בתביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים
מבוא
ביום 3.8.14 בערב התובע נהג ב"אוטובוס זעיר פרטי" מסוג מרצדס מ.ר. 52-171-14.
נוכח סרוב המבטחת של המיניבוס להכיר בחבות, הגיש התובע תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ובמסגרתה תבע את המבטחת מנורה ולחילופין את "קרנית".
"קרנית" הכחישה גם היא החבות וטענה כי התאונה מכוסה על ידי "מנורה", לחילופין, התובע אינו זכאי לפצוי בשל כך שהוא הנהג ברכב הלא מבוטח, והחוק מגביל זכאותו (ס' 7(5) לחוק הפלת"ד), וכי לא מדובר בנהג תמים, אלא במי שידע שאין ביטוח וכמי שנחשב לבעל הרכב מכוח החזקתו במניות חב' האחים תור – בעלת הרכב.
בתביעת השבוב שהגישה מנורה נגד הנהג הפוגע, היא הצהירה שהפוליסה "היתה בתוקף בתאריך הרלוואנטי לתביעה" וכי שילמה "מכוח חבותה על פי הפוליסה", וזאת על אף שרק חודש קודם לכן דחתה את תביעת התובע לניזקי גוף, בטענה כי בוצעה הסעה בשכר.
...
כהמשך ישיר למסקנה זו, אני דוחה התביעה נגד "קרנית" ונגד נתבע 3 (הנהג הפוגע) ומחייבת את התובע לשאת בהוצאותיהם בסך 11,700 ₪ לכל אחד מהם.
אני מפנה לסיכומי ב"כ נתבע 3 (סעיפים 66-69), המקובלים עליי, ואני קובעת כי לא חל סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד.
לו קרנית היתה נושאת בנזק, היא היתה זכאית לשיבוב מבעלת הרכב , צד שלישי 1, כאמור בסעיף 9(3) לחוק הפלת"ד. אני מסופקת אם קמה לה עילת תביעה נגד מנהל החברה בסאם (ס' 2 ב' בהודעה לצד שלישי ששליה לא הוכח).
סוף דבר
אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובע סך של 59,184 ₪ (36,400 ₪ כאב וסבל , 60,000 ₪ פיצוי גלובאלי לעתיד ו-2,000 ₪ הוצאות, בניכוי 39,216 ₪).