ההתרחשויות בעת ביקורו של המנוח בסניף שנויות במחלוקת, אך אין חולק כי בשלב מסוים התפרץ המנוח אל עבר אחת מהפקידות בסניף, המאבטחים שבסניף התערבו ובמהלך "היתערבות" המאבטחים, נפל המנוח ארצה ונגרמו לו ניזקי גוף, לרבות שבר בפרק ירך ימין (להלן: "הארוע").
לטענת התביעה, מותו של המנוח נגרם ראשית, עקב אלימות מצד המאבטחים בסניף אשר גרמו לנפילתו, ושנית, לאחר מכן, עקב טפול רשלני באיכילוב ובוולפסון, שם טופל.
כפי שצוין, אין טענות לגבי רשלנות שכרוכה בבצוע הניתוח עצמו אלא רק טענות שעניינן אי מתן משקל הולם למצבו של המנוח לאור מחלת הכליות ממנה סבל, אי מתן טפולי דיאליזה מספיקים ואי מתן טפול תרופתי מתאים - אשר כולם יחדיו הביאו לפטירתו, כחמשה ימים לאחר ארוע הנפילה וכשלושה ימים לאחר הניתוח.
מקדמית, אתייחס לטענת התביעה לפיה יש להורות על היפוך נטל הראייה בשל נזק ראייתי שניגרם לה.
הנזק הראייתי –
הוכח, ולמעשה לא היתה לגבי נושא זה מחלוקת, כי לא קיים כל תעוד או רישום שנערך על ידי רופא נפרולוג, בהתייחס לטיפולי הדיאליזה שבוצעו למנוח או לגבי מצבו הרפואי של המנוח עובר ולאחר אותם טיפולים.
לטעמי, במקרה זה, שעה שעולות טענות לגבי טיב ודיות הדיאליזה ולגבי המעקב אחר ערכי האשלגן וערכים נוספים לאחר הטיפולים, ושעה שקיימות טענות לגבי השאלה אם הקפידו על בדיקת מצבו של המנוח לאחר הניתוח בהיבט הנפרולוגי והאם היה מקום לבצע טיפולים נוספים או אחרים - לא יכול להיות ספק שהיעדר המסמכים כאמור גרם לנזק ראייתי לתביעה, לגבי עובדות שניתן היה ללמוד מהתעוד החסר ושבסיוען ניתן היה להוכיח את הרשלנות הנטענת.
לכן, לשיטתו, העובדה שלמרות הטיפול כן נמצא הגודש בריאות – מלמדת על כך שהגודש לא נגרם עקב חוסר בדיאליזות וסביר להניח שהוא נגרם עקב תסחיף ראתי (אותו לא ניתן היה למנוע).
בנקודה זו לא אוכל לקבל את עמדת התביעה ואני מאמצת את קביעתם של המומחים לגבי כך שהמנוח לא היה צפוי לתוחלת חיים של שנים רבות, לאור מחלת הכליות הסופנית, ויש לזכור כי היא היתה משולבת עם סוכרת ויתר לחץ דם (וראו את קביעתו של ד"ר שוורץ לגבי כך שהמנוח למעשה עבר את תוחלת החיים המקובלת ביחס לשנה בה החל לסבול מאי ספיקת הכליות הכרונית הסופנית – סעיף 15 לחוות דעתו, את קביעתה של ד"ר דרניצקי-אלהלל לפיה תוחלת חייו היתה 2-3 שנים נוספת לכל היותר אף אילמלא השבר בירך – פסקה אחרונה של חוות דעתה, ואת קביעתו הזהה של פרופ' רביד לגבי תוחלת חיים של 2-3 שנים – עמ' 5 לחוות דעתו הראשונה).
...
לכן, שוכנעתי על פי מאזן ההסתברויות שהעדר דיאליזה מספקת היה הגורם הדומננטי, אף אם לא הבלעדי, להדרדרות שהובילה לפטירה.
אפנה כאן לע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54 (2004) ולסיכום ההלכה בהקשר זה כפי שמובאת במאמרו של גיא שני "אובדן סיכוי החלמה, נזק ראייתי והטיה נשנית: נקודות המפגש ואתרי ההתנצחות שבין המודלים לפתרון בעיית הסיבתיות העמומה" ספר שלמה לוין 395 (2013), בעמ' 404, לאמור:
"עינינו הרואות: נטל השכנוע עבר לנתבעים במצב של סיבתיות עמומה שבו ידוע כי הייתה התרשלות אך קיימת אי-ודאות אם ההתרשלות גרמה לנזק. העמימות לא נבעה ממחדל ראייתי עצמאי כגון תיעוד רפואי כושל, אלא היתה נעוצה ב"עצם טיבה של הסיטואציה אליה נקלע הניזוק" – סיטואציה שבה הידע הרפואי אינו יכול ליתן תשובה אם במקרה הספציפי הגורם לנזק הוא עוולתי או שמא אינו עוולתי.
ההודעה כלפי הצד השלישי נדחית כיון ששוכנעתי כי יש להשית אחריות גם על שכם המל"ל, כמפורט מעלה - ללא צו להוצאות.
