תביעת נזיקין בעקבות הרשעה בפלילים בעבירת פציעה

בנוסף, מאג'ד הגיש תביעת נזיקין בגין ארוע הנפילה מגג הגלריה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז ותבע, בין השאר, את ראובן, את חברת דלק ואת יאיר.

המבקש זוכה מהעבירה של חבלה ברשלנות והורשע בשאר העבירות שיוחסו לו. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי וטען שיש לזכותו גם מהעברות שבהן הורשע מחמת "זוטי דברים" ולחילופין עתר לביטול ההרשעה.

כבוד השופט ג'ובראן קבע את הדברים הבאים: "אומנם, קרוב לוודאי שלהרשעתה בפלילים תהיה השפעה קשה על עתידה של המבקשת. אולם לא ניתן מנגד להיתעלם מכך, שדוקא היא, שהוסמכה בתחום מדעי הרפואה, ביוטכנולוגיה וכימיה, ועוסקת בתחום זה, תקפיד שבעתיים בעת השמוש בחומרים מסוכנים אל מול קהל, ותקפיד לנקוט בכל אמצעי הזהירות הנדרשים לשם מניעתם של מקרים כגון התוצאה הקשה שהתרחשה בפועל. בנסיבות אלו, לא היה מנוס מהרשעה, חרף הפגיעה שגלומה, מטבע הדברים בהרשעה זו". (ההדגשות שלי – ה'א'ש') שנית, לגבי הפרמטר של "מידת האשם". במקרה שבפניי, מידת האשם של כל אחד מהנאשמים בבצוע העבירה של גרם חבלה ברשלנות היא גבוהה.

...

יש לדחות את בקשתם של איתן, אבישי, יאיר וחברת דלק לביטול ההרשעה.

כבוד השופט אלרון קבע בהחלטתו את הדברים הבאים (פסקאות 13 ו-14): "13. לא ניתן להפריז בחשיבותם של כללי הבטיחות בעבודה, שנועדו לשמירה על גופם וחייהם של העובדים במקום, ויש לעמוד בחומרה על כל הפרה של כללים אלה. המבקש טוען כי נסיבות ביצוע העבירה והתנאים הסביבתיים שהובילו לביצוע העבירה, (בכלל זה, מצבו הבטיחותי הירוד של האתר, כפי שהתקבל מחברת בניה אחרת) מובילים למסקנה כי אין מדובר בעבירה חמורה, אך דין טענה זו להידחות.

בנסיבות אלה, הנני קובע שמתחם העונש ההולם נע בין מאסר על תנאי ועד 7 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות ובצירוף פיצוי לקורבן וקנס כספי למדינה.

יובהר שמתחם העונש ההולם שקבעתי לעיל לא מושפע כהוא זה מהשאלה האם העבירה של חבלה ברשלנות שמתבצעת במהלך תאונת עבודה היא "מכת מדינה", או לא. יודגש, אינני מוצא צורך להכריע בשאלה האם תאונות עבודה, באופן כללי, הן בגדר "מכת מדינה", או לא. המתחם האמור הוא בעיניי מתחם העונש הנכון לנסיבות ביצוע העבירה שבפניי זאת במנותק לחלוטין מהשאלה האם האירוע שבפניי הוא חלק מתופעה רחבה יותר של "מכת מדינה". למען השלמת התמונה אציין שאינני מקבל את טענתו של בא כוחו של אבישי שאירוע שבו נפגע עובד במהלך עבודתו ב"ענף התעשייה" הוא אירוע שמצדיק מתחם עונש הולם מקל יותר מאירוע שבו עובד נפגע במהלך עבודתו ב"ענף הבנייה".

מכלול הנסיבות שפורטו לעיל הובילו אותי למסקנה שבכל הנוגע לאיתן, אבישי, יאיר וראובן, ניתן להסתפק במאסר על תנאי ואין צורך להטיל על מי מהם מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות.

בפני תביעה נזיקית שהוגשה בעקבות הרשעה בפלילים.

רביעית, עובדה שהוכחה בבית המשפט הפלילי הייתה שהנתבע היה מצויד בגז פלפל ובשבר זכוכית, כאשר בסופו של הליך הנתבע הורשע, על סמך הסדר, בעבירה של פציעה לפי סעיף 334 לחוק העונשין, תשל"ז, שבהתאם לסעיף 19 רישא לחוק העונשין דורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילי המוגדרת בסעיף 20 (א) לחוק העונשין, שמורכבת, בין היתר, ממודעות לטיב המעשה, מודעות לקיום הנסיבות וכן מודעות לאפשרות היתרחשות התוצאה, שהיא פציעה כהגדרתה בסעיף 34כד לחוק העונשין.

...

סעיף 42 ג לפקודה קובע כי: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". אין מחלוקת כי הנתבע לא ביקש רשות להביא ראיות לסתור את עובדות פסק הדין המרשיע ורשות כזו לא ניתנה לו ע"י ביהמ"ש, אך שאלת אשמו התורם של התובע שלא הייתה רלוונטית להרשעת הנתבע בהליך הפלילי, תיבחן במסגרת תביעת הנזיקין ואין בכך סתירה לפסק הדין המרשיע בהליך הפלילי (ע"א 2591/09‏ אנואר אלנסארה נ' אברהם שליסל).

סך הכל ישלם הנתבע לתובע פיצוי בסך של 65,000 ₪ בצירוף שכר טרחה והוצאות בסך של 15,000 ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.

סלומון נפטר כתוצאה מפציעתו בשנת 2017 והוכר כחלל צה"ל. שני המערערים הם בניו של סלומון ז"ל, והם משיגים על פסק דינו של בית משפט קמא [ת"א (שלום ת"א) 2220-01-18, כבוד השופטת א. בוסני] שחייב אותם להשיב למשרד הבטחון, בנוסף לפצוי בסך 1,000,000 ₪ שכבר שולם על ידם במסגרת ההליך הפלילי שנוהל נגדם, סכומים נוספים המצטברים כדי סך של 1,235,068 ₪ בתוספת אגרת משפט ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪, שתוצאתו האופרטיבית, כפי לעמדתם, היא שהם אלו שנשאו במשך חמש שנים בעול מימון הוצאות הלווי של סלומון ז"ל, אף שמשרד הבטחון הוא שאמור לשאת במימון זה כפי חובתו לפי החוק.

נטען כי "למעשה ערבב ביהמ"ש קמא בין 'גובה המירמה' ל'גובה הנזק' שאין לייחס להם משמעות שווה"; כי תביעה נגררת נדונה כתובענה רגילה "הכפופה לכללים החלים ברגיל על תובענות נזיקיות" המחייבים הוכחת הנזק, עת המדינה לא הציגה כל ראיה למעט כתב האישום ופסק הדין הפלילי המרשיע; כי ביהמ"ש היתעלם מעיקרון יסוד בדיני הנזיקין לפיו "הניזוק זכאי אך ורק לפצוי אשר מטרתו להחזירו למצב שהיה בו אילמלא העוולה" הטעון הוכחה, ולא "לפצוי אשר יעשיר אותו מעבר לניזקו ויעניש את המזיק". נטען כי המדינה הייתה צריכה להוכיח "כמה כסף הייתה אמורה לשלם בפועל עבור טפול בנכה מסוגו של המנוח וכי הסכום ששילמה למערערים גבוה מהסכום שהיה עליה לשלם לעובד ישראלי אחר". (ב) המערערים טענו כי הוכיחו כי מי שטיפל בסלומון במהלך השנים היו אבי והאם, גם חיים עת שהה בארץ, משסלומון היתעקש שיטפלו בו רק בני מישפחה, ורק עם "שבירתה" של האם שעזבה את הבית נשכר העובד הזר, עת "המשיכו המערערים במקביל בטיפול ובסיוע לו נידרש המנוח", כפי שהוכח בהודעת העובד הזר במישטרה שהוגשה לבימ"ש קמא.

  (א)  הורשע אדם בבית משפט שלום או בבית משפט מחוזי והוגשה נגדו - ונגדו בלבד - תביעה אזרחית בשל העובדות המהוות את העבירה שבה הורשע, מוסמך השופט או המותב שהרשיעו, לאחר שפסק הדין בפלילים הפך לחלוט, לידון בתביעה האזרחית, אם ביקש זאת מגיש התביעה; לענין זה מוסמך בית משפט מחוזי לידון גם אם התביעה לפי שוויה היא בתחום סמכותו של בית משפט שלום.

...

(ו) בימ"ש קמא הוסיף ודחה את טענת המערערים לקיזוז פיצויי פיטורין שהגיעו להם, והפנה אותם לחברת כוח האדם, אף דחה את טענותיהם להחשת מותו של סלומון עקב החקירה שהתנהלה גם נגדו; אף את טענתם להתרשלות המדינה בכך שהעבירה את הטיפול בנכי צה"ל לחברה פרטית, תוך פגיעה בטיב השירות משמצא שאין "בטענות אלה להקים רשלנות תורמת". (ז) בסופו של דבר חוייבו המערערים לשלם למדינה, בנוסף ל-1,000,000 ₪ ששולם על ידם במסגרת ההליך הפלילי, סך נוסף של 1,235,068 ₪ (אבי - 524,883 ₪, וחיים - 710,175 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בתוספת החלק היחסי של אגרת המשפט, וכן בשכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪.

אני סבורה, תוך הפעלת שיקול הדעת שהוקנה לבימ"ש ע"י המחוקק, כי חיוב המערערים להשיב למדינה סך נוסף של 300,000 ₪, מעבר לסך 1,000,000 ₪ שכבר שולם על ידם- יהלום את הנסיבות.

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה הערעור מתקבל.

אנו מורים למערערים להשיב למשיבה סך 300,000 ₪ בערכי היום.

בת"פ 55514-02-15 (להלן: "ההליך הפלילי") הורשע הנתבע עלפי הודאתו בארוע זה, בעבירה שעניינה תקיפה הגורמת חבלה ממשית, ועל ניזקי תקיפה זו נסוב התיק האזרחי שלפנינו.

קיצור טענות הנתבע בהליך הפלילי יוצג הנתבע באמצעות הסנגוריה הציבורית ולא הוסבר לו כי הוא עלול להיתבע בתביעת נזיקין אזרחית על בסיס הרשעה בפלילים.

...

התנהלות בעלי הדין לרבות הארכת ההליך שלא לצורך – לעניין זה מצא בית המשפט, כי הצדדים לא האריכו את ההליך שלא לצורך.

הבטחת זכות הגישה לערכאות - לעניין זה מצא בית המשפט כי אין בסכום ההוצאות הנפסק כדי להרתיע תובעים בפוטנציה מלהיזקק לערכאות שיפוטיות או כדי להרתיע נתבעים בפוטנציה מלהתגונן.

בית המשפט מצא, כי לעניין הליך זה,  אין מקום לחרוג מהתעריף המינימלי המומלץ באופן שסכום ההוצאות אשר יפסק לנתבע יעמוד על האמור בכללי לשכת עורכי הדין לעניין התעריף המינימלי.

אקדים ואומר, שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, העדויות, ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, נחה דעתי לקבל את התביעה בחלקה, ואבאר; בתמצית טענות התובע בסיכומיו לעניין התקיפה – הליך זה עיקרו נדון בהליך הפלילי, שם הנתבע בעצמו הודה בכתב האישום המתוקן, הורשע באשמה של "תקיפה הגורמת חבלה של ממש", ואף נגזר דינו למאסר מותנה ופצוי כספי לתובע בסך של 2,000 ₪.

לדידי, אין בפצוי שנפסק בהליך הפלילי כדי ליסתום את הגולל בפני התובע בהגשת התביעה דנן, וזה האחרון רשאי להגיש תביעה נזיקית בגין החבלה, עקב ארוע התקיפה.

יצוין, סעיף 77 (א) לחוק העונשין קובע: "הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 258,000 שקלים חדשים לפצוי הנזק או הסבל שניגרם לו". הלכה למעשה, טוען התובע, כי פסק הדין הפלילי שהרשיע את הנתבע, מהוה ראיה לכאורה לחבותו בעוולת התקיפה שבפקודת הנזיקין.

...

לאחר שהבאתי אל הכף את מכלול השיקולים, ובהתחשב בשיקולי מדיניות למנוע הצפת תביעות מעין דא בבתי משפט, ומבלי להקל ראש, הגעתי לכלל מסקנה לחייב את הנתבע בפיצוי כספי בסך של 12,000 ₪.

אשר על כן, היות והתובע זנח את הסעד בסיכומיו, הנני מורה על דחיית הסעד המבוקש.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, הנתבע יפצה את התובע בפיצוי כספי בגין החבלה בסך של 18,000 ₪.