בתביעה שלפניי עותר התובע לפצוי בגין נזק הגוף שניגרם לו בתאונה.
כאמור תחילה ציין סוויטי כי הוא לא ראה את המנהול פתוח ונודע לו על נפילתו של התובע רק בדיעבד, אך אישר כי "איתרע מזלו של התובע ובאותו יום המכסה היה פתוח" (עמוד 56 שורות 1-2 לפרוטוקול); ובהמשך עדותו כאשר נישאל האם לא היה נכון שמי שניקה את בורות הנקוז יזהיר שפתח אותם השיב "אם הוא פתח, צריך לשים שלט אזהרה. אבל הוא לא עשה את זה" (עמוד61 שורות 36-38).
שלישית, אין חולק כי לתובע נגרם נזק גוף בתאונה, כך גם לפי המומחה מטעם הנתבעת (על שיעורו של הנזק אעמוד להלן).
כן הוכח קיומו של קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין ההתרשלות לנזק, שכן אילמלא התרשלה הנתבעת והפרה את חובתה להזהיר את הבאים בשעריה על הבורות שניפתחו, ובנוסף היתה מקנה לעובדיה נהלי בטיחות מתאימים, לא היה נגרם הנזק, ובנוסף הנזק שהתרחש בפועל נופל למסגרת הסיכונים שיצרה היתנהגותה הרשלנית של הנתבעת.
...
המסקנה היא אפוא כי הנתבעת התרשלה, וכי היא אחראית לתאונה ולנזק שנגרמו לתובע.
הנה כי כן, על יסוד העדויות לפניי נוטה הכף למסקנה כי על הרצפה היו מים, וייתכן כי הרטיבות במקום השפיעה על היכולת של התובע להבחין בכך שהמנהול פתוח.
סכום התגמולים, לאחר שיערוך, עומד בהתאם לעולה מטענות שני הצדדים על סך של 35,300 ש"ח. סכום הפיצוי הכולל, לאחר הפחתת הניכויים, הוא אפוא סך של 95,436 ש"ח.
סיכומם של דברים - מכל הטעמים המפורטים לעיל, התביעה מתקבלת, והנתבעת מחוייבת לשלם לתובע סך של 95,436 ש"ח.
בנותני דעתי לכלל הנסיבות, ובתוך כך להתמשכותו של ההליך, אשר בחלקה נבעה מהתנהלות הנתבעת (למשל נוכח ניהול הליך בשאלת סיווג התאונה, ועיתוי הודעתה על הליך הפירוק בעניינה), מחוייבת הנתבעת בהוצאות ובשכ"ט התובע בשיעור כולל של 30,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ג כסלו תשפ"א, 29 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.