלבה נשכה פעם נוספת אף קודם לתביעה הקודמת שהוגשה וכי היא אף הוזהרה כי אין להסתפק ברצועת האנטי-סנפינג המדוברת.

כמו כן הנתבעת תשלם לתובע את הוצאותיו (אגרת בית המשפט) וכן שכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪.

המל"ל הכיר בארוע כתאונת עבודה וקבע לתובעת נכות מעבודה בשיעור של 41% לאחר הפעלת תקנה 15 במלואה.

תקיפת כלב בסעיף 41 לפקודת הנזיקין נכתב בהאי לישנא: "41א. בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן — הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה – (1) היתגרות של הניזוק בכלב; (2) תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו; (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

ניתן לראות שקיים חשש לנזקים הנגרמים בשל הפחד מכלב, ולא רק לנזקים הנגרמים עקב נשיכה של הכלב או תקיפה של ממש, מכאן האיסור לגדל כלב בבית.

הפקודה אינה מסתפקת בדרישת הקשר הסיבתי העובדתי ומוסיף דרישה לסיבתיות משפטית באומרו: "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק", נקבע כי הסיבה המכרעת יכולה שתבחן בשלושה מבחנים אפשריים, והם: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ראו ע"א 23/61 מאיר סימון, ו-3 אח' נ' ג'חלה מנשה, השמה, בשם שמונת ילדיה הקטינים ובשם העיזבון המנוח י' מנשה, ו-3 אח' , יז 449) בית המשפט העליון פסק כי כשעסקינן במקום בו התערבותו של "הגורם האחר" נעשתה במכוון אזי הכלל יהיה כי המעשה המכוון ניתק את הקשר הסיבתי בין הנזק למעשהו או מחדלו של הראשון אלא אם כן יוכח כי ניתן היה לצפות את היתנהגותו המכוונת של המעוול הנוסף "כאפשרות ממשית". ראו למשל דבריה של השופטת מ. בן פורת בע"א 557/82‏ ‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' הרצל אביטן, פ''ד מא(1) 563 באומרה: "כאשר פעולה רצונית מודעת של אדם אחר מהוה את אחת החוליות בין התרשלות הנתבע לבין הנזק שסבל התובע, כי אז יישום הכלל (של היתערבות הגורם המתערב) יתבטא בהמנעות מהטלת אחריות על הנתבע לאותו נזק, וכי כדי לסטות מכלל זה לא די בכך שאדם סביר היה חוזה היתערבות זו כאפשרות גרידא (שהפעולה הרצונית של המתערב תיגרום לנזק מסוג הנזק שארע בפועל), אלא דרוש, לפחות, שזה יהיה ארוע, שהסתברות התרחשותו הייתה ממשית" בעניינינו לא הוכח כי פעולה רצונית ומודעת של אדם אחר היא שגרמה לנשיכת הכלב וגם אם נאמר שלתובעת תרומה להתרחשות התאונה הרי שלא נוכל לייחס לה מודעות או כוונה, מה גם שנתבעת 4 ומנהליה היו מודעים לאפשרות הימצאותו של כלב בבית המטופלים והם אף מאמינים כי יש בכך תרומה למטופל כפי שציינה הגב' ששון בסעיף 7 לתצהירה.

כפי שציינתי לעיל אני סבור כי משידעה הנתבעת 4 כי זו אפשרות סבירה שהתובעת תפגש בעבודתה עם כלב של המטופל, התרשלה הנתבעת בכך שלא הינחתה את המטפלת כמו גם את שאר המטפלים כיצד להתנהג כאשר ישנו כלב בבית המטופל וכיצד יש להשמר מכלב גם אם לא חוששים ממנו ולא ניסחה נוהל בענין זה, ולא ניתן לראות בהתנהלות הנתבעים 1 – 3 או היתנהלותה הבלתי זהירה של התובעת, ככזו שתאיין את אחריותה של נתבעת 4 לנזקה של התובעת.

...

אין טענה להחמרה ספציפית כעת אלא שמירת זכות זו. מנגד זכות הנתבעת לנכות את הכספים המגיעים לתובעת מהמוסד לביטוח לאומי ומשקפים את הביטוח אותו שילמה במשך השנים ומשב"כ התובעת לא התייחס לאופן חישוב הניכוי הרעיוני שבחוות הדעת האקטוארית, אני מקבלו.

סוף דבר הן לפי החוק והן לפי המשפט העברי לנתבעים אחריות כלפי התובעת בגין נזקי הכלב שנגרמו לה. עם זאת, לא מדובר ב"מעוולים במשותף" שניתן לחייבם "ביחד ולחוד" בפיצוי לתובעת.

משכך את סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, ישלמו הנתבעים לתובעת לפי מידת האשמה לפי המפורט לעיל, 60% הנתבעים 1 – 3 ו- 40% הנתבעות 4, 5 בניכוי אשם תורם ותגמולי המלל ובצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

פסק דין לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, לגירסתה, בעקבות נשיכת כלב השייך לנתבעת.

פתח דבר וטענות הצדדים: התובעת, ילידת 7.9.1976, ועל פי הנטען במסמכי התביעה, תושבת דיר חנא, גרושה, ללא ילדים, ועבדה ערב התאונה כעצמאית בעלת סטודיו לאימון אירוביקה, עיצוב גוף, בלט וזומבה וכן כשכירה בבקרים במשפחתון (היתעמלות לילדים) השייך לנתבעת, בהררית.

התובעת טענה כי בעקבות התאונה נגרמו לה ניזקי גוף, וטופלה בבית החולים "פוריה" שם אובחנה כסובלת מנשיכת כלב בראש וכתף שמאל, חתך רוחבי של כ- 2 ס"מ באזור אוקציפטלי בראש ושריטה מעל מפרק כתף שמאל.

התובעת צרפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית של ד"ר גנאיים מאג'ד, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע כי לתובעת נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור 10% בשל הגבלה קלה בתנועות ע"ש צוארי לפי סעיף 37 (5) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

...

הנתבעת טענה כי אין לקבל את חישוב התובעת זאת בשל הפגיעה המינימאלית של התובעת אשר לפי גרסת הנתבעת, נותר ללא נכות תפקודית ובהתאם הציעה פיצוי כולל, על סך 25,000 ש"ח. בהתחשב במהות הפגיעה וגובה הנכות שנותרה לתובעת, ובהתאם לפסיקה במקרים דומים אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזק לא ממוני על סך של 45,000 ₪.

סוף דבר: לסיכום - נזקי התובעת הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר 15,000 ₪ אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 120,000 ₪ הפסד פנסיה 16,875 ₪ עזרה צד ג' (עבר ועתיד) 3,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד) 5,000 ₪ כאב וסבל 45,000 ₪ סה"כ 204,875 ₪ לאחר הניכוי בגין האשם התורם הפיצוי יועמד על סך 185,000 ₪ (מעוגל).

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 185,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל על סך 43,000 ₪, בתוספת החזר אגרת בית המשפט, החזר שכר טרחת המומחים מטעם התובעת (כנגד הצגת חשבוניות), והחזר חלקה של התובעת בשכר טרחת המומחים מטעם בית המשפט (כנגד הצגת חשבונית) כשסכומים אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין.

מקום שהנתבעים מודים כי כלבם נשך את התובע חלה סעיף 41א לפקודת הנזיקין, הקובע: "בתובענה בשל נזק לגוף שניגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שהמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצידו של הבעלים". היות שהנתבעים לא טענו למי מן ההגנות הקבועות בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין, אני קובעת כי על הנתבעים לפצות את התובע בגין הנזק שניגרם לו כתוצאה מנשיכת הכלב.

בפסק הדין הראשון דובר על פסק דין שנתן תוקף להסכמות הצדדים, ומכתב התביעה עולה כי מדובר בארוע נשיכה בנסיבות המהוות "תאונת עבודה". התובע שם נעדר מעבודתו למשך חודש ימים, הוא עבר בדיקות רבות, לרבות בדיקת EMG שהעלתה כי לתובע הפרעה בעצב הסוראליס וכי הוא סובל מרדיקלופטיה כרונית.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם אני פוסקת לתובע פיצוי בגובה 6,000 ₪ בגין הכאב וסבל ועוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות הנשיכות.

...

מקום שהנתבעים מודים כי כלבם נשך את התובע חלה סעיף 41א לפקודת הנזיקין, הקובע: "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שהמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים". היות שהנתבעים לא טענו למי מן ההגנות הקבועות בסעיף 41ב לפקודת הנזיקין, אני קובעת כי על הנתבעים לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מנשיכת הכלב.

התביעה הוגשה סמוך למועד ההתיישנות ונמצא כי לא נותרה לתובע נכות ולכן נקבע כי הפיצוי בגין נזק לא ממוני יעמוד על 7,500 ₪; בת"ק (קריות) 39203-01-22 פלוני נ' מיכל ביטון (4.7.22) מצא בית המשפט כי לא נותר נזק קבוע והיו סימני נשיכה לפרק זמן מסוים, ולכן בשל עצם האירוע והצורך בקבלת חיסון, פסק לתובעת שננשכה פיצוי בסך 3,500 ₪ עבור כל הנזקים שנגרמו לה באירוע; בת"ק (י-ם) 31975-10-21 פלוני נ' אברהם רגב (20.1.22), מצא בית המשפט כי הנתבע הערים קשיים על התובע לאחר הנשיכה ומנע הסגר מיידי של הכלב ונגד הנתבע גם הוא צו למניעת הטרדה מאיימת כלפי התובע, ופסק לתובע בפיצוי כולל בסך 5,000 ₪; בת.א. (שלום חי') 73598-10-18 פלונית נ' מלכה טלי רונן (11.03.2020) פסק בית המשפט, על דרך הפשרה, פיצוי עבור כלל הנזקים בגובה 12,000 ₪ עבור שני אירועי נשיכה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והתרשמתי מעדויותיהם אני פוסקת לתובע פיצוי בגובה 6,000 ₪ בגין הכאב וסבל ועוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות הנשיכות.

לסיכום, אני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובע 7,500 ₪ בתוך 30 יום, שאחרת יישא הסכום ריבית והצמדה כדין.