בעניינינו, אמנם בחוזה מול הצד השלישי נקבע במפורש כי קבלן המשנה אחראי לדאוג בעצמו ועל חשבונו להחזיר את העובד שלו לביתו בתום יום העבודה, ובמידת הצורך – לסידורי לינה, אך כפי שאבהיר בהמשך, לא מצאתי כי הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח שבמועד התאונה הצד השלישי היה מחויב בחוזה זה ובהקשר לארוע מושא התביעה; ומצאתי כי, בנסיבות, הנתבעת 1 מוחזקת כמי שידעה או היה עליה לדעת שבאתר מועסקים עובדים שאין להם מעסיק "מסודר", קבלן שיש לנתבעת 1 חוזה בכתב מולו.
בהתאם לכד יקבע את שיעור הגמלאות, שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמוסד ושלא קיבלן משום שלא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מהפיצויים המגיעים לנפגע; מה שמכונה "ניכוי רעיוני".
לפי הפסיקה, כל זה נכון במקרה של תביעה של עובד בגין נזק גוף בתאונת עבודה נגד מעביד-מזיק, אך מזיק שאיננו מעסיק, איננו זכאי לנכוי רעיוני של תגמולי מל"ל.
למרות האמור, אני מוצא כי בעניינינו, יש ממש בטענה של הנתבעים בענין אי-עמידת התובע בחובת הקטנת הנזק, בנסיבות המיוחדות בהן התובע מגיש את תביעתו נגד המזיק כ-7 שנים לאחר מועד התאונה, יום טרם התיישנותה, ובוחר שלא לתבוע את המל"ל משך 12 שנים.
ניקח מקרה בו נתבעים בגין ניזקי תאונת עבודה – זה לצד זה - 'קבלן ראשי' מזיק, ולצידו קבלן משנה – שהוא מעסיק-מזיק, והתובע תבע את המל"ל טרם הגשת תביעתו הנזיקית ונקבעו לו תגמולים חודשיים בגין התאונה.
...
התביעה נגד הנתבע 2 - נדחית בזאת.
התובע ישלם לנתבע 2 החזר שכר טרחת עו"ד בשיעור 30,000 ₪.
ההודעה נגד הצד השלישי - נדחית בזאת.
