תביעת נזקי גוף בתאונה ללא ביטוח ורישיון

רקע ועובדות שאינן במחלוקת ענייננו בתביעה עקב ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים שארעה ביום 12.7.2016.

בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית העיד כי בעל הרכב היה הנהג הקבוע והנתבע החליף אותו, כשנעדר מהעבודה "בגלל נסיבות אישיות", מאחר שהיה היחיד מהעובדים האחרים המחזיק ברשיון נהיגה מתאים.

אציין שבהקשר זה הוחלו המבחנים שנקבעו בסעיף 7א לחוק העוסק בשלילת פיצוי ממי שניפגע כאשר נהג ברכב ללא ביטוח, גם לגבי זכות החזרה של קרנית לפי סעיף 9 לגבי נהג הטוען שלא היה מודע להיעדר ביטוח ברכב (אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, 2011, בעמ' 507).

...

בהמשך לכך אני קובע שזו התוצאה גם במישור הודעת צד הד' שהגיש הנתבע (נהג הרכב) נגד מקבל ההודעה (בעל הרכב), שכן החלוקה נובעת ממילא מקביעת האשם היחסי נגד כל אחד מהם.

לסיכום, ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת קרנית מתקבלת ועל מקבלי ההודעה (הנתבע 2 ומקבל ההודעה 2 בורקאן), לשלם לקרנית סכום של 760,154 ₪ (חיוב "יחד ולחוד").

באשר לחלוקה הפנימית בין השניים, אני קובע כי מקבל ההודעה 2 יישא ב-75% מהסכום והנתבע 2 ב-25%.

בתביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים מבוא ביום 3.8.14 בערב התובע נהג ב"אוטובוס זעיר פרטי" מסוג מרצדס מ.ר. 52-171-14.

נוכח סרוב המבטחת של המיניבוס להכיר בחבות, הגיש התובע תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ובמסגרתה תבע את המבטחת מנורה ולחילופין את "קרנית". "קרנית" הכחישה גם היא החבות וטענה כי התאונה מכוסה על ידי "מנורה", לחילופין, התובע אינו זכאי לפצוי בשל כך שהוא הנהג ברכב הלא מבוטח, והחוק מגביל זכאותו (ס' 7(5) לחוק הפלת"ד), וכי לא מדובר בנהג תמים, אלא במי שידע שאין ביטוח וכמי שנחשב לבעל הרכב מכוח החזקתו במניות חב' האחים תור – בעלת הרכב.

האם מנורה מושתקת מלטעון להעדר כסוי אם זו "הסעה בשכר", נשאלת השאלה האם "מנורה" מושתקת מלטעון להעדר כסוי בטוחי, שעה שכיסתה את ניזקי הרכוש, הגישה תביעת שבוב נגד הנהג הפוגע, במסגרתה הצהירה על כסוי בטוחי וקיום עילת שבוב בהתאם לחוק חוזה ביטוח התשמ"א-1981.

פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הדין הפלילי בסוגיה זו. נהיגה ללא ביטוח חובה היא עבירה פלילית, כאמור בסעיף 2(ב) בפקודת ביטוח רכב מנועי תש"ל-1970, העונש עליה הוא עד שלושה חודשי מאסר, בנוסף לעונשים אחרים כמו פסילת רישיון נהיגה וקנס.

לא קבלתי את טענת ההשתק בהחלטת ביניים מיום 19.10.18, משום שמנורה טענה שהצהרתה הראשונה נבעה מטעות בתום לב, וכי הסתמכה על מצג שוא שהציגו מבוטחיה, והינה במועד שמיעת הראיות, מנורה לא העידה איש מפקידי מח' התביעות, לא בנזקי רכוש ולא בנזקי גוף, היא לא הוכיחה מתי הגיע לידיה מידע חדש שלא היה בפניה קודם לכן.

...

כהמשך ישיר למסקנה זו, אני דוחה התביעה נגד "קרנית" ונגד נתבע 3 (הנהג הפוגע) ומחייבת את התובע לשאת בהוצאותיהם בסך 11,700 ₪ לכל אחד מהם.

אני מפנה לסיכומי ב"כ נתבע 3 (סעיפים 66-69), המקובלים עליי, ואני קובעת כי לא חל סעיף 7 (5) לחוק הפלת"ד. לו קרנית היתה נושאת בנזק, היא היתה זכאית לשיבוב מבעלת הרכב , צד שלישי 1, כאמור בסעיף 9(3) לחוק הפלת"ד. אני מסופקת אם קמה לה עילת תביעה נגד מנהל החברה בסאם (ס' 2 ב' בהודעה לצד שלישי ששליה לא הוכח).

סוף דבר אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובע סך של 59,184 ₪ (36,400 ₪ כאב וסבל , 60,000 ₪ פיצוי גלובאלי לעתיד ו-2,000 ₪ הוצאות, בניכוי 39,216 ₪).

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים וזאת מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

ההליכים עד כה וטענות הצדדים: במועדים הרלוואנטיים לתביעה התובע, יליד 02.10.1996, רכב על אופנוע מסוג KYMCO שמספרו 9685930 (להלן: "האופנוע") ברחוב הנשיא שבעיר עפולה, וזאת ללא ביטוח חובה כדין בהתאם להוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970.

הנתבעים הוסיפו כי התובע הנו נהג צעיר, שרכב ללא ביטוח, ספק אם עם רישיון, ובמקרה הטוב לפי עדותו נהג במהירות המרבית המותרת במקום.

...

על פניו המדובר "בסטייה של ממש" אשר אינה מזכה את התובע בהכרה בתאונה כתאונת עבודה אך כאמור, אין בידי לקבוע מסמרות בהעדר ממצאים.

שוכנעתי כי התובע לא פנה למל"ל בתום לב, ועל פי ייעוץ משפטי שקיבל , ומצאתי את הסבריו כי האמין שבמידה והיה פונה למל"ל, תביעתו הייתה נדחית, סבירים בנסיבות העניין.

סוף דבר: לסיכום - נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר 40,000 ₪ אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 465,300 ₪ הפסד פנסיה 63,162 ₪ עזרה צד ג' (עבר ועתיד) 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד) 10,000 ₪ כאב וסבל 80,000 ₪ סה"כ 678,462 ₪ הנתבעת תשלם לתובע סך של 678,462 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל על סך 160,000 ₪, בתוספת החזר אגרת בית המשפט, החזר שכר המומחה מטעם התובע (כנגד הצגת חשבוניות), והחזר חלקו של התובע בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט (כנגד הצגת חשבונית) כשסכומים אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין.

הצדדים ומסגרת המחלוקת ענייננו בתביעה לפצוי התובע בגין ניזקי גוף שנגרמו לו בתאונה עת נהג על אופנוע ללא ביטוח חובה.

התובע נישאל על עדותו במישטרה, שם טען שלא ידע שאין לאופנוע ביטוח, ואישר שאמר זאת כי חשש שייקחו לו את רישיון הנהיגה (בשל נהיגה ללא ביטוח) אך הוא ידע בפועל שלא היה ביטוח (עמ' 6 ש17-22, עמ' 10 ש7-16).

...

באותו דיון (ת.א. (שלום ירושלים) 59906-11-19) נשאל התובע שאלות ע"י בית המשפט ואף שדבריו היו לכאורה מגומגמים - סבורני שניכרת בהם ידיעתו האישית הברורה שלא סביר שהיה לאופנוע ביטוח חובה: "ש. ומה ידעת לגבי ביטוח.

אין בידי לקבל שהתובע אמר אמת בהודעתו למשטרה ואני מקבלת את הטענה שאמירתו שם נבעה מהחשש לשלילת רישיונו עקב נהיגה ללא ביטוח.

סוף דבר מהמפורט לעיל בפסק הדין אני מורה על דחיית התביעה נגד קרנית שכן עניינו של התובע נכנס להוראות החוק השוללות פיצוי ממי שנפגע עת נהג ברכב ללא ביטוח חובה.

לפניי תביעת לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (כיום חסוי- להלן: "התובע"), בתאונת דרכים מיום 22.2.15.

בדיון קדם המשפט שהתקיים ביום 28.2.23 הבהיר ב"כ מגדל: "מחקנו את ההודעה לצד ג'. לשאלת בית המשפט, בנסיבות אלו, כשהגענו עם מנורה להסכמה, אנו לא עומדים על הטענה שאנו אחראים כלפי התובע רק ב-50% כי בכל מקרה מנורה תישא ב-50% מהסכום שייקבע ככל שהתביעה תיתקבל, ולכן התובע לא צריך לצרף את מנורה כנתבעת נוספת. הכפירה שלנו באחריות ובכיסוי הבטוחי מאחר שלטענתנו לנתבע 1 לא היה רישיון נהיגה בתוקף בעת התאונה". אם לא די באמירה מפורשת זו (אשר ניתנה בתשובה לשאלת ביה"מ ובה הובהר מפורשות ע"י ב"כ מגדל, גדר המחלוקת, הסיבה לכפירה באחריות ובכיסוי הבטוחי ולא צוין ולו ברמז כי מגדל כלל לא ביטחה את המשאית), כדי לחייב את מגדל בכך שטענתה היא רק כפי הפרוט אליו התייחסה בכתב ההגנה-מחמת העידר רישיון נהיגה בתוקף לנהג, אלא שגם העובדה שבמהלך 2 ישיבות הוכחות שהתקיימו לא הועלתה אפילו ברמיזה טענה כלשהי המרחיבה את חזית המחלוקת מעבר למוצהר מפורשות בקדם המשפט, מעידה כי אין ממש בטענה ואף אין לקבלה בבחינת הרחבת חזית.

וראה בעיניין זה סעיף 3(א)(1) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש) התש"ל -1970 על פיה הפוליסה מכסה את בעל הרכב והנוהג בו – מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שניגרם לאדם על ידי השמוש ברכב מנועי או עקב השמוש בו. ראו דברי בית המשפט העליון בע"א 3080/22 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, שם אמנם דן ביה"מ בהוראת ההשהיה שבסעיף 24 לפקודה, אולם מהדברים שנאמרו תוך סקירת המצב החקיקתי, ניתן ללמוד בבירור על חבות חברת הביטוח גם ביחס לנזק גוף הנגרם לפי דיני הנזיקין הכלליים: "אכן, לפי סעיף 7(5) לחוק הפלת"ד, "מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב" אינו זכאי לפצוי לפי חוק הפלת"ד. סעיף 7 לחוק מונה רשימת מקרים של שלילת זכאות לפי חוק הפלת"ד, ומטרתו להרתיע אנשים מהיתנהגות פגומה, באמצעות שלילת זכאותם כאמור (ראו, למשל: רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן, פס' 13 [פורסם בנבו] (18.12.2002); עניין פלוני, פס' 18; יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 257 (2022)).

...

הנה כי כן אין המדובר בבלימת חירום וגם לא מצאתי כי הוכח שהתובע יכול היה למנוע את התאונה בבריחה לנתיב השמאלי שלידו (לא שוכנעתי כי יש להעדיף דווקא את עדות טלאל על עדות הנתבע בדבר היות הנתיב השמאלי ריק, שהרי אם הנתיב היה אכן ריק, סביר כי הנתבע עצמו היה בורח שמאלה) .

משלא הוכחו נסיבות כלשהן בגינן יש להשית רשלנות תורמת כלשהיא על התובע, שוכנעתי כי האחריות להתרחשות התאונה מוטלת במלואה על הנתבע.

לסיכום, שוכנעתי כי הנתבע אשר אחראי להתרחשות התאונה ולנזקיו של התובע, לא ידע בעת התאונה על שלילת רישיונו ולפיכך פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי נתבעת 3 הייתה בתוקף, היא מכסה את חבות הנתבע 1 והנתבעת 2 ולפיכך, הנתבעת 3 חבה בפיצוי התובע בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה ,ככל שיוכחו בהמשך ההליך.