תביעת נזקי גוף בגין תאונת עבודה של נהג משאית תדלוק

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

הגדרת "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים הנה כדלקמן: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;.

ברע"א 3329/21 שלמה חברה לביטוח נגד פלוני (פורסם בנבו), דן בית המשפט העליון במקרה בו נהג תידלק את משאיתו ולאחר סיום התידלוק, עלה על החלק האחורי של המובילית לשם סגירת תא התידלוק.

כמו כן נקבע כי "...יש להבחין בין חיוניותה הפיסית של הפעולה הנבחנת לשם הכניסה לרכב או הנסיעה בו, ובין נחיצותה....או מטעמי בטיחות הנסיעה ברכב וחוקיותה...משכך, בעוד שיש ממש בקביעות הערכאות קמא לפיהן סגירת מיכל הדלק נחוצה למען נסיעה רציפה, בטוחה וחוקית במובילית, הרי שברי כי במובן הפיסי, אין מניעה להכנס אל המובילית ולנסוע בה כאשר מיכל הדלק עודנו פתוח". מן הכלל אל הפרט בתצהיר עדותו הראשית, תיאר התובע את נסיבות התאונה, כדלקמן: "ביום 7.03.2018 סמוך לשעה 16:30, במהלך עבודתי כעוזר מפעיל משאבת ביטון, נידרשתי לבצע פעולת שטיפה למשאבה לאחר סיום יציקה, כאשר פעולת שטיפה הנה חיונית בין כל יציקה ויציקה להמשך הנסיעה, ואחרי סיום כל יום עבודה לצורך הכנת המשאבה ליציקות ליום שאחרי, כאשר ביום הארוע היתה יציקה בכפר ריינה, יצאתי עם הנהג מאתר היציקה, וכעבור מספר דקות שאל אותי הנהג אם שטפתי את הסל של המשאבה, ואז השבתי לו כי שכחתי לעשות כן, ואז הנהג עצר בצד הדרך, בסמוך למקום בו חונות משאבות ומשאיות ביטון לשטיפה, ירדתי והחלתי בבצוע השטיפה והחלקתי במדריגות הסל ונפלתי, וחבלתי ברגל שמאל". אין מחלוקת כי התובע נפגע במהלך שטיפת הסל וזאת כעולה מעדותו וגם מעדות מעסיקו, הנתבע (עמ' 8 , ש' 25-28).

...

כב' השופטת י. וילנר קבעה ברע"א 8744/18 הנ"ל, כדלקמן: "אני סבורה כי יש להוסיף למבחן הטכני האמור, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, במסגרתו אציע להחיל את שני התנאים המצטברים אשר נקבעו בעניין ינטל לגבי "נסיעה" ברכב, אף על פעולות ה"כניסה" לתוך רכב וה"ירידה" ממנו.

לאור האמור לעיל, המסקנה הינה שהתאונה אינה "תאונת דרכים" כמשמעותה על פי חוק הפיצויים.

אי לכך, אני מורה על דחיית התביעה.

מבוא עסקינן בתביעת נזיקין, שהגיש התובע 1 כנגד הנתבעות, לפצוי בגין ניזקי גוף, אשר נגרמו לו לטענתו, עקב ארוע נפילה, מיום 17.02.15, שאירע במיתחם תחנת הדלק שבבעלות הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת").

רקע ועובדות שאינן במחלוקת התובע יליד 1945, גימלאי של "אגד" משנת 2004, ובמועד התאונה עבד כנהג משאית בחברת "שושנים תובלה יבשתית בע"מ". לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 17.02.15, במסגרת עבודתו הגיע התובע לתחנת הדלק על מנת לתדלק את המשאית.

התובע תמך את תביעתו בחוות דעת של מומחה מטעמו - ד"ר מיכאל לבני, אשר בדק את התובע וקבע בחוות דעתו כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15% לפי סעיף 35(1) בין (ב) ל- (ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי").

רכיבי הנזק כאב וסבל התובע טוען כי בעקבות התאונה נגרם לו שבר ברגל שמאל והוא עבר ניתוח לקיבוע השבר בעקבותיו נאסרה עליו דריכה על הרגל למשך שלושה חודשים.

...

סוף דבר בשים לב לאמור לעיל יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצויים כדלקמן: נזק לא ממוני .

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 94,363 ₪ בניכוי אשם תורם של 20% ובניכוי תגמולי מל"ל. לסכום הנ"ל יתווספו הוצאות ושכר טרחת עו"ד לפי שיעורו בדין.

בנוסף, הנני מחייב את הנתבעות בהחזר התשלומים ששולמו לתובע ע"י התובע 2 בגין גמלאות המל"ל בסך של 23,832 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.05.19.

התובע יליד 1960, במועד הרלוואנטי לתאונה עבד כנהג משאית תידלוק מטוסים אצל הנתבעת 1.

התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעות 1 ו-2 בגין ניזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה מיום 29.11.12, בשתי עילות חלופיות: האחת, בהתאם לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – חוק הפיצויים) והשנייה, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

הדגשות לא במקור): " 2. ביום 29/11/12 בשעה 4:30 לערך, נפגעתי קשה בתאונת עבודה, כאשר נידרשתי לנהוג במשאית, ממיתחם מרקורי, לכיוון עמדת התידלוק, בתוך נמל התעופה בן גוריון, על-מנת לתדלק מטוס.

גרסת התובע כפי שהיא משתקפת במסמכי המל"ל ומהמסמכים הרפואיים הסמוכים לתאונה בטופס בל/211 תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה מיום 18.12.12 (בסעיף 3), נרשם תאור התאונה כך: "לפני שעלה לדיספנסר כדי לצאת לתדלוק, יצא לבדוק את הדיספנסר. הדלת של המעלית של הדיספנסר היתה פתוחה, עלה לסגור אותה והחליק על המדריגות של המעלית וקיבל מכה ביד השמאלית" (נספח ב' למוצגי הנתבעות).

בתעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה של קופת חולים לאומית, מיום 19.12.12 בתאור התאונה נרשם כך: "אחרי סגירת דלת המעלית, החליק בדיספנסר המעלית ונפל על יד שמאל" (ת/8 למוצגי התובע).

המסגרת הנורמאטיבית שימוש ברכב מנועי" לפי חוק הפיצויים בסעיף 1 לחוק הפיצויים מוגדרת "תאונת דרכים" כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה".

...

לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להכריע ראשית בשאלת סיווג התאונה.

אני מקבל את טענת התובע כי הסתירות בגרסאות אותן ניסו הנתבעות להציג, נרשמו על ידי אחרים.

האם פעולת סגירת דלת במת ההרמה באה בגדר נסיעה ברכב וכניסה/ירידה ממנו? יישום ההלכות והמבחנים המתוארים לעיל, מוביל לכלל מסקנה כי פעולת סגירת דלת במת ההרמה/מעלית והירידה ממנה, אינה באה בגדר נסיעה ברכב או כניסה וירידה ממנו.

עוד אוסיף כי טענת התובע לכך שפעולתו בוצעה לצורך תקינות תעבורתית ו/או כחלק מבדיקה/סריקה סביב המשאית לצורך קיום נסיעה בטוחה לאחר מכן, ולפיכך היא מהווה חלק מהמונח "נסיעה" אף היא נדחית, וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בעניין ינטל, בפס' 8: "הרחבת מונח ה"נסיעה" כך שיכלול גם סריקה בטחונית המבוצעת לפני הנסיעה, לא מתיישבת עם הפרשנות הטבעית של המונח "נסיעה". הרחבה זו אינה ראויה לאור תיקון מס' 8 לחוק הפיצויים, אשר השלכתו על תוכן המונח "נסיעה" הובאה לעיל, ולפיה צורות שימוש שאינן נופלות בדרך טבעית בגדרו של המונח "נסיעה" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק שוב אינם באים בגדרו.

התובע, יליד 19.7.92, הגיש תביעה זו לפצוי כספי בגין נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים ביום 15.3.20, ע"פ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975.

כיוון שמדובר בתאונת עבודה נקבעה נכות ע"פ דין המחייבת בהליכים אלה, של 10% בגין מיגבלה בתנועות הצואר.

לאחר שהתובע עזב את בסון, הוא עבד כשלושה חודשים כמתדלק בחברת SOS אנרגיה בשכר ממוצע של כ- 6,500 ₪ לחודש בלבד.

עוד ראוי להדגיש כי לדברי התובע עצמו, העזיבה של העבודה בשכר גבוה בחברת בסון לא נעשתה בגלל הנכות הצוארית מתאונה זו, אלא בגלל נכות בגב מתאונה אחרת, והתובע ציין כי הוא מרוצה מעבודתו הנוכחית כנהג משאית תברואה.

ראוי איפוא להביא בחשבון גם נכות קודמת בגבו שאיננה קשורה לתאונה, שודאי פוגעת בפוטנציאל הישתכרותו לפחות כמו הנכות בגין התאונה הנוכחית אם לא יותר מכך.

...

מכל האמור לעיל עולה כי אכן לפני התאונה עבד התובע בשכר נמוך יחסית, לעיתים אף נמוך משכר המינימום, כאשר היו חודשים בהם כלל לא עבד, והיו תקופות שעבד כעצמאי והשתכר שכר נמוך מאד.

אפשרות גלובאלית להפסדי שכר לעתיד – לנוכח הנתונים שנקבעו לעיל, אני קובע כי יש לפצות את התובע בסכום גלובאלי של 66,000 ₪, ובצירוף הפרשות סוציאליות בשיעור של 12.5% עומד הסכום על כ- 74,000 ₪ לערך.

סיכומו של דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סכום כולל של 88,000 ₪, בצירוף שכר טרחה בשיעור של 13,384 ₪ והשבת האגרה הראשונית ששולמה.

לפניי תביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 27.11.1979, בתאונה שארעה לו ביום 6.8.2019 במסגרת עבודתו אצל נתבעת מס' 1, חברה לעבודות עפר ופיתוח ולפינוי פסולת ביניין (להלן: הנתבעת).

גם הנהג חסין העיד, כי כל העובדים הודרכו לגבי נהלי העבודה ב"רכוז", היכן לתדלק, היכן לגרז וכדומה (שם, עמ' 23, ש' 14 ואילך); עם זאת העיד, כי מטבע הדברים לא פנה למנהל לקבלת אישורו לבצוע כל פעולה הקשורה בהפעלת המשאית, בין אם לתדלק, בין אם לגרז ובין אם להניע את המשאית (שם, עמ' 23, ש' 4 ואילך).

לשאלת ב"כ התובע, האם לא הזהיר את התובע, ולא היה צריך להזהירו, כי זרוע המשאית נפתחת, הסביר הנהג, כי להבדיל משטח צבורי, בו הוא אמור להציב משולש או שלט אזהרה אחר, התאונה ארעה ב"רכוז" - אתר עבודה המיועד לתחזוקת הרכבים ובו כלי רכב ורכבי צמ"ה עוברים ללא הפסקה, כמו גם עובדי ה"רכוז", ועל כן אין צורך במתן הסברים או אזהרות כאמור (שם, עמ' 21, ש' 23 ואילך; ש' 29 ואילך).

התרשמותי היא, כי אין לתובע כל מיגבלה לעבוד בעבודות דוגמאת אלו שעבד טרם התאונה אצל הנתבעת, מיגבלה הנובעת מפגיעתו בקרסול בתאונה נשוא התביעה; אכן, הוא שולב בעבודה אצל הנתבעת בשל קשרי המשפחה בינו ובין מנהל הנתבעת ומתוך רצונו של האחרון לספק לתובע מקום עבודה אליו יוכל לצאת מהבית למספר שעות כל יום ולהרגיש כי הוא עובד ומשתכר בזכות עצמו (פרוט' II, עמ' 3, ש' 19); ואולם כיום, העיד המנהל, אין לו צורך בעבודתו של התובע, בשל הירידה החדה בתעסוקתו (שם, עמ' 5, ש' 6).

מעבר לכך, התאונה הנה תאונת עבודה וכל הוצאותיו של התובע חלות על המל"ל (תקנות הביטוח הלאומי (מתן טפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968).

...

לחילופין טענו הנתבעות, כי גם אם תתקבל התביעה, הרי שיש להשית על התובע אשם תורם בשיעור של 100%; כפועל יוצא טענו הנתבעות, כי סכום הפיצוי, לאחר ניכוי אשם תורם, "נבלע" בתגמולים שקיבל התובע מהמל"ל, כך שגם מן הטעם הזה דין התביעה להידחות.

ואולם, כאמור, דברים אלו הם למעלה מן הצורך בלבד, שעה שקבעתי כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

לפנים משורת הדין, לאור נסיבותיו של התובע, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.