תביעת נזקי גוף בגין תקיפה במקום עבודה

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף בשל טענה לתקיפה.

התביעה הוגשה על פניו גם על רקע קשיו של התובע בעקבות היחס הקר והמנוכר לו זכה מהמקום בו עבד שנים ארוכות והעצב שחוה בעקבות הארוע.

...

סיכומם של דברים – התובע לא הוכיח כי הותקף על ידי הנתבע 2 או מי מטעם הנתבעת 1 ולפיכך דין תביעתו לדחייה.

נוכח על האמור לעיל – התביעה נדחית.

בנסיבות אלו, ולאחר שבחנתי כלל נסיבות התיק, איני רואה מקום לחייב את התובע בהוצאות.

רקע עובדתי בפני תביעת פיצויים בגין ניזקי גוף בעוולת תקיפה.

וכך נפסק בע"א 6553/96 צור-שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מלצר, פ"ד נג(1), 611 (1999): "גם כאשר חוזר נפגע נכה לעבודתו הקודמת, אין לשלול את האפשרות שבעתיד לא יהיה מסוגל לחזור לכושר עבודתו הקודם וכי עקב כך תפגע הישתכרותו. כן יש להביא בחשבון את השיקול שהנפגע ישנה את מקום עבודתו או יעזוב אותו – מרצונו או בכורח הנסיבות – והשתכרותו תפגע בשל כך"   הפגיעה בפוטנציאל ההישתכרות היא בבחינת נזק בר פיצוי, ובילבד שקיים סיכוי שאינו אפסי, כי פוטנציאל זה היה מתממש (ראו; ע"א 237/80 ברששת נ' האשאש פ"ד לו(1) 281 (1981)) זאת ועוד, חזרתו של הנפגע למעגל העבודה לאחר הפגיעה אינו בהכרח מהוה סיבה לשלול ממנו את הפצוי בשל הפסד כושר הישתכרות, שכן גישה כזו אף תהייה תמריץ שלילי לנפגעים המבקשים לשוב לעבודה (ד. קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדורה חמישית (2003)) בעמ' 207).

...

על כן איני נעתרת בשלב זה של ההליך לצווים נוספים, אף ללא תגובת הצד שכנגד .

על כן, יש לנכות דמי פגיעה סך של 5,246 שח. סוף דבר התביעה מתקבלת .

הנתבעים חייבים ביחד ולחוד בפיצוי התובע בסכומים הבאים: הפסד עבר 72,804 ₪ הפסד עתיד 246,732 ₪ עזרת זולת 50,000 ₪ כאב וסבל 100,000 ₪ הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 8,000 ₪ סך הכל: 477,536 ₪ ניכויים- סך של 5,246 ש"ח. סך כל החיוב 472,290 שח. סופו של דבר- הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך של 472,290 שח, בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 23% וכן הוצאות משפט שהוציא התובע ואגרה.

(חלקי) לפני תביעת ניזקי גוף בגין תקיפת התובע ע"י הנתבע 1 (להלן: " ר' ") באמצעות סכין מטבח.

אף מהאופן בו התובע תיאר את התקיפה נלמד כי דובר בארוע פיתאומי, והויכוח שקדם לו היה "סתם ויכוח". כמו כן, בחקירתו במישטרה התובע ציין כי הכיר את ר' לפני כן, כשעבד בסניף "דרורים" לפני שנה בדיוק והוסיף כי מעבר לארוע הנ"ל לא היה שום דבר בינו לבין ר' קודם לכן.

בפרשת ולעס דלעיל נקבעו מספר מבחנים להטלת אחריות על המעביד: "האם היה הנתבע מודע להתרחשות הקרבה של המעשה העברייני (בהקשר זה יש לבחון לא רק את הספונטאניות והפתאומיות של המעשה העברייני עצמו, אלא גם את היתנהגותו של העבריין עובר למעשה); האם היתרחשו בעבר במקום הארוע אירועים דומים; האם שכיחים באותה סביבה מעשים פליליים; האם המעשה העברייני שארע הנו מעשה שגרתי או שמא היה חריג באופיו; האם היה הנתבע בעל השליטה והפיקוח על העבריין או על מקום הבצוע; האם, בהיתחשב במהות היחסים בין בעלי-הדין, היה התובע יכול להסתמך באופן סביר על כך שהנתבע ינקוט אמצעי זהירות סבירים לשמירת בטחונו מפני עבריינים ... האם ניתן ללמוד על קיומה של החובה מכלל הנסיבות האחרות של המקרה". יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה בעניינינו מוביל למסקנה כי אין מקום להטיל אחריות נזיקית על "ארומה" בגין התקיפה.

...

נותר עם נכויות רפואיות ותפקודיות משמעותיות במספר תחומים, כפי שפורט בהרחבה בפס"ד. נוכח פני הדברים ובתוכם נסיבות המקרה, תוצאותיו והנכויות שנותרו בתובע, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לפסוק בראש נזק זה סך של 300,000 ₪.

סוף דבר: התביעה מתקבלת כנגד הנתבע 1.

התביעה נדחית כנגד הנתבעות 2-3 והתובע יישא בהוצאותיהן, בנסיבות העניין, בסך כולל של 12,000 ₪.

מכל מקום, התובעת לא הציגה ראייה כלשהיא, מלבד עדותה שלה, שניגרם לה נזק גוף כלשהוא בארוע.

על כן, אני קובע שלא עלה בידי התובעת להוכיח כי הותקפה או נדקרה על ידי אותו אדם זר שניכנס לבית הערייה, כי אותו אדם אחז בידו סכין או כי איים עליה בצורה כלשהיא ולא שניגרם לה נזק גוף כלשהוא כתוצאה מארוע זה. די בכך כדי להוביל לדחיית התביעה במלואה.

מכיוון שקבעתי שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהותקפה ונדקרה, קשה לבסס קשר סיבתי בין ארוע מינורי, של כניסת אדם לבניין הערייה מחוץ לשעות העבודה, לבין טענות התובעת בדבר פחדים וחרדות, בעיקר כאשר מתקיימים גם גורמים אחרים שעשויים לגרום לאותה תופעה.

...

נוכח כל הנ"ל, אני קובע שלא עלה בידי התובעת להוכיח את גרסתה בדבר נסיבות האירוע אשר במהלכו נפגעה, לרבות העובדה שנגרם לה נזק, ולא הוכחה רשלנות מצד העיריה.

סוף דבר התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,500 ₪.

גרסה לפירסום בהשמטת פרטים מזהים זוהי תביעת ניזקי גוף בגין ארוע תקיפה שהסתיים בחבלה בפניה של התובעת.

החל משנת 2015 החלה התובעת לעבוד בתפקיד רפואי במרפאה בשכר 35 ש"ח, לשעה ובשכר חודשי ממוצע בגובה 4,000 ש"ח. בכתב תביעתה העריכה התובעת את נזקיה בשל אובדן כושר הישתכרות לעבר, מבלי לפרט, בכ־ 45,000 ש"ח. ואילו בסיכומיה חישבה שיש לפסוק את הפסדיה לפי 20% ממשכורתה בתפקיד רפואי, 4,000 ש"ח, לאורך 96 חודשים, ובסה"כ 76,800 ש"ח. הפסדי הישתכרות לעתיד – נטען כי ו"פ יכולה להמשיך בעבודתה עד גיל 64, וכי יש לחשב את נזקיה לפי 20% משכרה הנוכחי, ובסה"כ 94,720 ש"ח (מקדם הוון של 2%).

במקרה זה שבו ארוע התקיפה עצמו אינו מוטל כלל בספק וכך גם עצם קיומה של חבלה פיסית משמעותית - לא מצא בית המשפט לנכון לנקוט את הסעד הקיצוני של דחיית התביעה כמוצע בע"א 765/18 חיון נ' חיון, אלא להסתפק בקביעה ראייתית לפיה אין מקום לקבוע כל עובדה שהיא על סמך עדותה של התובעת או מקורות ראייתיים הנובעים ממנה.

...

הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 99,458 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כחוק, מיום 05.01.10 ועד למועד התשלום בפועל.

הנתבע ישלם לתובעת את שכר העדים והמומחה ששלמה לפי קבלות או חשבוניות, ואלה ישאו ריבית והצמדה כחוק החל מן התאריך המצוי על החשבונית או הקבלה.

הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד על־פי התעריף המינימלי המומלץ לפי החישוב הבא: [0.15 X 99,458 + 639] X 1.17 = 18,202 ש"ח. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מיום פסק־הדין עד ליום התשלום בפועל.