תביעת נזיקין רכושית בגין נזק למנוע רכב לאחר טיפול במוסך

פתח דבר מונחת לפניי תובענה כספית, שעילותיה חוזית ונזיקית, ועניינה בתביעה לתגמולי ביטוח בגין ניזקי רכוש לרכב מסוג ביואיק לה-קרוס מ.ר. 94-405-13 (להלן: "הרכב"), אשר בכל הזמנים הרלוואנטיים לתובענה זו, היה מבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח מקיף, שמספרה 802515273617 (להלן: "הפוליסה").

ביום 3.5.2018, עם גילוי הנזק, נבדק הרכב על-ידי שמאי מטעם הנתבעת, מר ניסים בן בכר, אשר ציין בחוות דעתו כי "על-פי מימצאי בדיקת המוסך, ניזוק המנוע כתוצאה מנסיעת הרכב עם סולר במקום בנזין", והעריך את הנזק בסך של -27,205 ₪ כולל מע"מ. בהמשך, הועברה בדיקת המנוע למומחה חצוני מחברת "סמוך שפוץ מנועים (1986) בע"מ" - מר פאור אברהם, אשר קבע בחוות דעתו, כי הממצאים והנתונים מצביעים על "כשל בתכנון ייצור הבוכנות", ובהעדר כל ראיה מקצועית - המצביעה כי סולר גרם לחימום יתר ולשברים של הבוכנות במנוע, הרי שהארוע הנטען "אינו תאונתי". ביום 10.6.2018, הודיעה הנתבעת לתובע על דחיית תביעתו, מהטעם כי אין מדובר ב'מקרה ביטוח' כהגדרתו בפוליסה, וכי הנזקים הנטענים אינם נזקים תאונתיים - אלא תיקון קלקולים ברכב ו/או טפולי תיחזוקה ו/או בלאי של מערכות הרכב.

האם בוצע תידלוק שגוי בסולר במקום בנזין? לאחר שעיינתי במכלול הראיות בתיק ושמעתי את עדי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי הגרסה, ולפיה בוצע תידלוק שגוי בסולר במקום בנזין, סבירה, הגיונית ונתמכת ראייתית במידה הדרושה בדין האזרחי, וכפי שאפרט להלן: ראשית, התובע צירף לכתב התביעה את חשבונית התידלוק (נספח ג' לכתב התביעה), אשר ממנה עולה כי אכן תידלק את רכבו זמן קצר לפני הארוע.

כמו-כן, בחוות הדעת של השמאי מטעם הנתבעת, אשר בדק את הרכב ביום בו הגיע למוסך, ציין מר בן-בכר, כי הוצגו לפניו נזקים מכניים שנגרמו מתדלוק שגוי בסולר במקום בבנזין, וכי אמד את הנזק שניגרם למנוע בסך של 27,205 ₪ כולל מע"מ. לצד חוות הדעת הסותרות - אשר הציגו הצדדים, יש לציין את דוח המעבדה המטלורגית של הטכניון, אליה נשלחו לבדיקה בוכנות המנוע המפורק.

...

למסקנה זו הגיע בית המשפט לאחר שדן במשמעות הלשונית של המונח "תאונה", ובכגון דא, ראוי להביא דברים כלשונם: "תאונה הינה אירוע בלתי מתוכנן, בלתי צפוי, ישיר, המתרחש בפתאומיות במקום מוגדר. ישנם אפוא ארבעה תנאים החייבים להתקיים על מנת שהאירוע נשוא התביעה דנן יחשב כתאונה, ואני סבורה כי אכן כולם מתקיימים במקרה דנן. במקרה דנן התדלוק השגוי היה: בלתי מתוכנן, בלתי צפוי, ישיר ופתאומי." סבורני, כי אותם ארבעה תנאים, המתקיימים לעמדת בית המשפט בעניין אלבז הנ"ל, מתקיימים אף בעניינו.

סוף דבר על יסוד החומר המונח לפניי, לאחר ששמעתי את העדויות, עיינתי בראיות ובכל אשר הובא לפניי, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלבנטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי הרכב ניזוק עקב תדלוק בסולר במקום בבנזין, וכי מדובר במקרה ביטוח המכוסה בפוליסה, אותה רכש התובע מהנתבעת.

משהגעתי לכלל מסקנה כאמור, אני מקבל התביעה - אם כי לא במלואה - ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: סך של – 32,366 ₪ בגין הנזק, בניכוי השתתפות עצמית, ככל ובשיעור שזו קיימת.

התובעת, מוסך אשר טיפל ברכב לקוח, ובמהלך נסיעת מבחן ברכב, ארעה תאונת דרכים עם רכב הנתבעת ונגרמו בעטיה נזקים לרכב.

בנוסף נטען, כי פסיקת בית המשפט העליון הבחינה בין המחאת זכות אישית ובין המחאת זכות רכושית או מסחרית, וכי בחינת ראציונאליים אלה – אל מול הרציונאליים שעמדו שעה שחוקקה ההוראה שבסעיף 22 לפקודה – מביאה למסקנה, כי אין להחיל את האיסור שבסעיף 22 לפקודה.

במוקד הדיון, ניצב סעיף 22 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968, אשר קובע כלשונו: "הזכות לתרופה בשל עוולה, וכן החבות עליה, אינה ניתנת להמחאה אלא מכוח הדין". התכלית העומדת בבסיס סעיף זה הנו מניעת "סחר" בתביעות נזיקין ובמיוחד כאשר מדובר בתביעות אישיות (תא (ת"א) 31122-07-14‏ מנטפילד (1983) בע"מ נ' דראקו בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים; 10.3.2015)).

העובדה כי לתובעת הייתה אחריות כלפי הלקוח על פי דיני השומרים, להשיב את הרכב ללקוח לאחר התאונה ולשאת בעלויות התיקונים, כפי שזה נימסר לה – אינה מעניקה לה, כשלעצמה, זכות תביעה מומחית בנזיקין כלפי הנתבעת.

...

מכאן, לטענת הנתבעת, שדין התובענה להידחות.

מנימוקי פסק הדין, לא ראיתי להיזקק לטענות נוספות של הצדדים (כגון – האם הוכח שהתובעת היא זו ששילמה בגין הנזקים, בשים לב לשם המוטבע על גבי התיעוד שצורף לכתב התביעה), ואני מורה על דחיית התובענה.

סיכום התובענה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת בגין שכ"ט עו"ד הנתבעת בסכום של 4,700 ₪.

השאלות העומדות בפני בית המשפט בתיק דנן הן: על מי מוטל נטל הראיה במקרה של שריפה שפרצה שלא במקרקעי הנתבע ו/או במיטלטליו; וכן- מה דינה של עדות מומחה המעיד בעניינים שאינם בתחום מומחיותו? רקע: בפניי תביעה כספית על סך של 45,020 ₪ בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכבה של התובעת מ.ר. 7584964 ש"י 2008 (להלן: "הרכב") כתוצאה משריפת רכבה בעת נסיעה, לאחר שבאותו היום הותקנה ברכבה על ידי הנתבע, בעל עסק להתקנת ומכירת מערכות חשמל לרכב, מערכת DVD (להלן: "המערכת").

כן צרפה התובעת לכתב תביעתה טופס אישור בדבר הגשת תלונה למשטרת ישראל, דרישת תשלום מאת כיבוי אש וכן מיסמך בכתב יד מאת המוסך, המצהיר כי רכב התובעת עבר טיפולים שוטפים במוסך.

פרופ' אריאל פורת בספרו נזיקין (כרך א', נבו הוצאה לאור בע"מ 2013) 290-291 מסביר את הראציונאל העומד בבסיס סעיף 39: "בדומה לכלל הדבר מעיד על עצמו ולכלל המעביר את נטל השיכנוע במקרה של דברים מסוכנים ונמלטים, אף הכלל המעביר את נטל השיכנוע במקרה של אש מוצדק בכך שלמי שיש שליטה על האש ומקורותיה, יש באופן טבעי יכולת טובה למנוע את נזקיה..." ביהמ"ש העליון בע"א 2303/11 וערעור שכנגד מדינת ישראל משהב"ט נ' לוטפי חסן עואודה [ניתן ביום 24.6.2014] עמד על משמעות החזקות הקבועות בסעיפים 38-41 בקובעו כי : "תובע הנסמך על חזקת ההתרשלות שבסעיף 38 לפקודה אינו נידרש להוכיח את קיומו של קשר סיבתי משפטי בין התרשלות הנתבע ובין הנזק, והוא הדין באשר להסתמכותו של תובע על יתר חזקות ההתרשלות שבפקודה (יצחק אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 232 (מהדורה שניה, גד טדסקי עורך, 1976); ע"א 7877/02 זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 279, 285 (2003); ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 557-556 (2001); אך לבקורת שנמתחה על קביעה זו ראו ישראל גלעד ואהוד גוטל "על הרחבת האחריות בנזיקין בהיבט הסיבתי – מבט ביקורתי" משפטים לד 385, 413-410 (2004)).

...

דיון והכרעה: אקדים אחרית לראשית, וכבר כעת אבהיר כי לאחר ששקלתי בדבר, ובחנתי את מכלול העדויות שהובאו לפניי והמצב המשפטי, מסקנתי היא כי יש לקבל את טיעוני הנתבע במלואם וכי דין התביעה להידחות.

סבורני שלא ניתן לראות בתצהיריו של המבקש משום חוות דעת מומחה".

לעניין זה יפים הדברים שנפסקו ע"י כב' השופט ר.שפירא בת.א.(חי') 732/01 לוי תולי נ' חיפה כימיקלים בע"מ, שם נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת הנתבעת שלא לקבל חוות דעת של מומחה מטעם התובעים, מהטעם שאינו מומחה בנושאים שבהם עוסקת חוות דעתו: "הקביעה האם כישורי המומחה הולמים את הנדרש מסורה לבית-המשפט שבפניו מעיד המומחה. כבר נפסק כי אין הכרח שבכל תחום המומחה יהיה בעל תעודה פורמאלית או השכלה פורמלית. עם זאת, כאשר תחום המומחיות הוא בשאלות שבמדע הרי שעל המומחה להיות בעל הכשרה פורמאלית ואקדמית מתאימה, ולחילופין בעל התנסות מוכחת בתחום המדעיים עליהם הוא מבקש להעיד וניסיון מקצועי השקול לזה של מומחה בעל הכשרה פורמאלית, או לפחות קרוב לכך. כמו כן, על המומחה להמציא ראיות כי הוכר ככזה בקהילה המדעית הרלוונטית. (כך גם עפ"י המשפט האמריקאי והמשפט העברי).

לאור כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה.

לפני תביעה כספית ע"ס 9,200 ₪ שהגיש התובע – הבעלים של רכב מרצדס, נגד הנתבעת מועצה מקומית איכסאל, בגין ניזקי רכוש שנגרמו לו כתוצאה מנפילת המרצדס בבור ברחוב פנימי בכפר איכסאל ,שנטען ע"י התובע שהנו באחריות הנתבעת.

בנוסף, התובע לא פנה לנתבעת ולא התלונן על הבור על כך שרכבו נפגע מהבור וזה ייזקף לחובתו ,שכן עסקינן בתביעה נזיקית ועל הניזוק לפעול כדי להקטין את נזקיו ולחסוך לנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד ויכול להיות שלא יהיה צורך בשמאי והעניין היה מוסדר מול הנתבעת שאמורה הייתה ,עם קבלת הפניה, להסיר את המפגע, לבדוק את הטענה ותוצאות התאונה, דבר שנימנע ממנה בזמן אמת.

ראוי לציין שהתביעה הוגשה ביום 13.2.18, כשבועיים לאחר התאונה, דבר שלא אפשר לנתבעת לבדוק את הטענות.

לא שוכנעתי מדוע לא זומן מהנדס הנתבעת שיעיד על קיום הבור או אי קיומו, על קבלת דיווח על המצאות הבור, על הטיפול שנעשה וכיוצ"ב. המנעות הנתבעת מזימון עדים פועלת לרעתה ונזקפת לחובתה.

על פסיקה בדרך האומדנה, ראה: ע"א 355/80 אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בית שבע בע"מ, פד"י לה(2) עמ' 800, שם קבע כב' הנשיא א. ברק כתוארו אז: "מקום בו הוכח קיומו של נזק, אין בהיעדר האפשרות לכמת אותו במדויק כדי לשלול פיצוי". על כן ומאחר ולא הוכח כי הוחלפו החלקים כנטען, לא הוגשה חשבונית מס, קבלה, חשבון או אישור מהמוסך שביצע את התיקון ולא צורפו תמונות המתעדות החלפת החלקים הנטענים ומאחר והתובע לא הקטין את נזקיו, לא פנה לנתבעת בטרם הגיש תביעתו, אני פוסק על דרך האומדנה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 3,000 ₪ כולל הוצאות ושכ"ט עו"ד. הסכום ישולם ע"י הנתבעת לתובע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרישי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

...

לא שוכנעתי מדוע לא זומן מהנדס הנתבעת שיעיד על קיום הבור או אי קיומו, על קבלת דיווח על הימצאות הבור, על הטיפול שנעשה וכיוצ"ב. הימנעות הנתבעת מזימון עדים פועלת לרעתה ונזקפת לחובתה.

לסיכום, ומשהעדפתי את גרסת התובע, אני מקבל את התביעה חלקית ומאחר ולא הובאה ראייה לעומק הבור ומאחר ולא מצאתי תמונות של החלקים כשהם מפורקים בחוות הדעת, של השמאי למעט הצמיג, מצאתי לפסוק על דרך האומדנה.

לפני תביעה כספית ע"ס 36,430 ₪ בגין ניזקי רכוש (רכב), אותה מצאתי לקב, לפי האמור להלן.

דיון והכרעה: עיקר טענת התובע מתבסס על סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), אשר לשונו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." ככלל, הרמת נטל ההוכחה מוטל על בעל המיטלטלין ו/או המקרקעין שמהם יצאה האש [ראה ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, נ(1) 866 (1996)], כך גם קובעת הפקודה.

אחריות לביעור האש – כאמור, הנזק היתרחש לאחר שהרכב נגרר אל המוסך, כאשר בסמוך להגיעו חובר אל מכשיר הבודק את מחשב הרכב ומיד לאחר מכן התלקחה האש.

בנוסף לאמור לעיל, התובע הסב את תשומת לבו של בית המשפט לכך שהגיש בקשה לגילוי מסמכים, אך הם לא גולו, לא צורף לכתב ההגנה טופס ההודעה, עדויות המוסך, עדויות המכונאי שטיפל ברכב, כן לא צורפו דוחות החקירה (ראו עמוד 10, שורות 19-21 לפרוטוקול).

אפנה לאמור בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760 לעניין אי הצגת ראיות מצד בעל דין נפסק: "כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים יממה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים פליליים, וככל שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנימנע מהצגתה". אם כן, בהתאם לפסיקה הנקוטה הנני מניחה כי אי הצגת ראיות הנתבעת בכללותן, אשר היה בהם להשלים את התמונה הכללית כי דו"ח החוקר ודוחות הארוע מעידים על חבותה בנזק הנטען.

...

לאור כל האמור, אני דוחה את טענות הנתבעת לפיהן במקרה דנן יש להחיל את סעיף 39 לפקודה באופן מצומצם.

סוף דבר- התביעה מתקבלת במלואה.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 36,430 ₪, הוא סכום התביעה.