תביעת נזיקין בגין תיקון אופנוע פגום

התאונה השנייה אירעה בעת שנסע על אופנוע ללא כסוי בטוחי ועל כן הוראות חוק הפלת"ד אינן חלות עליה.

בשלב מאוחר יותר תוקן כתב התביעה על דרך הוספת תביעת הפיצויים בגין התאונה השנייה וצרוף המשיבים 2 ו- 3 כנתבעים נוספים.

אכן, התרת הבאת ראיות לסתור הנה החריג שבית המשפט לא ייעתר לו – אלא באותם המקרים בהם קביעת הועדה הרפואית – כפי שהיא – לוקה על פניה בפגם המצדיק בחינתה לאחר הבאת ראיות נוספות.

המדובר אכן בסיטואציה מורכבת של תביעות נזיקין בגין שתי תאונות דרכים.

...

לאחר עיון בבקשה ובתגובות המשיבים על נספחיהן והשלמותיהן, ולאחר בחינת שתי החלטות בית המשפט קמא נשוא בקשה זו – לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה.

אשר על כן, אני דוחה את בקשת הרשות לערער.

לשונו של סעיף 21 (א) (2) לחוק מישפחות חיילים בתקופה הרלוואנטית לפרשת אפריאט לגביה הופנו הערותיו של בית המשפט באותה פרשה הוא : "שולמו לבן מישפחה או בעדו תגמולים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תגמולים אלה, מידי אדם שעליו מוטלת החובה לשלם לאותו בן מישפחה את הפיצויים לפי החוק האחר (פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944), עד לסכום אותם הפיצויים". אלא מאי, תיקון מס' 3, תשכ"ג-1963 לסעיף 21(א)(2) לחוק, שנעשה בהתאם להערות בית משפט בפרשת אפריאט קבע: "שולמו לבן-מישפחה או בעדו תגמולים לפי חוק זה, זכאית המדינה להיות מפוצה בעד תגמולים אלה מידי האדם שעליו מוטלת החובה לשלם לאותו בן-מישפחה פיצויים לפי החוק האחר, עד לסכום אותם הפיצויים, או עד לסכום העולה בחלקו של אותו אדם כשהאחריות לפיצויים משותפת לו ולאחראים אחרים, הכל לפי הענין". בדברי ההסבר להצעת החוק 511, 190 נאמר: "בית המשפט העליון בפסק הדין שנתן בעירעור אזרחי 166/59 (משה אפריאט נגד היועץ המשפטי) הצביע על תקלה הנובעת מהנוסח של סעיף 21 לחוק הקיים, המונע מצד שלישי, האחראי בנזיקין אזרחיים למותו של חייל ונתבע על ידי המדינה לפצותה על התשלומים ששילמה מכוח חוק זה למשפחת הנספה, לטעון טענה של רשלנות תורמת מסייעת מצד הנספה או אדם אחר, למותו הוא. ההוראה המוצעת באה להסיר את התקלה הנ"ל". לפיכך, לאחר תיקון מס' 3 לסעיף 21 (א)(2) לחוק מישפחות חיילים, כאמור בסיפא של הסעיף, בידי מזיק לטעון לרשלנות תורמת בתביעת שיפוי של המדינה שהוגשה בעילה הנזיקית.

היסתכנות מרצון: לטענת הערייה קמה לה הגנה של היסתכנות מרצון של הניזוק לפי סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין לפיה: "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או יש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". הגנה זו משמעה הגנה מפני האחריות עצמה בנזיקין (ראו: ע"א 804/80 Sidaar Tanker Corporation  נ' חברת קו צנור אילת אשקלון בע"מ, פ"ד לט(1) 393 ) ועל הטוען לה להוכיח שהתקיימו שלושה תנאים מצטברים: "הראשון עניינו בידיעת הניזוק אודות מצב הדברים יוצר הסיכון, ובכלל זה הערכת מהות הסיכון, אופיו המסוכן של המעשה ... וסוג הסיכונים העומדים לפתחו. אכן, ברי כי מי שאינו מודע לאפשרות קיום הסכנה או מי שמודע למצב הדברים אך לא יודע להעריך את אופיים המסוכן, לא ייחשב כמי שלקח סיכון מרצונו ... התנאי השני, הנו כי הניזוק יחשוף עצמו בפועל למצב הדברים יוצר הסיכון, הפיסי והמשפטי ... התנאי השלישי הוא כי הניזוק יחשוף עצמו לסיכון מרצון, אשר צריך שיתקבל בהכרה ברורה של הסכנה, בידיעת הניזוק את זכותו להישמר מפניה, ומתוך בחירה חופשית ונטולת פגם להסתכן בכל זאת" (ע"א 11172/05 אלון נ' חדד [פורסם בנבו] 21.10.09).

הסעיף נסוב על ארוע בו מעורב רכב של הערייה ולא רכב של צד ג' מה גם, שעסקינן בתביעה נזיקית שעניינה בור ברחוב ולא בתביעה מכוח חוק הפלת"ד. לפיכך, לא רלוואנטית שאלת החובה לבטח את האופנוע על פי דין.

...

לפניי תביעת שיפוי בגין תגמולים ששילמה ותשלם התובעת ליורשי חייל שנהרג בתאונת דרכים שהתובעת טוענת כי נגרמה בשל בור תשתית לקוי המצוי בתחומה ובאחריותה של הנתבעת 1 , אשר הנתבעת 2 היא המבטחת שלה בפוליסה המכסה נזקי גוף של צדדי ג'.

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים: לאור גילו הצעיר של המנוח במועד פטירתו ותוחלת החיים ובהתחשב בכך שמותו היה מידי ואין להניח כי סבל לפני מותו , אני קובעת פיצוי בסך של 700,000 ש"ח בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים.

הוצאות קבורה ומצבה: בהיעדר אסמכתאות מלאות על הוצאות הקבורה והמצבה בהן נשאה התובעת אני קובעת על דרך האומדנא פיצוי בגין רכיב זה בסך של 10,000 ₪ .

סוף דבר.

בהתאם לכך נקבע לא אחת בפסיקה כי המישטרה, בתור גוף חוקר ובתור גוף שאמון על הפעלת סמכויות אכיפה, עשויה להיות חייבת בנזיקין הן באשר לבצוע רשלני אקטיבי של חובותיה והן באשר למחדלה מלבצען (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 180 (2004)) וכי לאור סעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים [אחריות מדינה] התשי"ב – 1952 וההשלמה שלו בסעיפים 6 – 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חשופה המישטרה לתביעות רשלנות אף אם פעלה בתום לב ובמסגרת סמכויותיה ובילבד שהנזק שניגרם לניזוק ניתן וראוי היה לצפייה על ידה.

למעשה העובדה שהמשטרה מהרה כל פעם מחדש לנסות ולשנות את רוע הגזרה ואף ננזפה (ובצדק יש ויטען) על ידי כ"ה בן יוסף על כי היא לא מסרה את האופנוע התפוס על פי החלטת כ"ה אפרתי בהיעדר צו לעיכוב הליכים לידי הנתבע, ומיהרה להגיש ערר, מצביעה כי המישטרה לא ישבה בחיבוק ידיים והיא פעלה על פי יכולותיה אף מעבר לכך, ללמדך שיש טעם בטענותיה בדבר פגם שלא נפל מעימה ביחס להליכים שלא נדונו בפניה.

הטענה הכללית כלפי הנתבע לעניין זה, מפנה לקשר הדוק שבין מסירת האופנוע לידי הנתבע באמצעות החלטה שגויה של בית המשפט שמקורה ברשלנות המישטרה כאמור, לבין התעשרותו שלא כדין של נתבע זה על חשבונו של התובע וזאת בשעה שלדעת התובע אין חולק והנתבע גם מודה בכך בכתביו, שנימסר לו אופנוע השייך לו. הרי בכך טוען התובע כי הוא זכאי מאת הנתבע לכדי שוויו של האופנוע אותו העמיד הוא בתביעתו על סך ראלי של 31,000 ₪ נכון ליום 28.11.07 (יום מסירת האופנוע לתיקון) בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה על ידו.

...

על פי הפסיקה, בשונה מסעיף 36 לפקודה, הכרעה המבוססת על סעיף 34 כאשר זכויות נוגדות של חפץ עומדות על הפרק, הינה בגדר פסק דין לכל דבר ועניין שערעור עליו הינו בזכות שכן על פי מהותו הסכסוך הינו אזרחי ולא פלילי: "ההחלטה המתקבלת על-פי סעיף 34 מכריעה אפוא סופית בדבר הזכות להחזיק בחפץ שנתפס, במובן זה שאם לא יינקט הליך משפטי נפרד (כגון הגשת תביעה), יישאר החפץ בידי הצד שלו הוא נמסר מכוח ההחלטה. על-כן, מסקנתי היא כי החלטה על-פי סעיף 34 לפקודה היא בגדר "פסק-דין" שניתן לערעור בזכות.

כיוון שהוכח כי הנתבע מכר את חלקי האופנוע בסך כולל של 6,500 ₪ ובהעדר כל אפשרות לערוך אומדן ספציפי לכמות את ערכו המדויק של המנוע בזמן מכירתו בשל העדר נתונים מהסכם המכר לכך, אני נכון להעריך שווי זה באמצעות אומדנה כללית ולהעמידו על סך 3,500 ₪ ולקבוע כי זהו הסכום שעל הנתבע להשיב לידי התובע בגינו וכך יש לפסוק לתובע במסגרת תביעה זו. סוף דבר על יסוד דברים אלו, קובע אני כדלקמן: א. התביעה כנגד המשטרה אשר נדונה בתא"מ 44264-05-15 נדחית בזאת.

במסגרת התביעה כנגד הנתבע שנדונה בתא"מ 37963-12-11 אני קובע כי הנתבע מר אליעד גטניו, ישלם לתובע את שווי מנוע האופנוע שנלקח ממנו בסך 3,500 ₪ כשסכום זה נושא ריבית והצמדה למדד כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וזאת לתשלום בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן הם יישא סכום זה בהפרישי ריבית והצמדה כחוק.

הצדדים ותמצית הטענות הצריכות לעניין לפניי תביעת נזיקין, שהוגשה במסלול סדר דין מהיר, שעניינה בנזקי הרכוש שנגרמו לרכב התובעת בעקבות תאונת דרכים בה היה מעורב ביום 13/9/18 אופנוע של הנתבעים מס' 1-2, עליו רכב הנתבע מס' 2, וזאת במסגרת עבודתו אצל הנתבע מס' 1 שהיה אף הבעלים של האופנוע.

כך לדוגמא, הנתבעים טענו, בין היתר, כי לכתב התביעה לא צורף תצהיר הגם שמדובר בתביעה בסדר דין מהיר והגם שכתב התביעה תוקן שלוש פעמים, כי התובעת אינה בעלת הרכב ועל כן יש להורות על דחיית התביעה בהיעדר יריבות, כי הנתבע מס' 1 הוא אך הבעלים של האופנוע ועל כן לא היה מקום להגיש לכתחילה כנגדו את התביעה (באשר לטענה אחרונה זו, הרי שזו נזנחה בסיכומי הנתבעים).

לפסיקה דומה לגבי פגמים שנפלו בחוות דעת ראו בפסק דין בע"א (מחוזי מרכז-לוד) 24670-01-19 ורד כהן נ' איי.די.איי ואח' (פורסם במאגרים משפטיים, 6/9/19) שבגדרו נדחה ערעור על פסק דין של בית משפט השלום שקבל תביעת שבוב והפסדים שהגישו המשיבות כנגד המערערת בגין ניזקי רכוש לרכב שנגרמו בתאונת דרכים.

...

שאלת הנזק ככל שהדברים אמורים בשאלת הנזק, אין בידי לקבל את טענות הנתבעים ביחס לאי הוכחת הנזק.

סבורני כי העובדה שהעותק שהוגש לתיק בית המשפט אינו חתום בידי השמאי אינה נופלת לגדר פגם מהותי שיורד לשורש חוות הדעת באופן שאינה יכולה לעמוד.

בית המשפט מדגיש כי במקרה בו מתגלים פגמים בחוות הדעת, אין המסקנה צריכה להיות בהכרח פסילת חוות הדעת אלא שומה על בית המשפט לבחון אם מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין, שיש בו כדי לגרום לעיוות דין.

לתמיכה בכתב התביעה (גם לאחר שתוקן) צורפו טופס הזמנת האופנוע, מיסמכי הרכב והקבלה שצורפה ביחס לרכישת אביזריו.

לא מצאתי כי עלה בידי התובע להראות מדוע יועבר נטל הראיה וההוכחה אל הנתבעות – בשים לב לאמור לעיל, על ידי הנתבעות, באשר להוראות חוק האחריות למוצרים פגומים והאמור בו ביחס לניזקי גוף, וכאשר לא נמצא כי מתקיימות הוראות 41 לפקודת הנזיקין (לא מצאתי לקבל טענה כאילו לתובע לא היתה ידיעה ולא היתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק – כאשר הוא שהשתמש באופנוע במועד הארוע ובחודשים שקדמו לו; אין לקבל את הטענה כאילו הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעות היתה שליטה מלאה בו, וכי מתיישבת יותר המסקנה שארוע המקרה שגרם לנזק נבע מכך שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה).

...

מבלי להלאות את הקורא ייאמר כי טעמי הנתבעות מקובלים עלי, ולא שוכנעתי כי עלה בידי התובע להוכיח את הסיבה לתקלה שהיתה באופנוע ואת הזיקה בינה לבין רשלנות נטענת של הנתבעות.

לא מצאתי כי עלה בידי התובע להראות מדוע יועבר נטל הראיה וההוכחה אל הנתבעות – בשים לב לאמור לעיל, על ידי הנתבעות, באשר להוראות חוק האחריות למוצרים פגומים והאמור בו ביחס לנזקי גוף, וכאשר לא נמצא כי מתקיימות הוראות 41 לפקודת הנזיקין (לא מצאתי לקבל טענה כאילו לתובע לא היתה ידיעה ולא היתה יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק – כאשר הוא שהשתמש באופנוע במועד האירוע ובחודשים שקדמו לו; אין לקבל את הטענה כאילו הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבעות היתה שליטה מלאה בו, וכי מתיישבת יותר המסקנה שאירוע המקרה שגרם לנזק נבע מכך שהנתבעות לא נקטו זהירות סבירה).

לאור כל האמור, נדחית התביעה.