תביעת נזקי גוף בתאונת דרכים לאחר מחיקת תביעה קודמת

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת שנת 1965, עקב מעורבותה בתאונת דרכים ביום 28.12.11.

המדובר בתביעה שלישית המוגשת בגין אותה תאונה, לאחר ששתי תביעות קודמות נמחקו, תוך מתן הוראה לשימור הליכים.

...

מכאן, שוכנעתי כי זה צודק ומתבקש לאפשר בדיקתה בשנית של התובעת ע"י המומחה מטעם ביהמ"ש לאחר שיונחו בפניו חוות דעתו המקורית ושאלות ותשובות שניתנו בעניינה של התובעת בעבר.

אילו היינו עוסקים בתביעת הנפגעת בלבד, המומחה היה נדרש להתייחס אך לנכותה של התובעת בברך שמאל ולבדוק אם חלה החמרה במצב הברך, ואולם בטרם תינתנה הוראות למומחה בצו המינוי, אני סבורה כי יש לאפשר לצדדים, כולל המוסד לביטוח לאומי, להביא את עמדתם באשר לנכותה הכוללת של התובעת (גם זו שאינה קשורה לתאונה) ודרך קביעתה של נכות זו, וזאת בשים לב לפסיקה הרווחת בעניין.

לצורך ייעול הדיון, בשים לב לכך שכבר ניתנה הצעת פשרה בתביעת השיבוב (לא ע"י מותב זה) וכדי להיזקק למכלול הטענות הנוגעות לנכויות השונות, אלה הקשורות לתאונה ואלה שלא, הכל בכפוף לקביעותיי לעיל, אני מורה על זימון הצדדים בשתי התביעות לקדם ביום 15.12.20, שעה 11:00.

רקע כללי ותמצית טענות הצדדים: לצורך הרקע הדרוש יצוין כי עסקינן בתביעה לפצוי בגין ניזקי גוף בעקבות תאונת דרכים בה נפגעה התובעת (להלן: המשיבה) לטענתה ביום 11/12/17 כנוסעת באוטובוס זעיר בעת דרכה לעבודתה.

בכתב התביעה צוין כי פגיעת המשיבה כתוצאה מהתאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ונקבעה לה נכות בשיעור (משוקלל) של 19% מיום 13/1/18; 10% בגין כאב בצואר לפי סעיף 37(5)(א) לתקנות המל"ל ו-10% בגין כאב גב לפי סעיף 37(7)(א) לתקנות המל"ל. כן יצוין לצורך הרקע הדרוש כי המשיבה הגישה בעבר תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף בגין אותה התאונה (גם כן לפי חוק הפיצויים) ואשר היתנהלה במסגרת 43092-09-18 בבית משפט השלום באשדוד (להלן: ההליך הקודם).

במסגרת הבקשה דנן, עותרת כאמור המבקשת לסילוק התביעה על הסף וזאת על רקע היתנהלותה הדיונית של המשיבה בהליך הקודם ובהליך דנן ואשר באה לידי ביטוי בחוסר תום לב וניקיון כפיים; כך, משמונה מומחה מטעם בית המשפט בגין התאונה מושא התביעה דנן, גם אם זה היה בהליך אחר שנמחק ושהמומחה נתן את חוות דעתו, יש לראות בכך "תחילת הבאת הראיות" כמשמעו בסעיף 6 לחוק הפיצויים ולכן על הליך זה להמשיך מהמקום שבו ההליך הקודם הפסיק.

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה בתשובה על נספחיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי אין אמנם להעתר לסנקציה הדראסטית של דחיית התביעה, אולם יש מקום לקבוע כי המסלול לפיו יתנהל ההליך שבפניי, הנו המסלול המקורי בו בחרה המשיבה ועל בסיס חוות הדעת שנערכה במסגרת ההליך הקודם.

...

ואולם בפסק דין מאוחר שניתן ברע"א 5440/09 אלרוב נ' חברת נכסי שלמה המלך בע"מ [פורסם במאגרים] (10/1/10), רוככה התוצאה שנקבעה ברע"א 4921/09 האמור, באופן זה שבית המשפט מצא שלא להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי (שאישרה את החלטת בית המשפט השלום להחשיב את חוות הדעת שהוגשה בהליך הראשון שנמחק בשל מחדל באי הגשת סיכומים) כחוות דעת מטעם בית המשפט בהליך המאוחר.

עיון בסעיף 6 להחלטה ברע"א 4921/09 האמורה, מעלה כי בית המשפט מצא שיש ליתן משקל בעניין זה לנסיבות שהביאו למחיקת התביעה ולהתחשב במחדל שהביא למחיקת התביעה הראשונה – "שימוש שלא בתום לב בהוראות סדרי הדין". משעה שבמקרה שפניי, אין עסקינן במחיקה שהינה פרי תוצאה של מחדל בעל אופי "טכני" כי אם מחיקה יזומה שהוסברה בשיקולי חיסכון וייעול ההליך, ואשר לימים הובררה כנימוק לא מהימן בלשון המעטה – הנסיבות במקרה דנן מחייבות את פסילת הניסיון לשנות את מסלול התביעה והותרת חוות הדעת על כנה גם בהליך זה. סוף-דבר: לסיכום האמור, אין מקום להכרה בכל נכות בתחום האורתופדי שלא על-פי קביעת המומחה שמונה מטעם בית המשפט בהליך הקודם.

על מנת לקדם את ההליך, הנני מורה לצדדים על הגשת תחשיב נזק על בסיס חוות הדעת של המומחה (ובכלל זה להכרה מצד המומחה בתקופת אי הכושר במענה של האחרון לשאלה 8 לשאלות ההבהרה כעולה מנספח 2 לתשובה לתגובה) .

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 1981, בתאונת דרכים מיום 16.10.14 (להלן: "התאונה").

לאחר שנמחקה התביעה בתיק הקודם מחוסר מעש, הגיש התובע תביעה למל"ל לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין התאונה הנדונה, ונקבעה לו דרגת נכות בשיעור 10% על ידי הועדה הרפואית מדרג ראשון.

...

ב"כ התובע טען כי המסקנה מכך היא שהתובע כאמור לא עבד חודשיים וחצי לאחר התאונה, וכי ההכנסה השנתית של התובע בשנת 2014 שעמדה על 110,385 ₪ התייחסה ל-6 חודשים בלבד, החל מאמצע אפריל 2014 ועד אמצע אוקטובר 2014, כך שבסיס השכר לשנה מלאה כטענת ב"כ התובע עמדה על 188,000 ₪.

בהתחשב בכל אלו, וכן בבסיס השכר שנקבע לעיל, אני קובעת כי יש לפסוק פיצוי גלובלי בסך 15,000 ₪ בראש נזק זה. התובע לא העיד על הוצאות שהוא הוציא, ובוודאי שלא הגיש כל אסמכתא או קבלות בנדון.

לסיכום, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 29,740 ₪ בצירוף החזר אגרה בסך 750 ₪, הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 4,523 ₪ (כולל מע"מ).

רקע עניינה של התביעה ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מיום 29.12.06 בה נפגע פגיעה רב מערכתית, עבר כריתת טחול וקיבוע פנימי של שבר מרוסק באמה שמאלית, ואושפז עד ליום 6.2.07.

לאור טענתו כי התביעה הומצאה לידי ב''כ הנתבעת נישאל ב''כ התובע על ידי בית המשפט מדוע לא פנה למתן פס''ד בהעדר הגנה (עמוד 4 שורות 6 – 9): "לאור היחסים ששררו ביני לבין חברי במיוחד לא ראיתי לנכון אפילו להגיש בקשה לקבל פס"ד בהעדר והיו שיחות על עניין זה, בסופו של יום נמחקה התביעה. בד בבד היו לי מחלוקות עם מרשי בעיניין שכ"ט בתיק שקדם לתיק הזה". התביעה הנוכחית, רביעית במספר הוגשה ביום 20.10.21 כ – 9 חודשים לאחר מחיקתה של התביעה השלישית.

...

דיון והכרעה לאחר שמיעת העדויות בעניין זה אודות התנהלות התובע לאורך השנים ומחיקתן של התביעות שהגיש; ולאחר שהתבררו הנתונים החדשים אודות התביעה השלישית אשר לא הוכח כי נמסרה כדין לידי הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על דחייתה של התביעה מחמת התיישנות.

במצבים בהם ניתן לקבוע שהתובע זנח, הלכה למעשה, את ההליך הראשון (או שהיה מדובר בהליך סרק מעיקרו) אין מנוס מהמסקנה לפיה לא תבוא תקופה זו, במהלכה נזנח ההליך, בחישוב פרק הזמן בו היה ההליך הקודם תלוי ועומד" (סעיף 15) (וראה גם: בע"ע (ארצי) 393/05 זוהיר טהה - מקיאס בע"מ (נבו 10.01.2005) תקנות סדר הדין האזרחי, תעש''ט – 2018 אף הן מתיישבות עם מגמה זו. בסעיף 4 להן נקבע כי על בית המשפט להימנע ממתן אפשרות לבעל דין לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט על ידי פעולות שיש בהן לשבש, להשהות או להטריד בעל דין; וסעיף 5 להן מחייב את בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי לזה הפרטי של בעל הדין ולמנוע שימוש לרעה של בעל דין בהליכי בית המשפט באופן בו מלבד פגיעה בצד שכנגד קיימת הטרדה והעמסה על מערכת בית המשפט נוכח פעולות משפטיות והתנהלות בעייתית ולא מחוייבת המציאות.

" מן הסיבות שלעיל ולאור הנתונים החדשים שהובאו בפניי שיש בהם כדי להטות את הכף מרשלנות גרידא מצידו של התובע לניצול לרעה של הליכי בית המשפט, לא זכאי התובע להנות מהארכתה של תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיפים 15 ו – 16 לחוק ודין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

התובע הגיש תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לו כאמור בתאונת דרכים, כאשר התביעה הוגשה נגד מספר גורמים: כנגד הנתבעת 4 בעילה לפי סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, וכנגד שאר הנתבעים בעילה נזיקית.

לאחר שמיעת הראיות בשאלת החבות, ועל פי המלצת בית המשפט, נדחתה התביעה נגד הנתבעות 1, 2 ו – 5 (כנגד הנתבעת 3 נמחקה התביעה עוד קודם לכן), והנתבעת 4 נטלה על עצמה את האחריות לפצוי התובע (פסק דין מיום 22/04/21).

...

לשיטת הנתבעת, בנסיבות המתוארות אין פסול בהתנהלותה ומכל מקום אין בהעברת החומר כדי להטות את דעתו של המומחה, שהרי הוא כבר קבע כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה עוד טרם שהועברו אליו המסמכים מטעם הנתבעת, ואלה האחרונים רק מחזקים את המסקנה האמורה.

לאור כל האמור לעיל, ומשלא מתקיימים הטעמים המצדיקים פסילת חוות הדעת, אני דוחה את הבקשה.