תביעת נזיקין וסעד קבוע בגין הליכי סרק משפטיים

התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות נדחתה על הסף, בשל העדר סמכות עניינית לידון בתביעת נזיקין של אסיר בגין עניין שלא מוצה בערכאה מנהלית, נוכח חסר תום לב באופן הגשת התובענה (בשל כך שההליך המינהלי שכן הוגש לא הוזכר בתביעה) וכן עקב קיום השתק הנובע מההליך המינהלי הקודם.

הדיון מעורר שאלה בדבר אודות היחס בין תביעות נזיקין לעוולות מנהליות על רקע פרשת גליק, היינו האפשרות של אסיר לתבוע את שב"ס בנזיקין בגין החלטות הפוגעות בו. מעבר לכך, בהחלטה אם להעניק רשות ערעור ולהחזיר התיק לערכאת הדיון, נבחנים גם סכויי הצלחת ההליך והאנטרס הצבורי למנוע היתדיינות סרק.

לטענת המבקשים, סמכותו העניינית של בימ"ש קמא לידון בתובענה הכספית מוסדרת בסעיף 40(1) ו-51(א)(2) לחוק בתי המשפט, והסמכות העניינית נקבעת על יסוד הסעדים המתבקשים.

סמכות והלכת גליק בית משפט קמא קבע כי "הלכה היא מלפנינו כי כאשר מותווית בחוק דרך תקיפה של החלטות רשות מנהלית, כי אז מי אשר חפץ להשיג על ההחלטה, מחויב לילך בתלם הקבוע בהוראת הדין. אין לאפשר את תקיפת המסלול המותווה בדין על דרך הגשת תביעה אזרחית – כספית". עוד הוסיף וקבע כי האפשרות להגיש תביעה אזרחית מותנית בקיומו של הליך מינהלי קודם, וכי "רק לאחר שבית המשפט המחוזי קובע, ככל שהוא קובע במקרה נתון כי דרך הילוכה של הנתבעת חרג מהוראות הדין והנהלים המחייבים... תקום למי אשר נפגע מההחלטה, בהיותו אסיר, זכות לפנות בתביעה אזרחית מתאימה". אף כאן, אני נאלץ לחלוק על בית משפט קמא.

השופט זילברטל הסכים עם השופט רובינשטיין והדגיש "שיש חשיבות להכיר באפשרות לצעוד, במקרה המתאים, גם במסלול של תביעה אזרחית, כאשר מעשי הרשות מהוים עוולה כלפי האזרח". לדעתו, המצטרפת לשופט רובינשטיין, הפתח לכפל אפשרויות התקיפה יכול להיות דוקא ראוי, ועשוי ליצור "אפקט הרתעה אפקטיבי שבכוחו לתרום למנהל תקין, בצד פיצוי נאות של הנפגע". נוכח האמור, אין יסוד לקביעה המשפטית לפיה אין לאסיר עילת תביעה בנזיקין אם לא מיצה את המסלול המינהלי בהצלחה קודם לכן.

...

רשות ערעור נוכח כל האמור, המסקנה היא ששגה בית המשפט בסילוק ההליך על הסף.

קשה לראות כיצד, על יסוד הנתונים האמורים, יוכל בית המשפט האזרחי להגיע למסקנה כי החלטת סגנית מנהל בית הסוהר הייתה בלתי סבירה באיזה מובן, וכל שכן בלתי סבירה עד כדי כך שתקים עילת תביעה מחמת רשלנות.

אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור – נדחית.

הביסוס המשפטי עליו מבקשים המבקשים להישען בבקשתם הוא הטענה בדבר הפרת איסור ההטעיה הקבוע בסעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") וכן בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), כמו גם הוראות סעיפים 4 ו-13 לחוק הגנת הצרכן.

טענות המשיבה המשיבה טוענת כי בקשת האישור מהוה ניסיון להפוך סיכסוך פרטני בשני מקרים פרטניים ויוצאי דופן, שבעניינו של אחד מהם כבר נוהל הליך משפטי שהגיע לסיומו ובעניינו של השני הוגשה תביעה אזרחית במהלך ניהול ההליך דנן, להליך ייצוגי וכי זהו ניסיון מלאכותי ועקר.

שעה שקבעתי כי עילת התביעה דנן שונה מעילת התביעה שנתבעה במסגרת התביעה הנזיקית, הרי שלא ניתן לקבל הטענה כי סעד כספי בגין דמי המנוי ששולמו על ידי המנוחה קצב ז"ל הוא סעד הנובע מאותה עילת תביעה שעליה התבססה התביעה הנזיקית, ומשכך היה על יורשי המנוחה לתבוע סעד זה במסגרת התביעה הנזיקית או לבקש היתר לפיצול סעדים, ומשלא עשו כן, אין להתיר להם לתבוע הסעד במסגרת ההליך כאן.

מנגד, יש לאשר תובענה כייצוגית אך במקרים המתאימים העונים על כל התנאים הדרושים, זאת "לבל תתבררנה תביעות סרק ייצוגיות שאינן ראויות להתברר ככאלה, על כל המורכבות והבעייתיות הכרוכות בהן" [רע"א 6567/97 בזק-החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עזבון המנוח אליהו גת ז"ל, פ"ד נב(2) 713, 720 (1998)].

...

אין בידי לקבל טענה זו. בתקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010 (להלן: "תקנות תובענות ייצוגיות") נקבע כי בכל עניין של סדר דין בבקשה לאישור או בתובענה ייצוגית יחולו תקנות סדר הדין האזרחי בשינויים המחויבים, אם אין בחוק תובענות ייצוגיות או בתקנות הוראה אחרת לעניין הנדון.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל יש מקום לאשר את ניהול התובענה כייצוגית, וזאת בהתאם למפורט להלן: חברי הקבוצה: כל מנוי ו/או לקוח שבתקופה שתחילתה 7 שנים טרם מועד הגשת הבקשה דנן שילם (לרבות באמצעות שעות גמלת סיעוד לה הוא זכאי מהמוסד לביטוח לאומי) סכום כלשהו למשיבה בגין שירות לחצן מצוקה, בין עבור המסלול הבסיסי ובין עבור המסלול המורחב של שירות זה, לאחר שהוצגו בפניו ע"י המשיבה או נציגיה מצגים שלפיהם שירות לחצן המצוקה שמסופק על ידי המשיבה כולל חיבור למוקד רפואי ו/או לנציגים בעלי ידע רפואי או הכשרה רפואית- מצגים מטעים אשר אינם נכונים בעליל ואשר גרמו ו/או יכולים היו לגרום פגיעה קשה במנויים לרבות מוות.

המזכירות מתבקשת לדוור החלטתי זו לב"כ הצדדים.

בנוסף, ביקשו הנתבעים 1-3 לדחות הן את התביעה והן את הבקשה לצוו מניעה זמני על הסף ולחייב התובעת בהוצאות ובשכר טירחת עוה"ד. · ביום 15.3.2021 ניתנה החלטתו של השופט, לפיה, בין היתר, לאור כך שדווח לבית המשפט כי הנתבעים 1-3 עומדים לחדש את חוזה השכירות עם הנתבע 4 בהתאם לאופציה שניתנה לנתבע 4 בשל הסכם השכירות שנחתם בין הנתבעים 1-3 לבין הנתבע 4, אין תכלית רבה בקיום הדיון הקבוע ליום 17.3.2021 וכי הליך זה אינו ההליך המתאים לבירור הטענות.

ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (נבו 28.12.2020)‏‏ "שנית, הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט (ראו פרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018) (להלן: התקנות החדשות)). נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להמנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין, [פורסם בנבו] פסקה 67 (28.2.2018)). עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הדרישה לסבירות ומידתיות ההוצאות באה למנוע מצב שבו הוצאות גבוהות יתר על המידה שיוטלו יביאו להרתעת יתר של בעלי הדין, ליצירת חוסר שויון, ייקור של ההליכים המשפטיים ולפגיעה בזכות הגישה לערכאות (ע"א 2617/00 מחצבות כינרת (שותפות מוגבלת) נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 612 (2005)). פסיקת הוצאות משפט". מן הכלל אל הפרט לאחר שקילת הדברים, אני קובע כי על התובעת לשלם לנתבעים 1-3 הוצאות בסך כולל של 10,000 ₪.

כך למשל (ובאופן בלתי ממצה): · התביעה הנה על סכום נכבד ואף על סעדים נוספים נכבדים גם הם. · הנתבעים אמנם לא הגישו כתב הגנה ואף לא נערך בתיק דיון פרונטלי ולא נשמעו ראיות, אך הנתבעים כן נאלצו לקבל ייצוג משפטי, ואף ייצוג דחוף לטפול בסעד הזמני המיוחד.

...

שנית, לאור האמור לעיל, כל שנותר להכרעה הוא בשאלת חיוב התובעת בהוצאות ההליך ובהחזר שכר טרחת עוה"ד לנתבעים 1-3 (כזכור הם דורשים סך של 15,000 ₪+ מע"מ).

ברע"א 7650/20 Magic Software Enterprises Ltd נ' פאיירפלאי בע"מ (נבו 28.12.2020)‏‏ "שנית, הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט (ראו פרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018) (להלן: התקנות החדשות)). נקודת המוצא היא כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה. הדבר נועד למנוע חיסרון כיס של הצד הזוכה; להרתיע תובעים בכוח מנקיטת הליכי סרק; ולעודד נתבעים בכוח להימנע מהתגוננות סרק מפני תביעה ראויה (ע"א 9648/16 אורהייטק GIS בע"מ נ' חן אביטן משרד עורכי דין, [פורסם בנבו] פסקה 67 (28.2.2018)). עם זאת, פסיקת הוצאות בשיעור ריאלי כפופה להיותן סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך. הדרישה לסבירות ומידתיות ההוצאות באה למנוע מצב שבו הוצאות גבוהות יתר על המידה שיוטלו יביאו להרתעת יתר של בעלי הדין, ליצירת חוסר שוויון, ייקור של ההליכים המשפטיים ולפגיעה בזכות הגישה לערכאות (ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עלית, פ"ד ס(1) 612 (2005)). פסיקת הוצאות משפט". מן הכלל אל הפרט לאחר שקילת הדברים, אני קובע כי על התובעת לשלם לנתבעים 1-3 הוצאות בסך כולל של 10,000 ₪.

בנסיבות ונוכח השלב הדיוני בו מצוי התיק, אני מורה למזכירות להשיב לתובעת, באמצעות ב"כ התובעת, את האגרה ששילמה בפתיחת התיק, בניכוי סכום המינימום שאינו מוחזר בכל מקרה עפ"י תקנות האגרות.

בנסיבות העניין, על רקע טיעוני הצדדים ומטעמי יעילות והגיון משפטי, נקבע בהחלטה עם תום הדיון בין היתר כי "..בשים לב לעובדה כי מיתנהלת בבית משפט השלום תובענה שעניינה תשעה שיקים שהוגשו לבצוע על ידי בנק הפועלים, ואשר הוגשה לגביהם היתנגדות התובעות כאן (ת"ט 39844-04-21 ושמונה ת"ט נוספים הנידונים בתיק מאוחד, ככל הנראה, 44038-12-20, בפני כב' השופט גד מינא), נראה כי לעת הזו אין מקום לקדם את ההליכים בתיק טרם שיינתן פסק דין סופי בהליך הנ"ל הקבוע להגשת סיכומי הצדדים.

לדבריו בקצירת האומר – ועל רקע הליכים שונים שהתקיימו טרם הגשת התובענה (ר' סעיפים 6-1) – וחרף החלטות שניתנו והגם שהיה ברור לתובעות כי קיימת חפיפה בין ההליך דנן לבין ההליך (המאוחד) שהתקיים בבית משפט השלום ( כבוד הש' ג' מינא) אשר ננקט על ידו, בגין שיקים של התובעות שחוללו, עדין נימנעו התובעות מלמשוך את תביעתן דנן, דבר שהיה חוסך לו הוצאות לרבות הגשת כתב ההגנה.

הבסיס לפסיקת הוצאות אינו עונשי או נזיקי, כי אם חיוב מכוח הדין המקנה שיקול דעת לבית המשפט (ראו פרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ותקנה 151 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018) (להלן: התקנות החדשות)).

פסיקת הוצאות משפט מיועדת איפוא לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין שיקולים מוסדיים, ובהם מניעת תביעות סרק, שאיפה למניעת ניהול מכביד של ההליך או שימוש בהליך שלא בתום לב. על כן, שיעור ההוצאות הראוי נקבע תוך בחינת כל מקרה לגופו, תוך היתחשבות במספר נתונים, ביניהם: אופן ניהול ההליך; היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל לבין שיעור ההוצאות; מורכבות התיק וחשיבותו; הקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך; ושכר הטירחה ששולם בפועל או שבעל הדין התחייב לשלמו (ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10 נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005) (להלן: עניין סיעת ביאליק)).

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לשלול מהנתבע באופן קטגורי זכותו לפסיקת הוצאות לטובתו, בשים לב כי נקודת המוצא שהוכרה בפסיקה ובתקסד"א היא, כי בעל דין שאינו זוכה בהליך יחויב בהוצאותיו הריאליות של הצד שכנגד שזכה.

סבורני כי הפרוטוקול מיום 12/3/24 וההחלטה שניתנה עם תום הדיון אך משקף לכאורה את העובדה שהתביעה בתיק זה הוגשה 'טרם זמנה', בשים לב לקיומו של 'ההליך המקביל' (כלשון התובעות) הקודם בזמן, בין אותם הצדדים בבית משפט השלום [ת"ט 44038-12-20 ו- 8 אח', בנק הפועלים נ' אפרודיטה ו-ש.א.ג ], ואשר ההכרעה בו צפויה היתה להביא, מן הסתם, לשינוי מצב הדברים העובדתי והמשפטי [כפי שארע בפועל].

סוף דבר בפרשת פאיירפלאי נפסק בין היתר כי "..ככלל, התערבות ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית לעניין הוצאות המשפט תיעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד, בהם נפלה טעות משפטית בשיקול דעתה, או אם דבק בהחלטה פגם או פסול מוסרי" (שם פסקה 8) (ר' גם: רע"א 8185/18 שוחט נ' אאורה השקעות בע"מ (פורסם בנבו,26.2.19), פסקה 17; ע"א 1645/15 אדלר נ' לבנת (פורסם בנבו, 1.9.15), פסקה 27; רע"א 1102/23 מיכה צמיר מפרק שער הגבינות שיווק מזון בע"מ נ' אופיר, (פורסם בנבו, 28.8.23), פסקה 11).

...