תביעת נזקי גוף בתאונת דרכים - מחלוקת על מקור הפגיעה בכתף

תביעה לפצוי על נזק גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975.

המחלוקת על הנזק בלבד.

ואלו קביעותיהם: בתחום האורתופדי – ד"ר יצחקי ז"ל (להלן: המומחה) קבע בחוות דעתו מיום 16.8.10 נכויות זמניות: 100% למשך שנה, 50% למשך 5 חודשים, והחל מיום 9.8.09 נכות צמיתה בשיעור 31.15% כלהלן: הגבלה בתנועות פרק כתף ימין - 15% לפי סעיף 41(4)(ב) הפרעה תפקודית כתוצאה משברים באגן - 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) מותאם פגיעה בתיפקוד רגל שמאל - 10% לפי סעיף 35 (1) (ב) מותאם בתשובתו מיום 19.12.10 לשאלות הבהרה כתב שהתובעת זקוקה לעזרה בלבוש ורחצה וכן לעזרה במשק ביתה בפעולות כמו ניקיון ובישול.

הצלום משנת 2011 מדגים שברים בחוליות מותניות שאין לו ספק כי מקורם באוסטיאופורוזיס ולא בתאונה.

...

במכתבו מיום 28.6.15 הוסיף המומחה כאמור נכות בשיעור 10% בגין שני שברים בעמוד שדרה גבי וכך נימק: "בסיכומו של דבר, להערכתי הקשר הסיבתי בין השברים בגב לבין התאונה מוטל בספק גדול. סביר יותר להניח שהם נגרמו כתוצאה מאוסטאופורוזיס ולא כתוצאה מתאונה, זאת מאחר ואין שום רישום על שברים כאלה למרות בדיקת CT מפורטת ויש פירוט נרחב של כל השברים האחרים שנמצאו.

התוצאה היא כי היה על בנותיה לספק את העזרה החסרה.

אין בידי לקבל את טענתה.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובעות באמצעות נתבעת 2 סך של 251,033 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 15.21% ואגרת משפט.

עניינה של תביעה זו בנזקי גוף שנגרמו לתובעת, בתאונת דרכים בהן נפגעה.

הנתבעת אינה כופרת בהתרחשות התאונה ובקיום כסוי הבטוחי, אולם הצדדים חלוקים בנוגע לשעור הנכות הרפואית, השפעתה התפקודית וחלוקים מחלוקת רחבה ועמוקה בשיעור הנזק.

תנועות מלאות של הצואר והכתפיים וכיפוף מלא במותן.

אמנם הבדיקה הנוירולוגית הייתה תקינה אך בדיקת ENG הדגימה ניד התלוי בתנוחת הראש, ממצא העשוי להעיד על מקור וסטיבולארי לסחרחורת.

המומחה אישר שבלטי הדיסק שנמצאו בבדיקה משנת 2012, יכול ומקורם בתאונת הדרכים וכן הסכים שיכול להיות שהבלטים הם הסיבה לכאבים להם טוענת התובעת.

...

פגיעותיה של התובעת קלות יחסית ולא שוכנעתי שהן מצריכות כשלעצמן עזרה משמעותית.

נזק לא ממוני באשר לנזק הלא ממוני, בהתאם לתקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), תשל"ו-1976, לשיעור הנכות הרפואית שנקבעה עומד הפיצוי על סך של 42,897 ₪ ובעיגול 43,000 ש"ח. סיכומם של דברים התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 228,000 ₪.

עניינו של פסק דין זה הנו בתביעת התובעת לפצוי בגין ניזקי גוף נטענים שהוגשה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

בסיכומי התובעת בקשה האחרונה לחלוק על הערכות הנכות של המומחה ובתוך כך שבה וטענה (תוך הפנייה גם לטענותיה בבקשה למינוי מומחה נוסף ובתחשיב הנזק) כי יש להעמיד את הנכות בשיעור 10% (בגין הפגיעה בכתף) כולה בגין התאונה, וכן יש לקבוע נכות נוספת כלשהיא בגין פגיעה בצואר בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט.

לאור כל האמור, מצאתי להעמיד את נכותה של התובעת שמקורה בתאונה נשוא התביעה על 10% נכות.

...

על רקע האמור, אפנה עתה לבחינת נזקיה הנטענים של התובעת בהתאם לראשי הנזק להם עתרה בסיכומיה: הפסדי שכר לעבר: בסיכומיה הפנתה התובעת לסעיפים הרלוונטיים שפורטו באשר לראש נזק זה בתחשיב הנזק מטעמה, ובו עתרה לפיצוי כולל בסך 8,760 ₪ על בסיס שתי תקופות; תקופה ראשונה – שנת 2019 – סך של 5,481 ₪ שמקורו בין שכרה הסכוי הנטען (43,920 ₪ = 12 X 3,660 ₪) לבין שכרה בפועל (38,079 ₪); תקופה שנייה – שנת 2020 – פיצוי בגין מחצית משנת 2019 – 2,920 ₪.

ביחס לתקופת העתיד, הרי שחרף הכרתי במגבלות של התובעת בעקבות פגיעתה, לא מצאתי להיעתר לפיצוי לו עתרה התובעת בסיכומיה אותו מצאתי מופרז ונטול קורלציה לנוכח גילה והצורך שהיה קיים ממילא בהיזקקות לעזרה על רקע גילה וללא קשר לתאונה.

סוף – דבר: לאור כל האמור, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 93,115 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% וכן הוצאות משפט שהוציאה התובעת.

לפני בקשה מטעם התובעת, שנפגעה בתאונת דרכים והגישה תביעה לניזקי גוף, למנות מומחה רפואי נוסף מטעם בית המשפט.

משעומת המומחה עם טעותו טען לראשונה כי הממצאים בבדיקת ה- MRI משנת 2011 מקורם בתאונות הקודמות בהן לא ניחבלה בכתף.

הנתבע מיתנגדת לבקשה וטוענת כי התובע נפגעה בתאונת דרכים עבודה בשנת 2003 בכתף נשוא הבקשה.

בתשובות לשאלות הבהרה הסביר המומחה כי מדובר בסימנים לחוסר פריקה אך אין מחלוקת כי התובעת לא פרקה את הכתף גם לא לאחר מכן.

...

וכלשונו: "...הממצאים שמצאנו ב- MRI לא רלוונטיים לקליניקה שלה, לא גורמים לא להגבלה בתנועות ולא לכאבים, labrum אין בו עצבוב, או אין כאבים ב- labrum." (עמ' 9 ש' 31 – 34).

אני סבור כי די בספקות שעלו לעיל, בעניינים שלטעמי הם מהותיים, על מנת לקבל את הבקשה.

התוצאה לאור כל האמור לעיל אני נעתר לבקשה ומורה על מינוי מומחה רפואי נוסף בשטח האורטופדי.

לפניי בקשת המבקש (להלן: "התובע") למנות לו מומחים רפואיים מטעם בית המשפט בתחומי הראומטולוגיה והפסיכיאטריה, או לחילופין, להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") בתיק זה. רקע מדובר בתביעה בגין ניזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים, המתנהלת בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

לחילופין, מבקש התובע להתיר לו לסתור את קביעת המל"ל לפיה הנכות היא אורתופדית בלבד, ולמנות לו את המומחים בתחומים הנ"ל. טענות המשיבה- הנתבעת המשיבה (להלן: "הנתבעת") טוענת כי יש לפצל את הדיון בתביעה ולדון קודם בשאלת הנזק, בשל מחלוקת הנוגעת לאופן היתרחשות התאונה.

דיון והכרעה בקשה למינוי מומחים או בקשה להבאת ראיות לסתור תחילה יובהר כי לא מצאתי להורות על פיצול הדיון ובירור שאלת החבות בנפרד מעניין הנזק, מקום בו התאונה הוכרה במל"ל כתאונת עבודה, וגם שם טען התובע כי הוא נפל מרכב ונפגע בכתף.

ראו גם ספרו של השו' אליעזר ריבלין, 'תאונת הדרכים' (מהדורה 4, 2011, חלק שלישי, פרק רביעי, עמ' 725), שם נאמר כך: "...יש להבחין בין סתירת הקביעה שעל פי דין לבין מינוי מומחה שבא להוסיף על הקביעה האמורה או לתחום אותה. אם, דרך משל, קבעה הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות בתחום האורתופדי ולא דנה בשאלת הפגיעה בתחום הנורולוגי- עשוי להתבקש מתן היתר לסתור את הקביעה, בנסיבות מסויימות, ואילו בנסיבות האחרות ימונה מומחה רפואי נוסף בלי שתיסתר קביעת המוסד לביטוח לאומי; הדבר תלוי במהות הקביעה: כאשר קביעת המוסד לביטוח לאומי מתייחסת לכלל מצבו של התובע יש בעובדה שהתבררה נכות נוספת שהמוסד לא היתייחס אליה משום סתירת קביעתו. לעומת זאת, אם אין קביעת המוסד, כשלעצמה, שוללת קיומה של נכות נוספת, מפני שהועדה הרפואית לא נתבקשה ליתן דעתה לכך- יהא מקום למינוי מומחה רפואי שיחווה דעתו על קיומה של נכות נוספת- בלא שתיסתר בכך הקביעה שעל פי דין. הקביעה תשמש אז לצורך קביעת הנכות בתחום רפואי אחד וחוות דעתו של המומחה תשמש לקביעת שיעור הנכות בתחום הרפואי האחר" (ההדגשות אינן במקור).

...

לאור כל האמור, טוענת הנתבעת כי יש לדחות את בקשת התובע למינוי המומחים.

נוכח האמור, ומאחר שדרכו היחידה של התובע להוכיח את מצבו היא בדרך של מינוי מומחה מטעם בית המשפט, אני מקבלת את בקשתו למינוי מומחה בתחום הראומטולוגי.

לפיכך, הבקשה למינוי פסיכיאטר נדחית.

סיכום בקשת התובע מתקבלת באופן חלקי, כאמור.