תביעת נזקי גוף בגין תאונת דרכים במהלך נסיעה פרטית

תביעת ניזקי גוף בגין תאונת דרכים נטענת מיום 18.9.16 , שהוגשה כנגד קרנית מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (להלן "החוק") .

כך שגם אינטואיטיבית בזמן אמת, לא היה התובע אמור לשער, ככל הנראה בצדק, שמי מן האנשים שניגשו אליו רשם פרטי הרכב הפוגע.

סע' 7(5) לחוק מפקיע עילת תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מניזוק "שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או כשהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב". לפיכך, אם אופניים חשמליים הם "רכב מנועי" במובן ההגדרה שצוטטה לעיל, אין לתובע (ולניזוקים כמותו שהתנגשו ברכב או רכב היתנגש בהם עת רכבו על אופניים חשמליים) עילת תביעה לפי החוק (עיין גם בסע' 7(3) לחוק, אך דיינו כעת בסע' 7(5)).

היות וממילא קשה לומר אילו מסוגי הפגיעות תהיינה מרובות יותר במספרן (תאונות עצמיות של הרוכבים, היתנגשות בינם לבין כלי רכב נוסע, או פגיעה של רוכב בהולך רגל) , דומני שפרשנות המזכה בכיסוי בטוחי לסוג הפגיעות הנושא בחובו הגיונית את הפוטנציאל הגבוה ביותר לניזקי גוף קשים עד קשים מאד, הינה הפרשנות הרצויה לעת הזו.

...

ביחס ליתרון שרואה המדינה ביצירת משטר משפטי וביטוחי המרתיע בני הציבור משימוש באופניים חשמליים לא תקניים, בפרט כשאי תקניותם נוגעת להכנסת שינויים במוטוריקה שלהם (להבדיל מסימון לא תקני זה אוחר וכו') – עיין בסע' 35 לפסה"ד בפרשת פלונית : יכול שטעות בידי, אך אני סבור שאפשרות ההרתעה כאן, באמצעות משטר ביטוחי זה או אחר , מוטלת בספק (גם אם נעשה בה עד היום שימוש בפועל, דומה שאפקטיבי למדי גם אם לא מושלם, בסע' 7 לחוק, ביחס לכלים שאין חולק על היותם רכב מנועי).

מסקנה דומה נגזרת אף לגבי חלופת הריבוי אשר בהגדרה והנה "מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש". הכוח מיכני, והכשירות הנדרשת הנה כשירות נורמטיבית תעבורתית (רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי) .

אני סבור שאת בסיס ההכנסה יש להעמיד על מעט יותר משכר המינימום במשק, לאור הגיל הצעיר, גם אם כיום משתכר התובע פחות נשכר מינימום בממוצע חודשי.

אני מחייב את קרנית לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסכומים הבאים במצטבר: 68663 ב. 10,444 ₪ בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל.

התביעה ובעלי הדין בפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, בעקבות תאונת דרכים מסוג "פגע וברח", שאירעה ביום 3.9.17 עת רכב על אופניו ואז הגיע רכב צד ג' במהירות, פגע בגלגל האחורי של האופניים, הביא לאבוד שליטה על האופניים, לנפילתו של התובע וגרימת נזק גוף קשה.

השאלות לדיון והכרעה האם התובע הוכיח כי נפגע בנסיבות המתוארות על ידו בתביעתו? אם כן, האם קרנית הוכיחה כי התובע לא עמד במבחן "השקידה הסבירה" שנקבע בפסיקה לאיתור פרטי נהג רכב צד ג'? הוכחת נסיבות התאונה בסעיף 3 לכתב התביעה תיאר התובע את נסיבות פציעתו בתאונה כך: "3. ביום 3.9.2017 אירעה לתובע תאונת דרכים בזמן שנסע עם אופניים ברחוב דרך עכו פינת אוסישקין (בין צומת מוצרט לצומת צבר), כאשר רכב שהגיח במהירות פגע בגלגל האחורי של אופני התובע וכתוצאה מאותה פגיעה נפגע התובע בעוצמה ממעקה בטון אשר נמצא על המדרכה...". במסגרת תצהיר עדות ראשית התובע תוארו הנסיבות שקדמו לתאונה ע"י התובע כך: "3. הנני מצהיר כי בבואי לעבור עם האופניים במעבר חצייה ברח' דרך עכו פינת אוסישקין (בין צומת מוצרט לצומת צבר), פגע בי רכב שככל הנראה לי היה מסוג טויוטה יאריס בצבע לבן (להלן: "הרכב").

...

כאמור לעיל, יש לראות בעדות התובע, בכל הקשור להוכחת הנסיבות שקדמו לפציעתו בתאונה נשוא התביעה, כעדות יחידה של בעל דין, שכן אין חולק שכל העדים שזומנו לעדות מטעמו לא נכחו במקום התאונה בעת התרחשותה, כך שאין באפשרותם להעיד מידיעה אישית, אודות הנסיבות שקדמו לה. להלן אתייחס באופן פרטני להיבטים השונים העולים מעדויות התובע ובני משפחתו בביהמ"ש, אל מול כתבי הטענות, תצהירי התובע ועדיו, ויתר המסמכים המצויים בתיק ביהמ"ש, ועל פיהם אגזור את המסקנה בדבר הוכחת נסיבות התאונה.

הכרעה למרות שגרסת התובע בכתב התביעה לגבי נסיבות פציעתו בתאונה הינה פשוטה, שקלול כל הנתונים שפורטו לעיל, מוביל למסקנה כי אומנם עלה בידי התובע להוכיח עפ"י מאזן הסתברויות כי נפגע בברכו השמאלית ביום 3.9.17 במהלך רכיבה על אופניים, אולם לא עלה בידו להוכיח ברמה הנדרשת כי הסיבה לאיבוד שווי המשקל על האופניים עליהם רכב, וכתוצאה מכך נפילתו וחבלתו ממעקה בטון שעל המדרכה, הייתה עקב "מגע" בין רכב צד ג' לבין הגלגל האחורי של אופני התובע, כנטען.

די באמור לעיל כדי להוביל מסקנה כי דין התביעה להידחות כבר בשלב זה. סוף דבר מכל האמור לעיל אני מחליט להורות על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 2,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

לפני ארבע תביעות שנדונות במאוחד ועניינן בפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעים, שבעה במספר, לאחר שנפגעו בתאונת דרכים בעת שנסעו ברכב נהוג בידי הנתבע 1.

העובדות בבסיס המחלוקת: התובעים בתיקים המאוחדים נפגעו בתאונת דרכים עת נסעו ברכב מסוג אוטובוס זעיר פרטי (להלן: "הרכב").

(אפנה לתלונת כלל במישטרה מאוקטובר 2010 כי התקבלה תביעה בגין התאונה ).

...

כך גם ההודעות לצדדים שלישיים נדחות בכל התביעות.

כמו כן, אני קובעת כי יתרת האגרה בהודעות לצדדים שלישיים ישולמו על ידי חברת כלל.

למען הסר ספר אני מורה על מחיקת תביעתם של תובעים 4 ו- 6 בתיק זה לא צו להוצאות.

בפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין ניזקי גוף עקב שתי תאונות דרכים מיום 16.10.16 ומיום 16.11.17.

בעקבות התאונה שהתה התובעת בחופש מחלה החל מיום 16.10.16 ועד ליום 10.12.16, שבמהלכם, לטענתה, היתה מרותקת למיטה ונזקקה לסיוע של אחרים שיטפלו בה. במסגרת התאונה השניה, ביום 16.11.17, נהגה התובעת ברכב מסוג יונדאי, ונסעה במסגרת נסיעה פרטית מכיוון כפר טמרה לכיוון קופ"ח מכבי בעפולה לצורך קבלת טיפולים רפואיים יחד עם בתה.

...

לאור כל האמור לעיל מצאתי, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הגריעה מכושר השתכרותה, בעקבות הנכות שנקבעה לה בעקבות התאונה הראשונה, בסך כולל של 13,000 ₪.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 47,625 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בגין שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,500 ₪, וכן תשלם הנתבעת לתובעת החזר האגרה ששולמה עם הגשת התביעה.

ארוע שהתרחש במהלך קיפול מראת צד ברכב, בתום החניית הרכב – האם בגדר תאונת דרכים, כמשמעותה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1985 (להלן: "חוק הפיצויים"), אם לאו? זו היא השאלה העומדת לפני להכרעה.

במועד הנ"ל, לדבריו, בתום נסיעה פרטית שביצע ברכבו, התובע החנה את רכבו ברחוב מגוריו.

לעניין הזה – מפנה הנתבעת לאמור בספרו של המלומד א. ריבלין, "תאונות דרכים", מהדורה רביעית (להלן: "הספר של ריבלין"), ושלפיו ההחנייה מבטאת שימוש בו מצוי הרכב בתנועה לקראת עצירה, לקראת חניה, ועל ההבחנה בין מושג "החנייה" למושג "חניה", כאשר גבולותיה של "חניה" הן בין העצירה של הרכב בתום "החנייתו" לבין ההתנעה לקראת הנסיעה הבאה, וכי תחילתה של "חניה" תבוא לאחר סיום הירידה מן הרכב וטרם תחילת הכניסה אליו.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, הוראות הדין, וההלכה הפסוקה בסוגיה הרלוואנטית, נחה דעתי כי אין המאורע שבמסגרתו נפגע התובע עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים, ומכאן שדין התביעה שהוגשה בעילה מכוח חוק הפיצויים להדחות.

המתוה הנורמאטיבי בהתאם להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, תאונת דרכים הנה: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה [...]" [ההדגשות אינן במקור, א.א.א].

...

מנגד, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי יישום מבחני הלכת פלוני הנ"ל מביאה למסקנה אחת שלפיה פעולת קיפול המראה אינה מהווה פעולה שהיא חלק מתהליך הירידה מהרכב, ואין מדובר בשימוש ברכב מנועי הואיל והתובע השלים את תהליך הירידה מהרכב ורכש עמידה יציבה מחוצה לו. מדובר אם כן, לטענת הנתבעת, בפעולה הנמצאת מחוץ לגדרו של מתחם השימוש ברכב, ולכן לטעמה של הנתבעת אף אין צורך לבדוק את קיומם של שני המבחנים הנוספים שנקבעו בהלכת פלוני לעניין חיוניות הפעולה במובן הפיסי לירידה מהרכב והיותה חלק טבעי ואינטגרלי לירידה מהרכב, ושלטעמה ממילא לא מתקיימים בנסיבות המקרה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים, הוראות הדין, וההלכה הפסוקה בסוגיה הרלוונטית, נחה דעתי כי אין המאורע שבמסגרתו נפגע התובע עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים, ומכאן שדין התביעה שהוגשה בעילה מכוח חוק הפיצויים להידחות.

בטרם סיום, ולמעלה מהנדרש – אני סבורה כי למסקנה זו היינו מגיעים בכל מקרה, שכן אני סבורה כי הפעולה שעשה התובע (קיפול המראה) אינה פעולה שבוצעה למטרות תחבורה, שכן התובע קיפל את המראה במטרה אחת והיא לשמור על רכושו, כאשר בהתאם לכוונתו המוצהרת פעולת הקיפול של המראה נועדה להפחית ואולי למנוע פגיעה במראת הצד ע"י רכב חולף.

על כן, אני קובעת כי התאונה הנטענת ע"י התובע אינה עונה על ההגדרה של תאונת דרכים.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, התביעה נדחית.