תביעת נזקי גוף בגין תאונת דרכים ללא ביטוח ורישיון

עניינה של תביעה זו בתביעה לפצוי בגין ניזקי גוף שאירעו לתובע, קטין, יליד 2007 ביום 16.11.14 עקב מעורבות רכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 (לאור הודאתו במישטרה) וכנגד קרנית וזאת לאחר שלא היה ביטוח ו/או רשיון נהיגה תקף באותה עת. בסיכומיו בעל פה בישיבה מיום 26.10.21 כבר ציין ב"כ התובע כי מי שנהג ברכב לטענתו היה צד ג' 3 סמיח שלאעטה וזאת לאור העדויות בתיק.

בסופו של יום ולאחר שמיעת ראיות הצדדים בתיק למסקנה, כי אכן התובע נפגע על ידי הרכב נשוא כתב התביעה וכי מדובר בתאונת דרכים עליה חל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן:"החוק") וכל טענה שנשמעה לפי התובע כביכול לא נפגע מרכב דינה להידחות והיא אינה נכונה.

...

אני דוחה את ההודעה לצד שלישי נגד צדדים 1 ו- 2 ללא צו להוצאות, בין השאר לאור חוסר שביעות רצוני מכך שלא אמרו אמת גם במשטרה וגם בעדויות בפני בית המשפט תוך סתירות שנתגלו בעדויות שלהם.

אני מקבל את עמדת הנתבעת כעולה בסיכומיה כי בסיס השכר צריך להיות בהתאם להוראת השעה חוק השכר הממוצע במשק (הוראת שעה נגיף הקורונה החדש) ולהעמיד את השכר הממוצע על סך של 9,760 ₪ נטו על פי חוק הפלת"ד. המשמעות של החלטתי היא כי בראש נזק של הפסד השתכרות לעתיד יש לחשב לתובע הפסדים כדלקמן: הפסד השתכרות לעתיד והפסד פנסיה ותנאים סוציאליים: 10% נכות תפקודית מתוך בסיס שכר של 9,760 ₪ - הסכום הינו 976 ₪.

סכום זה תשלם הנתבעת קרנית לתובע באמצעות ב"כ תוך 30 יום שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, הכל בכפוף לאישור תוכנית חסכון להשקעת כספי קטין שתוגש לאישור בית המשפט וזאת עד הגיעו של התובע לגיל 18, כאשר אם יבוקש סכום כזה או אחר, שחרור כהוצאות להורים, יש להגיש בקשה נפרדת נתמכת בתצהיר ובזיקה לפסק הדין.

ההודעה לצד ג' כנגד צד ג' 3 מתקבלת באופן שצד ג' 3 סמיח שלאעטה ת.ז. 58573338 ישפה את הנתבעת קרנית על כל סכום ששילמה במסגרת פסק דין זה וזאת תוך 45 יום ממועד מתן פסק דין זה. התביעה כנגד הנתבע 1 וכנגד הצדדים השלישיים 1 ו- 2 כאשר הנתבע 1 היה צד שלישי מספר 1 נדחית אך זאת ללא צו להוצאות על פי ומכח פסק הדין ועל פי ההסבר שנתתי מדוע לא פסקתי הוצאות.

רקע ועובדות שאינן במחלוקת ענייננו בתביעה עקב ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים שארעה ביום 12.7.2016.

בתצהיר עדותו הראשית ובחקירתו הנגדית העיד כי בעל הרכב היה הנהג הקבוע והנתבע החליף אותו, כשנעדר מהעבודה "בגלל נסיבות אישיות", מאחר שהיה היחיד מהעובדים האחרים המחזיק ברשיון נהיגה מתאים.

אציין שבהקשר זה הוחלו המבחנים שנקבעו בסעיף 7א לחוק העוסק בשלילת פיצוי ממי שניפגע כאשר נהג ברכב ללא ביטוח, גם לגבי זכות החזרה של קרנית לפי סעיף 9 לגבי נהג הטוען שלא היה מודע להיעדר ביטוח ברכב (אליעזר ריבלין, תאונות הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים, מהדורה רביעית, 2011, בעמ' 507).

...

בהמשך לכך אני קובע שזו התוצאה גם במישור הודעת צד הד' שהגיש הנתבע (נהג הרכב) נגד מקבל ההודעה (בעל הרכב), שכן החלוקה נובעת ממילא מקביעת האשם היחסי נגד כל אחד מהם.

לסיכום, ההודעה לצד שלישי שהגישה הנתבעת קרנית מתקבלת ועל מקבלי ההודעה (הנתבע 2 ומקבל ההודעה 2 בורקאן), לשלם לקרנית סכום של 760,154 ₪ (חיוב "יחד ולחוד").

באשר לחלוקה הפנימית בין השניים, אני קובע כי מקבל ההודעה 2 יישא ב-75% מהסכום והנתבע 2 ב-25%.

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים וזאת מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש].

ההליכים עד כה וטענות הצדדים: במועדים הרלוואנטיים לתביעה התובע, יליד 02.10.1996, רכב על אופנוע מסוג KYMCO שמספרו 9685930 (להלן: "האופנוע") ברחוב הנשיא שבעיר עפולה, וזאת ללא ביטוח חובה כדין בהתאם להוראות פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970.

הנתבעים הוסיפו כי התובע הנו נהג צעיר, שרכב ללא ביטוח, ספק אם עם רישיון, ובמקרה הטוב לפי עדותו נהג במהירות המרבית המותרת במקום.

מהות הפגיעה הקשה ממנה סבל התובע בעקבות התאונה, הטיפול הרפואי שעבר (בין היתר ניתוחים), מצבו הגופני כפי שזה עולה מבדיקת המומחה מטעם בית המשפט, ובהתאם גם מסקנות המומחה בעיניינו, ובכלל זה קביעתו כי תתכן החמרה במצבו לאורך השנים, מלמדים על פגיעה תפקודית.

הנתבעים בתיק שלפניי העלו טענה כללית ולפיה יש לערוך חישוב לנכוי רעיוני לפי בסיס שכר שך 1,500 ₪ ולפי נכות בשיעור 19%, אך לא הוכיחו את סכום המדויק בחוות דעת ערוכה כדין או תעודת עובד ציבור ודי בכך בכדי לדחות את בקשתם לנכוי הסכומים הנטענים מכלל הפצוי שנפסק (ראו בעיניין זה: ע"א (תל-אביב-יפו) 3241-07 כנענה יוסף נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (17.9.2009) ; ת"א (מחוזי ת"א-יפו) 1523/97 עמאד אבו מור נ' קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (11.8.2009); עא 426/17 פלוני נ' פלונית (‏21.12.2017)).

...

על פניו המדובר "בסטייה של ממש" אשר אינה מזכה את התובע בהכרה בתאונה כתאונת עבודה אך כאמור, אין בידי לקבוע מסמרות בהעדר ממצאים.

שוכנעתי כי התובע לא פנה למל"ל בתום לב, ועל פי ייעוץ משפטי שקיבל , ומצאתי את הסבריו כי האמין שבמידה והיה פונה למל"ל, תביעתו הייתה נדחית, סבירים בנסיבות העניין.

סוף דבר: לסיכום - נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר 40,000 ₪ אובדן כושר ההשתכרות לעתיד 465,300 ₪ הפסד פנסיה 63,162 ₪ עזרה צד ג' (עבר ועתיד) 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד) 10,000 ₪ כאב וסבל 80,000 ₪ סה"כ 678,462 ₪ הנתבעת תשלם לתובע סך של 678,462 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף שכר טרחת עו"ד כולל על סך 160,000 ₪, בתוספת החזר אגרת בית המשפט, החזר שכר המומחה מטעם התובע (כנגד הצגת חשבוניות), והחזר חלקו של התובע בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט (כנגד הצגת חשבונית) כשסכומים אלה משוערכים למועד מתן פסק הדין.

רקע כללי בפניי תביעה לניזקי גוף שנגרמו לתובע, יליד 12.2.1991 בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה ביום 8.7.2017 (להלן: " התאונה") כאשר נהג באופנוע.

הנתבעת 1, הכשרה חברה לביטוח בע"מ (להלן: הנתבעת) טוענת כי הפוליסה מכוחה הוגשה התביעה הנה פוליסת סחר שהוצאה לנתבע 2 בהיותו סוחר רכבים ברישיון.

גרסתו של התובע באשר לנסיעה במהלכה התרחשה תאונת הדרכים לא עמדה בשלמותה לאחר חקירתו וחקירת העדים מטעמו.

...

אינני סבורה כי מערכת היחסים בין התובע לנתבע באותה נקודת זמן, הניחה בסיס לחובת זהירות של הנתבע כלפי התובע בכל הנוגע להבטחת קיומו של ביטוח חובה לנסיעה ברכב, וגם אם אצא מתוך הנחה כי הנתבע אכן ציין בפני התובע כי פוליסת הסחר שברשותו יכולה לכסות גם את השימוש של התובע באופנוע, אין בכך כדי להוביל למסקנה כי הנתבע הפר חובת זהירות כלפי התובע.

העולה מכל האמור לעיל הוא שלא ניתן לחייב את הנתבע בתשלום נזקיו של התובע.

בסיכום הדברים, מצאתי כי דינה של התביעה להידחות הן נגד הנתבעת והן נגד הנתבע.

דיון והכרעה: עסקינן כאמור בתביעה בה עותר התובע לתשלום תגמולי ביטוח בגין ניזקי רכוש למשאיתו, שניגרם בבעטיו של ארוע תאונתי, ושלטענתו של התובע, הוא זכאי לו מכח פוליסת הביטוח המקיף, שרכש מאת הנתבעת.

כשם שהוראותיו של חוק הפלת"ד לא תחולנה על נזק גוף, שניגרם שלא מחמת תאונת דרכים כך גם לא ניתן להחיל הוראות חוק הפלת"ד וללמוד מהן על הרחבת הכסוי הבטוחי ביחס לניזקי רכוש מעבר לאמור בפוליסה.

לכן בא המחוקק שם ומחדש, כי לעניין נפגעי תאונות דרכים, חרף אי קיומו של רשיון נהיגה תקף מחמת אי תשלום אגרה, יהיה זכאי הנזקע לפצוי בגין ניזקי הגוף שלו בכל הקשור לטענת התובע, הנזכרת לעיל, ולפיה בעצם נהיגתו ברכב בעת התאונה לא הציב את המבטחת בפני סיכון מיותר והחמרת הסיכון עפ"י הפוליסה, היות שהנתבעת עצמה קבעה בפוליסה שיינתן כסוי בטוחי מבלי צורך להוכיח נהיגה בפועל במשך שנת הותק הנדרשת וללא קשר לרכישת מיומנות באותה שנה – גם דין טענה זו להדחות.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים נחה דעתי, כי דין התביעה להידחות, וכי יש לקבוע, כי המועד הקובע ממנו יש למנות את פרק הזמן הנדרש בפוליסה לשם הענקת כיסוי ביטוחי הינו מועד הנפקת רשיון הנהיגה התקף, יום 1.9.20.

לכן בא המחוקק שם ומחדש, כי לעניין נפגעי תאונות דרכים, חרף אי קיומו של רשיון נהיגה תקף מחמת אי תשלום אגרה, יהיה זכאי הנזקע לפיצוי בגין נזקי הגוף שלו בכל הקשור לטענת התובע, הנזכרת לעיל, ולפיה בעצם נהיגתו ברכב בעת התאונה לא הציב את המבטחת בפני סיכון מיותר והחמרת הסיכון עפ"י הפוליסה, היות שהנתבעת עצמה קבעה בפוליסה שיינתן כיסוי ביטוחי מבלי צורך להוכיח נהיגה בפועל במשך שנת הוותק הנדרשת וללא קשר לרכישת מיומנות באותה שנה – גם דין טענה זו להידחות.

סוף-דבר: סיכומם של דברים, התביעה נדחית.