בפני תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף אשר נגרמו, כנטען, לתובע 1 (להלן גם: "התובע"), יליד 1996, עקב נפילה ממתקן משחקים ביום 5.7.03, בהיותו כבן שש וחצי שנים.
לא הוגשה חוות דעת של מומחה רפואי בדבר ניזקי גוף שנגרמו לתובע מעבר לאמור לעיל.
התובעת הסכימה כי מטבע הדברים ילדים שעולים על נדנדות או קרוסלות עלולים ליפול ו"זה עניין של גורל" (שם, עמ' 15-21).
האחת, נטען כי שכבת מצע החול מתחת למיתקן הייתה בעובי שאינו מספק, דהיינו לא בעובי של 30 ס"מ. שכבת חול של 30 ס"מ, נטען, הייתה מונעת את הפגיעה.
יש לציין כי הן בטופס הפניה לקופת החולים והן במסמכי הפניה לבית החולים, ולמעשה בכל המסמכים שהוצגו, לא צוין כלל כי מדובר בנפילה ממתקן משחקים כלשהוא או בגן שעשועים.
...
בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות לא ניתן להכריע בשאלה כה מרכזית שבמחלוקת רק על פי עדות זו ולא השתכנעתי כי יש מקום לקבל גרסת התובעים בענייננו בנושא קרות האירוע רק בהסתמך על עדות יחידה זו.
למרות זאת, גם אם אתן אמון בגירסה ה"בסיסית" של התובעים, כי התובע נפל בעת שניסה לעלות על המתקן נשוא הדיון, עדיין, מסקנתי היא כי לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות או הפרת חובה חקוקה כלפי מי מהנתבעות.
בנסיבות אלו, אני סבורה כי במקביל לאמצעים פאסיביים, דהיינו, תיקון ליקויים עקב קבלת תלונות תושבים, הרי שבדיקה יזומה של המתקן פעם בחודש, לרבות בדיקת כמות החול, כפי שנעשתה על ידי הנתבעת 1, והקפדה על תיקון הליקויים המתגלים בבדיקות – הן פעולות אשר עומדות בדרישת האמצעים הסבירים.
לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה כנגד שתי הנתבעות.
משכך, נדחות גם ההודעות לצדדים השלישיים.
