תביעת נזק גוף לפי אמנת ורשה

הראציונאל לפסיקה זו היה טמון בכך שעל פי אמנת ורשה (בה דובר באותו עניין), מקום שניגרם נזק בהובלה המורכבת ממספר מובילים עוקבים – אחריותם של אלו משותפת, ודי במתן הודעה על הנזק לאחד מהם על מנת לאפשר שיפוי והשתתפות בין המוביל שנתבע לשאר המובילים שנטלו חלק באותה הובלה גם אם לא קיבלו הודעה תוך תקופת ההתיישנות בת השנתיים מכוח האמנה.

באותו עניין נידרש בית המשפט ליתן פרשנות להוראות חקיקה אוסטרלית ספציפית במצב שבו הגיש מעסיקו של אדם שניזוק בגופו בתאונת תעופה, תביעת שיפוי כנגד המוביל האוירי בגין אותם נזקים, וזאת בחלוף תקופת ההתיישנות בת השנתיים הקבועה באמנת ורשה.

...

באופן דומה, דין ההודעה לצד שלישי להידחות גם לנוכח עקרון ייחוד העילה הקבוע בחוק התובלה האווירית ובאמנת מונטריאול.

ההודעה לצד שלישי כנגד UPS – נדחית בזאת.

המזכירות מתבקשת להמציא החלטתי לידי ב"כ הצדדים.

סעיף 17.1 לאמנה דן בחבות המוביל וקובע כי "המוביל אחראי לנזק שניגרם במקרה של מוות או פציעה גופנית של נוסע, רק בתנאי שהתאונה שגרמה למוות או לפציעה ארעה בכלי הטיס או במהלך כל פעולות העלייה לתוכו או הירידה ממנו". בסעיף 29 לאמנה נקבע עיקרון ייחוד העילה: "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה, או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשיים, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה, לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור." עיקרון ייחוד העילה שנקבע באמנה, נקבע גם סעיפים 10 ו-15 לחוק התובלה האוירית: סעיף 10 – פטור מאחריות לפי דינים אחרים "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שניגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו". סעיף 15 פקיעת הזכות לתביעת דמי נזק "על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה או באמנת מונטראול, לפי העניין". סעיפים 10 ו- 15 לחוק התובלה האוירית בשילוב עם סעיף 29 לאמנת מונטראול קובעים, אפוא, את עיקרון ייחוד העילה שפירושו כי תביעה שעילתה נזק גוף, אשר נגרם בהובלה אוירית כפופה לתנאים הקבועים באמנה ואין לתובע תרופה זולת על פי האמנה.

עוד נקבע, כי תקופת ההתיישנות הקבועה באמנה בדבר תובלה אוירית היא אבסולוטית וממצה והיא אינה ניתנת להארכה על פי הכללים הקבועים בחוק ההתיישנות (יעויין בעיניין דדון פיסקה 23, ד"נ 36/84‏ ‎רג'ין טייכנר‎ ‎נ' איר-פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פד"י מ"א (1), 589 יודגש כי הילכות אלו ניתנו ביחס לאמנת ורשה שקדמה לאמנת מונטראול ואשר החליפה אותה בשנת 2011.

...

אלא שבעניינו, התובע הגיש תביעתו ביום 7.6.20, ולפיכך אין מנוס מלקבוע כי תביעתו התיישנה.

סוף דבר הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת.

משמעות הדבר כי התביעה נדחית.

טענות הסף של הנתבעת: בפתח סיכומיה, שבה וחזרה הנתבעת על טענתה כי יש לדחות את התביעה, בין היתר, בשל העדר עילה נוכח תחולת חוק התובלה האווירית ואמנות חוק הטיס וביניהן – אמנת מונטראול ואמנת ורשה ולפיהן – המוביל האוירי הוא האחראי בלבד, לכל נזק גוף שקורה בכלי הטיס או בפעולת העלייה או הירידה.

הסעיף המקביל באמנת מונטראול הנו סעיף 29 הקובע: "בהובלת נוסעים, כבודה ומטען, כל תביעה לפיצויים, תהא עילתה אשר תהא, בין אם לפי אמנה זו או על פי חוזה, או בנזיקין או אחרת, ניתן להגיש רק בכפוף לתנאים ולהגבלות האחריות כפי שהם קבועים באמנה זו ומבלי לפגוע בשאלה מי הם בני האדם שיש להם זכות להגיש תביעה ומהן זכויותיו של כל אחד מהם. פיצויים עונשין, פיצויים לדוגמא או כל פיצויים אחרים שאינם השבה לא יהיו ברי תביעה בכל תביעה כאמור." להשלמת התמונה יצוין כי לפי סעיף 29 לאמנת ורשה וסעיף 35 לאמנת מונטראול, הזכות לתשלום פיצויים בגין נזק פוקעת תוך שנתיים.

...

ייאמר מיד כי מקום בו המסמך האחרון אינו בגדר חוות דעת ערוכה כדין העונה אחר הוראת סעיף 24 לפקודת הראיות [נוסח חדש], מסקנתי הינה שאין להידרש לכל טענה מצד התובעת להכרה בקיומה של נכות בתחום האורתופדי.

כן, מקובלת עליי טענת הנתבעת שיש לדחות כל ניסיון למקצה שיפורים ועשיית דין עצמי בעניין טענות לנכות בתחום האורתופדי, שעה שרק בבוקר יום ההוכחות התובעת הגישה חוות דעת ערוכה כדין בתחום זה, ללא הגשת בקשה מקדימה בנדון וקבלת רשות בית המשפט לכך.

סוף-דבר: לאור כל האמור, הנני מורה על דחיית התביעה.

לטענת הנתבעת אין לתובע כל עילת תביעה אלא לפי האמנה שכן סעיף 29 לאמנה וסעיף 10 לחוק התובלה קובעים את עיקרון ייחוד העילה, והמשמעות היא שתביעה שעילתה נזק גוף שנטען כי נגרם בהובלה אוירית כפופה לתנאים ולגבולות הקבועים באמנה.

נקבע כי התשובה לשאלה היא שלילית וכי התקופה הקבועה באמנת ורשה היא "אבסולוטית ולא ניתן להאריכה על-פי הכללים של הדין המקומי". הלכה זו הועמדה לדיון נוסף בד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ' אייר פרנס נתיבי אויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589 (להלן: "פרשת טייכנר") ונקבע בו כי יש לדחות את העתירה בדיון הנוסף ולהותיר על כנו את פסק הדין בפרשת דדון.

...

התובע אינו מפרט בדיוק לאיזה התנהלות של הנתבעת הוא מכוון, ככל שכוונתו היא להפנות לתכתובות הנתבעת שנשלחו במענה לפנייתו, הרי שכל שצויין בהן הינו: "מדיוח שקיבלנו ממחלקת הדיילים נמסר כי במהלך טיסה בעת פתיחת תא האחסון מעל ראשך נפל תיק על ראשך וכתוצאה מכך נפגעת" (בדואר אלקטרוני מיום 7.8.18), ואילו במכתב הנתבעת מיום 15.8.17 נרשם: ".... לא מצאנו שמולא דו"ח פציעה... יחד עם זאת מעיון בדו"ח הפעילות הפנימי נוכל לאשר כי מופיעה בו התייחסות לפגיעתך במהלך המראת הטיסה מפריט כבודה שנפל מתא אחסון העליון." לא ברור מטיעון התובע כיצד ניתן לראות בדברים אלו משום "הודאה בקיום הזכות" שכן כל שנאמר הוא כי ידוע לנתבעת על התרחשות התאונה.

לאור כל האמור לעיל אין מנוס מקביעה כי זכות התביעה של התובע פקעה בחלוף שנתיים מועד התאונה, ומשכך חל מחסום התיישנות מהותי המונע הגשת התביעה על ידו, ואין בהוראות חוק ההתיישנות לסייע לו בכדי להתגבר על מחסום התיישנות זה. תביעת המל"ל משקבעתי כי תביעת התובע התיישנה התיישנות מהותית ומשכך פקעה זכות התביעה שלו, הרי שיחד עמה פוקעת גם זכות התביעה של המל"ל. בניגוד לטענת המל"ל בתגובתה לבקשה, הלכת עמית (כפי שנקבעה בע"א 1577/97 המל"ל נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001)) לא חלפה מן העולם.

קבלת פרשנות המל"ל במקרה זה יכולה היתה ליצור מצב אבסורדי שבו זכות התובע פקעה לאור הוראות האמנה, אך זכות המל"ל תעמוד בעינה מכוח הוראת סעיף 328 הנ"ל. לנוכח כל האמור דין תביעת שני התובעים להדחות בשל התיישנותה.

לפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף, מכוח הוראות האמנה בדבר איחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באויר, מונטראול 28.05.1999 (להלן: האמנה או אמנת מונטראול), שנכנסה לתוקף לגבי מדינת ישראל ביום 20.3.2021, ע"י תיקון מס' 2 לחוק התובלה האוירית, תש"ם-1980 (להלן: חוק התובלה האוירית או החוק).

הנתבעת הפניתה לפסק הדין ב- בש"א (מחוזי נצ') 1818/03 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' נעם דוד, (6.7.2004) (להלן: פרשת דוד), לפיו נקבע כי תאונה המקימה עילת תביעה לפי האמנה, היא ארוע תאונתי בלתי צפוי או בלתי רגיל, החיצוניים לנוסע.

אמנם, ההתייחסות שם הייתה לאמנת וורשה, אך בכל הקשור לענייננו, לא היה שינוי מהותי בהתייחסות בתי המשפט למשמעות המונח "תאונה" על פי שתי האמנות.

...

לאור כל האמור לעיל, להלן הפיצויים המגיעים לתובע: פיצוי בגין כאב וסבל: בהתחשב בביקורים הרפואיים הזניחים, הטיפולים שניתנו (משככי כאבים), שיעור הנכות הרפואית הצמיתה, אני פוסקת בראש נזק זה סך של 25,000 ₪.

אף אם אצא מתוך הנחה כי התובע הפריש לעצמו לטובת זכויות סוציאליות ופנסיה, ואף אם אצא מתוך הנחה כי הדבר היה מצמיח לו הטבת מס, הרי משלא נטען כי נגרם לו הפסד הטבת מס ומשלא הוכח גובה ההטבה, פשיטא שדין דרישתו בראש נזק להידחות גם מטעם זה. פיצוי בגין עזרה והוצאות בעבר ובעתיד: בהינתן מצבו הרפואי של התובע, כפי שהשתקף מהתיעוד הרפואי הזניח וכפי שהשתקף מחוות דעת המומחים, שוכנעתי כי לתובע לא נגרמו הוצאות רפואיות כלשהן או הוצאות בגין עזרה מבני משפחתו.

לסיכום אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 157,500 ₪ בצירוף 23.4% בגין שכר טרחת עו"ד ובצירוף סך של 703 ₪ בגין אגרת פתיחה.