תביעת נזיקין בגין תקיפה שגרמה לשבר בזיגומה

התובע, יליד 07.06.71, נפגע לטענתו, כתוצאה מתקיפה שאירעה ביום 28.12.13 על ידי הנתבעים, אשר הכו אותו, חבטו בו וגרמו לו לשברים בפנים (שבר בקיר קדמי אחורי בסינוס מקסילרי מימין, שבר בזיגומה ימנית ללא תזוזה, שבר בקיר לטראלי של ארובת העין ושבר בקיר תחתון של ארובה ימנית).

בנוסף, סעיף 65 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שבהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחובתו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק". כמו כן, קובע סעיף 68 (א) לפקודת הנזיקין : "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אדם אחד, לא תכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שיפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך היתחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק...". כאמור, אין חולק לאחריותם של הנתבעים בתקיפתו של אלכס.

...

הלכה היא כי מקום בו נאשם קיבל את עונשו במסגרת ההליך הפלילי, אין מקום להענישו פעם נוספת במסגרת ההליך האזרחי, ראו 9670/07 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו): "כיצד משפיעה סנקציה שהושתה במסגרת הליך פלילי על האפשרות לפסוק פיצוי עונשי בהליך אזרחי? סבורני, כי אם ככלל ייפסקו פיצויים עונשיים במקרים חריגים בלבד, במקרה שנגזר עונש בהליך פלילי מדובר יהיה בחריגים שבחריגים (חריגים עד שקשה לתת להם דוגמה, ויתכן שעסקינן במקרים בהם מסיבה כלשהי לא ניתן היה להשית ענישה פלילית מספקת). הטעם לכך ברור. הרציונל לפסיקת פיצויים עונשיים 'הוא עונשי והרתעתי' (עניין אטינגר, פסקה 74), הם 'נועדו לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק' (עניין גדיש, פסקה 14). ככלל, כאשר מנוהל הליך פלילי, מושגות תכליות אלה בהליך הפלילי – זהו מקומן הטבעי ואין להן מקום של ממש בהליך האזרחי. לפיכך, ככלל, פיצוי עונשי 'יוצדק במקרים חמורים במיוחד או של פגיעה קשה בזכויות חוקתיות, ויש בו כדי לחזק הרתעה יעילה בשעה שאין המשפט הפלילי חל'". במקרה לפניי, לא מתקיימים אותם "חריגים שבחריגים" המצדיקים לפסוק נגד הנתבעים פיצוי עונשי, בנוסף על ההליך הפלילי, שכן ההליך הפלילי מוצה עם הנתבעים ובכך הם באו על עונשם.

התוצאה הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים, לשלם לתובע, ביחד ולחוד, את הסך של 50,143 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 3500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 9000 ₪.

כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, את אגרת פסק הדין.

הקדמה בפניי תביעת פיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, ביום 12.11.05, עת שהה בבית אחותו בשכונת אל פאח'ורה בעיר נצרת, כשלפתע נורתה לעברו דרך אחד מחלונות הבית אש חיה ע"י שוטר, שנימנה על כוחות המישטרה שנכחו במקום, ופצעה אותו באופן חמור בראשו (להלן: "הארוע" או "ארוע הירי").

עילות התביעה התובע מבסס את עילת תביעתו על מספר עוולות נזיקיות: רשלנות, הפרת חובה חקוקה ותקיפה.

בעצמות הפנים שברים בפנים המקסילארי משמאל, שברים בזיגומה משמאל ובקיר קדמי של תעלת האוזן החיצונית, המטומה עם מספר בועות אוויר ורסיסים קטנים ברקמות הרכות של לחי שמאלית; בשל מצבו, הובל התובע בדחיפות לחדר ניתוח, שם בוצעה שטיפת פצע, תפירת קצוות תעלת שמע חיצונית והשארת פתיל בתוכה, קירוב שליש עליון לשליש תחתון של אפרכסת שמאל, והשארת נקז תת עורי באיזור קדמי לאפרכסת.

...

פגיעה בכושר ההשתכרות בעתיד: כפי שציינתי לעיל, נראה לי צודק וסביר לקבוע כי פגיעתו התפקודית של התובע הינה 10%.

ראש נזק זה לא הוכח באופן פרטני, אך נראה לי נכון וצודק לפסוק לתובע על דרך האומדנה בגין העבר והעתיד סך של 10,000 ₪.

סוף דבר: אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 416,250 ₪.

בפני תביעת נזיקין ובה עותר התובע לפצותו בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו כתוצאה מתקיפתו בידי הנתבע.

"בהמשך ועקב חילופי דברים בין הנאשם למתלונן, הכה הנאשם את המתלונן באגרוף בפניו וגרם לו לשבר בזיגומה כולל ברצפת הארובה בעין שמאל והפגיעות הצריכו ניתוח ואישפוז למשך 6 ימים" (סעיף א(3) לכתב האישום המתוקן).

בעיניין זה נפסק ש"אין לסווג פיצויים עונשיים כפצוי בגין ניזקי גוף, הגם שעיקר התביעה מסווגת כתביעה נזיקית בגין ניזקי גוף", ועל־כן, יש לתבוע אותו במפורש במסגרת כתב התביעה ואף יש לקצוב את הסכום הנידרש בגינו ולשלם את האגרה החלה עליו [ראו רע"א 8201/15 – פלונית נ' משרד הבריאות, תק-על 2016(2), 4844 (04/05/2016)].

...

האם בכל זאת הנתבע פטור מאחריות בנזיקין מכוח טענת ההגנה העצמית הקבועה בסעיף 24(1) לפקודת הנזיקין כפי שטוענת באת כוחו? סבורני שעל שאלה זו יש להשיב בשלילה.

בנסיבות העניין, אני מורה על הקפאת סך של – 5,000 ₪ מתוך הסכומים שפסקתי לעיל לזכות התובע והוא יוחזק בידיו הנאמנות של ב"כ הנתבע וזאת עד אשר יומצא לו על־ידי התובע אישורים עדכניים מאת המל"ל בדבר הסכומים ששולמו לתובע בגין התאונה נשוא התיק דנן.

אשר־על־כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של – 43,550 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של – 9,000 ₪ (כולל מע"מ), החזר עבור עלות חוות הדעת מטעמו וחלקו של התובע בשכר טרחת המומחים שמונו מטעם ביהמ"ש (לפי קבלות שיוצגו) וכן החזר האגרה ששולמה כשהיא משוערכת להיום.

מאידך, אין אחריות במסגרת עוולת התקיפה בשל מעשה התרשלות (שם, בעמ' 9).

סעיף 24(1) לפקודת הנזיקין, שכותרתו "הגנה מיוחדת", בנוסחו הרלבנטי במועד קרות הארוע (טרם תיקון תש"ס - 2000), קבע כי "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם - (1) עשה את המעשה כדי להגן על עצמו או על אדם אחר מפני שמוש בכוח שלא כדין מצד התובע ובמעשהו זה לא חרג ממידת הנחיצות הסבירה לאותה מטרה, והיחס בין הנזק שגרם לתובע בתקיפה זו לבין הנזק שרצה למנעו לא היה בלתי סביר..." (יתר סעיפי ההגנה בסעיף 24 אינם רלבאנטיים לענייננו).

כאב וסבל במהלך הארוע נשוא התביעה, נגרם לתובע שבר בעצם הזיגומה בלחיו הימנית, הוא אושפז במשך חמישה ימים במחלקת פה ולסת בבית החולים ונאלץ לעבוד ניתוח לתיקון השבר.

...

בנוסף, ישלם הנתבע מס' 2 לתובע את אגרת התביעה (בשערוך) וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 4,500 ₪.

התביעה כנגד הנתבעות 1 ו - 3 נדחית.

התובע ישלם לנתבעות 1 ו - 3 הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ וכן, שכ"ט עוד בסך של 4,500 ₪.

בית המשפט קבע, כי כתוצאה ממעשה התקיפה בצומת, נחבל בוכבינדר בחבלות של ממש: שבר של עצם הזיגומה בצד שמאל של פניו, המטומות תת עוריות בעפעפי עיניו, נפיחות בפניו והגבלה בפתיחת הפה (בית המשפט היפנה לשלושה תצלומים, שבהם נראות פציעותיו החיצוניות).

המערער זוהה בוודאות ע"י עדי התביעה העיקריים, כמי שהשתתף באופן פעיל בתקיפתו של בוכבינדר בצומת, ובתקיפתו של אדר מול בית הקפה.

באשר לתעודה רפואית שהוגשה, שלפיה נפגע המערער אף הוא (נ/7), קבע בית המשפט, כי המדובר בפציעות קלות, וכי אלה נגרמו "במהלך תקיפותיו האלימות את מר בוכבינדר ואת ד"ר אדר, ובעקבות נסיונות אחרים לסלקו מעל המותקפים" (עמ' 336).

המערער חויב (יחד עם אחרים) במשפט נזיקין, לשלם לבוכבינדר 55,000 ₪ ולאדר 5,000 ₪.

...

לאחר בחינת השיקולים לכאן ולכאן הגענו לכלל מסקנה, כי חרף השיקול של חלוף הזמן, אין מקום להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא.

לאחר סקירת הפסיקה ציינו שם, כי "בסופו של חשבון, יש לזכור כי התמשכות ההליך הפלילי איננה אלא אחד הגורמים שבהם יתחשב בית המשפט בשוקלו להטיל עונש מאסר בפועל. מובן שהמשקל הראוי שיש להעניק לשיקול זה תלוי במכלול הנסיבות של כל מקרה ומקרה". סבורים אנו שצדק בית המשפט קמא, הן בכך שהתחשב בשקול של חלוף הזמן, והן בכך שלא ייחס חשיבות מכרעת לשיקול זה, בנסיבות המקרה שלפנינו.

לפיכך – נדחה הערעור.