תביעת נזיקין נגד עורכת דין בגין סגירת בית מרקחת

פנייה שעשתה התובעת לפייסבוק לא הביאה להפסקת שלל הפרסומים, ובסמוך לאחר מכן "סגרה" התובעת את עמוד הפייסבוק שלה ופנתה לבית המשפט.

לטענת התובעת, ביצעו הנתבעים 2 – 10 את הפרסומים הבאים בעמוד הפייסבוק שלה: הנתבעת 2, ****ה רוקח, פירסמה את התגובה הבאה: "איכסססס איזה אוכל, שילשלתי שבוע... תזהרו להתקרב. גם הבן אדם שעומד מאחורי האוכל פשוט זוועת עולם!" נתבע 3, יניב מאיר לוי, פירסם את התגובה הבאה: "טעמתי מהאוכל בארוע אחד, זוועה לגמרי, מדהים איך היא מעיזה למכור את האוכל הזה. בנוסף גורם לכאבי בטן. לא להתקרב!!!" נתבע 4, יובל וזנה, פירסם את התגובה הבאה: "העוגה הגיעה מעוכה ומקולקלת, עדיף להכין בבית ולא לשלם." נתבע 5, סטניסלב קופולביץ, פירסם את התגובה הבאה: "האוכל ממש מגעיל. מציע להיתרחק. הכל מקולקל ולא טרי." נתבע 6, אלדד שוהם, פירסם את התגובה הבאה: "לא אהבתי בכלל. אני חושב שזה פג תוקף והמרכי(בי)ם מקולקלים." נתבע 7, אמיר ****, פירסם את התגובה הבאה: "לצערי בנינו על העוגה הזאת לארוע והגיעה קצת מקולקלת עם ריח של עובש. טינופת!" נתבע 8, מתנאל יוסף בוסני, פירסם את התגובה הבאה: "טעם סנטטי ומגעיל מקוה שעוד מישהו לא יעשה את טעות חייו ויזמין משהו בתקווה שהוא טעים." נתבע 9, ע.נ. (קטין), פירסם את התגובה הבאה: "הזמנתי לפני חודשיים ועדיין לא הגיע... מזעזע." נתבע 10, גיא אוחנה עוז, פירסם את התגובה הבאה: "אוכל טינופת, יחס על הפנים לא שווה שקל!" עיון בכתבי ההגנה אשר הגישו נתבעים 2 – 10, מלמד שאף לא אחד מהם הכחיש את ביצוע הפירסום המיוחס לו בכתב התביעה.

ממילא גם שככלל, הציבור איננו רואה בבקורת צרכנית ככזו שהיא "משפילה" או "מבזה". אף בית העסק עצמו, אמור הרי להכיר מראש בכך שלצד ביקורות חיוביות עלולות להיות גם ביקורות שליליות, ואין סיבה שייראה באלו השליליות משום "לשון הרע" בדיוק כשם שאין הוא רואה באותן ביקורות חיוביות משום "פירסום" שכנגדו ראוי גם לשלם.

דרישה נוספת שנזכרה בספרות לתחולתו של סעיף 12 לפקודה היא קיומו של קשר סיבתי "...בין הוראת השולח לבין העוולה שבוצעה" (א' ברק אחריות שילוחית בדיני נזיקין [50], בעמ' 116).

הנתבע 3, יניב מאיר לוי, אומנם פירסם דברים חמורים ("גורם לכאבי בטן"), אולם הנתבע 3 ציין בכתב ההגנה כי הפירסום נעשה בהיותו חייל בשירות סדיר, שאין לו האמצעים לשכור שירותי עורך דין, והוא מיתנצל על הפירסום שעשה והעוול שהסב לתובעת.

...

אשר על כן אני קובע כדלמן: התביעה נגד הנתבע 1, יואב אליאסי – נדחית, ללא צו להוצאות.

התביעה נגד הנתבעת 11, פייסבוק – נדחית.

באיזון שבין זכותה של פייסבוק לתשלום על דחיית התביעה והמדיניות המצדיקה חיוב בהוצאות על תביעה שנדחתה, אלו מול מצבה האישי של התובעת – אני מחייב את התובעת לשאת בהוצאות פייסבוק בגין הגשת התביעה בסך של 6,000 ₪.

נתוני רקע ועובדות התובע המתגורר בכפר ביר אלמכסור, טען כי הוא מוכר בכפר כאדם מן הישוב ואיש מישפחה, הגיש תביעה זו לחיוב הנתבעים, עתון ידיעות אחרונות (נתבע מס' 1 – להלן: "ידיעות" או "העתון"), העורך האחראי (נתבע מס' 2), העורך הראשי (נתבעת מס' 3) והכתב (נתבע מס' 4), בתשלום פיצוי כספי לתובע, בסכום של 500,000 ₪, בעילה כי פירסמו עליו, לשון הרע בפירסום בעתון ביום 28.2.07.

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעים החליטו לפרסם את תמונתו המטושטשת זאת בראשית הכתבה המכונה "אונס על רקע לאומני". וזאת על אף החלטתו של בית המשפט השלום בנצרת מיום 27.2.07 שלא לפרסם את תמונותיהם של החשודים.

הדבר גרם לו, לטענתו לנזק שכן, כך טען, בעקבות פירסומה הופסקה עבודתו כמשווק תרופות לבתי חולים ולבתי מרקחת.

נטען כי ההגנות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), אליהן הפנו הנתבעים, לטענתו סעיף 65 לפקודה אשר דן בהתנהגות התובע, אינו רלוואנטי לענייננו.

תיק החקירה ניסגר רק ביום 9.1.2011 (בגין החקירה שניפתחה נגדו ביום 9.11.2006) קרי, רק כשנה לאחר שהגיש התובע התביעה דנן, וכארבע שנים לאחר הפירסום אשר בגינו תובע התובע.

הכתב הסתמך על מידע שנימסר מטעם המישטרה - הודעות ביפר, שיחות טלפוניות, ומסיבת העיתונאים שערך סנ"צ מנחם חבר מפקד הימ"ר הצפוני, כמו גם על הליך משפטי פומבי - הדיון בהארכת המעצר במסגרתו הותרו לפירסום שמות החשודים, וכן פנה לקבלת תגובה מטעם עורך דינו של התובע.

על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב – 2002] עמ' 49).

...

במקרה שלפניי; לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את המסמכים השונים, ואת העדויות שנשמעו לפני הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק.

סיכומו של דבר לטעמי, לא הוכח כל נזק.

תוצאה אשר על כן התביעה נדחית.

הבאת סחורה מהמחסנים, סידורה על הדלפקים בחנות ובבית המרקחת, הקלדת מרשמים ועריכת חשבונות ללקוחות.

מה שקרה, שהתחלתי לאסוף מוצרים, נתקלתי ב-2 קרטונים שבאתי לבדוק אותם, הגיעו לי כימעט עד המותניים, אני בחורה נמוכה, פתחתי את הקרטון הראשון שהיה מונח גבוה יותר, ראיתי שיש בפנים מוצרי חבישה, זה לא מה שהייתי צריכה, זה לא היה ברשימה, סגרתי ותפסתי משני הצדדים, לא היו חורים, תפסתי משני האוזניים של הסגירה וכשהרמתי, לא הרמתי גבוה, הרמתי קצת, הזזתי הצידה, הרגשתי שהוא כבד וזה היה עניין של שניות שהוא נשמט לי, הרגשתי את כתף ימין שזה היד הדומינאנטית שלי, כאילו נתלשת החוצה, הצואר נמתח לי, חשתי כאב מאוד מאוד חזק, כימעט ולא יכולתי לנשום.

דיון בסוגיית האחריות חובת הזהירות של מעסיק כלפי עובדיו הנה עניין שבליבת דיני הנזיקין וכבר אינו דורש ראיה.

כל המומחים הרפואיים אשר בדקו את התובעת, הן בתיק זה והן במסגרת תביעתה למל"ל, מסכימים כי התובעת סובלת מחולשה בידה הימנית, אם כי תאור הקף הפגיעה והשלכותיה מבחינה רפואית ותפקודית, משתנה.

אשר על כן, הנתבעות 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת סך של 49,850 ₪ בגין נזקיה בעקבות התאונה בתוספת שכר טירחת עורך דין בסך 11,700 ₪ ובתוספת הוצאות משפט בסך 4,000 ₪ ותשלום האגרה במלואה.

...

אין בידי לקבל את עמדת התובעת בנוגע לאופן חישוב השכר.

לסיכום, סך הפסדי ההשתכרות הינם בשיעור 295,500 ₪.

סוף דבר אשר על כן, הפיצוי לתובעת בגין נזקיה נשוא התאונה עומד על סך 350,500 ₪.

לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט שי משה מזרחי) מיום 21/5/20 בת.א. 70425-09-16 ולפיו נדחתה תביעת המערערים נגד המשיבים והם חויבו לשלם למשיבים הוצאות.

בפסק דין מנומק כדבעי מתאר כב' השופט מזרחי את מהות התביעה, את מיהותם של הצדדים והקשר ביניהם ומהות ההליכים שהתנהלו על ידי המשיבה 2 – עו"ד נח בשמה של החסויה רחל קורניק ליכט ז"ל (להלן: "החסויה") לפירוק שתוף במקרקעין ברחוב אלעזר רוקח 3 תל אביב (להלן: "המקרקעין").

בכתב התביעה המתוקן הובהר "ברחל בתך הקטנה" כי התביעה הוגשה בגין עוולת נגישה לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – סעיפים 1-2 לכתב התביעה והוא כולל גם טענות ביחס לעוולת הרשלנות (ראה למשל סעיף 43 ואילך לכתב התביעה המתוקן).

המערערים – התובעים טענו כי עורכת הדין – המשיבה 2 לא הציגה ייפוי כח בפתיחת התביעה.

נקבע, ובצדק, כי עניין זה אינו יכול לענות על מרכיבי עוולת הנגישה וכי "חזקה על בית המשפט שלא קיבל תביעה ללא הצגת יפוי כח. גם אם קיבל את התביעה ללא יפוי כח, הרי שזה הוצג וגם אם באיחור, על ידי עוה"ד ובכך תוקנה התקלה הנטענת". כמו כן נקבע כי לא הוכח ולו בראשית ראיה הרכיב של "חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חרותו". באשר לעוולת הרשלנות: נקבע כי ביחס לטענות התובעים שנוגעות לחסויה – אין להם כל מעמד.

כן "חתר לפסול את ההליך בעילה של אי הגשת סיכומים במועדם". (כותרת לפני סעיף 14 לערעור) או "שבוש הליכי משפט" בכך שנתן החלטות מסוימות שעליהן נכתב כי הן אסורות בפירסום או בדלתיים סגורות למרות שההליך אינו חסוי.

...

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות הערעור בהתאם לתקנה 460 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984: אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית משפט השלום.

הממצאים תומכים במסקנה המשפטית ואין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

עבודתו כללה בין היתר, עבודות מסגרות ורתכות וזאת החל מיולי 1993 ועד לסגירת המפעל בנובמבר 2011.

לחילופין הנתבעת טוענת כי יש להשית על התובע אשם תורם מכריע, שכן הוא ידע לאורך שנים רבות כי הוא סובל מירידה בשמיעה, עבר הדרכות בטיחות ואף נשלח, כאמור למומחה בתחום הא.א.ג. ע"י רופאה תעסוקתית, ויכול היה בנקל ליטול אמצעי הגנה כגון אטמי אוזניים פשוטים המצויים בכל בית או בית מרקחת על מנת להקטין ולמנע את חשיפתו לרעש מזיק.

עובד חייב להתייצב, לצורך עריכת הבדיקות הרפואיות כאמור, בשירות הרפואי המוסמך בימים ובמועדים שנקבעו לו. הזמן הדרוש לשם ביצוע הבדיקות הרפואיות יחשב לעובד חלק משעות עבודתו".

חובת הזהירות היא חובה פוזיטיבית שמחייבת את המעביד לנקוט אמצעי זהירות סבירים לשם מניעת ניזקי גוף לעובד במהלכה הרגיל של עבודתו (ראה: מ. ויסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, הוצאת שנהב הדרכות, ירושלים ע"מ 429 - 437).

ליתרת הפיצויים יש להוסיף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצרוף מע"מ. הסכומים ישולמו לתובע ע"י הנתבעת, תוך 30 יום מהיום.

...

השאלה במקרה זה שלפניי הינה האם הנתבעת כמעבידתו של התובע אחראית לנזקי השמיעה מהם סובל התובע? סבורני כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

לאחר שעיינתי בראיות ובסיכומי ב"כ הצדדים נראה כי נכותו הרפואית של התובע שנגרמה לו במהלך וכתוצאה מעבודתו אצל הנתבעת הינה נכות משוקללת של 19%.

במקרה שלפניי, בשים לב לנכויותיו הרפואיות, גילו של התובע, חזרתו לעבודה והעובדה כי 10% מנכותו הינה בתחום השמיעה, אני סבור כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 14.5%.

לסיכום סה"כ נכותו התפקודית של התובע הינה 14.5%.