לכן משהצד השני הסתמך על הצהרת בא כוח התובע והצהרה זו באה בעקבות היתנגדות בא כוח התובע עצמו לקו החקירה, אין לאפשר לו כעת לסטות מהצהרתו הגודרת את התביעה, ואין לאפשר לו להוסיף כעת פלוגתות נוספות שאינן נימצאות יותר על המדוכה.
עיקר קביעת האחריות נעשה במסגרת עוולת הרשלנות, ובכל הקשור לתביעות נזיקיות בגין הפרת נורמות מינהליות, הפסיקה דחתה את האפשרות לראות את נורמות המשפט המינהלי כחיקוק לצורך סעיף 63 לפקודת הנזיקין, מהטעם כי "הפיכת חובות מתחום המשפט הצבורי ל'חובות חקוקות' [...] יש בה כדי להרחיב עד בלי סוף את האחריות הנזיקית ללא כל הצדקה" (ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 90 (1994)).
העתירה נדחתה על ידי בית המשפט העליון כאשר בין יתר השיקולים צוין שיקול זה:
"והשאלה היא, האם יש בידינו לקבוע, כי החשש שמעלה המישטרה (חשש שמעשה כזה יתפרש כפרובוקציה שבעקבותיה עלול להגרם שפיכות דמים – ההערה שלי א.כ.) חשש שוא הוא, וכי שיקוליה נטול יסוד, עד שעלינו להתערב בהם? דומה כי התשובה לכך מובנת מאליה, נוכח הרגישות יוצאת הדופן של המקום, שאין לה אח ורע בכל מקום אחר בארץ. מכאן, שגם אם מבינים אנו לליבו של מבקר, המבקש בתום לב להתפלל ביחידות כשעמו תשמישי קדושה, אין בידינו לראות את עמדתה של המישטרה, לעת הזאת, כפגומה, מבחינת סבירותה."
מצב זה, לצערי לא השתנה, גם בעת האירועים נשוא כתב התביעה.
...
אינני מקבל עוד את הטענה שנפל פגם בהבאת התובע תחילה לנקודת המשטרה ב-"מחכמה" ולאחר מכן הובלתו לתחנת בית אליהו.
לכן אין להטיל חבות על המשטרה בשל כך.
סוף דבר, לא מצאתי להטיל אחריות על המשטרה בשל האירועים נשוא האירוע השני ויש לדחות את התביעה בהקשר זה.
הסעד והתוצאה
לתובע נגרם נזק כתוצאה מהחזקתו במעצר במשך מספר שעות (מהבוקר עד ששוחרר בסביבות השעה 16:00) בדמות פגיעה בחירותו.
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.
