תביעת נזיקין בגין תאונת עבודה נגד מעביד, מבטח וממונה בטיחות

לפניי תביעה לפיצויים, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע 1 (להלן: "התובע") בתאונה מיום 19.2.12, בעת שנפל מפיגום במהלך ביצוע עבודות גבס (להלן: "התאונה").

התובע 2, המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי") הצטרף לתביעה כמטיב על-פי דין, מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), והוא עותר לשיבוב מלוא התגמולים ששולמו וישולמו על-ידו לתובע בגין התאונה, אשר הוכרה כתאונת עבודה.

התביעה הוגשה כנגד הנתבע 1, מעסיק התובע במועדים הרלוואנטיים לתאונה (להלן: "המעסיק"); כנגד הנתבעת 2, חברת דניה סיבוס בע"מ, הקבלנית הראשית באתר העבודה בו ארעה התאונה (להלן: "הקבלנית הראשית") וכנגד הנתבעת 3, הכשרה חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הקבלנית הראשית במועדים הרלוואנטיים בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות (להלן: "הכשרה").

לטענת התובע, המעסיק והקבלנית הראשית נושאים באחריות מלאה לתאונה הן מכוח עוולת הרשלנות והן מכוח עוולת הפרת חובה חקוקה, זאת בשל הפרת החובות המעוגנות בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל – 1970 (להלן: "פקודת הבטיחות בעבודה"), על תקנותיה, ובכלל זה בין היתר, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות עבודה בגובה"); תקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), תשנ"ז – 1997 (להלן: "תקנות ציוד מגן אישי"); תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט – 1999 (להלן: "תקנות מסירת מידע והדרכת עובדים") ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ממונים על בטיחות), התשנ"ו – 1996 (להלן: "תקנות הממונים על הבטיחות").

המעסיק טוען, כי דין התביעה כנגדו להדחות, שכן החובה הסטאטוטורית הקבועה בדין בכל הנוגע לבטיחות בעבודה, מוטלת על הקבלנית הראשית באתר העבודה והוא הסתמך וסבר שהאחרונה עמדה בחובותיה, מינתה מנהל עבודה והעבירה הדרכות בטיחות מתאימות; התובע לא הוכיח איזו הדרכה נדרשה בנסיבות העניין ובפרט בשים לב לעובדה, שלא מדובר במתלמד אלא בעובד בעל ניסיון של כארבעה חודשים בעבודות גבס ומשעמידה על פיגום אינה אלא פעולה טריויאלית, שאינה טעונה הדרכה מיוחדת.

...

עם זאת, מקובלת עליי טענת הקבלנית הראשית והכשרה, לפיה אין מקום להישען על נתון השכר הממוצע במשק, כפי שהתפרסם לאחרונה, אלא להיזקק לשכר ממוצע במשק הנמוך ממנו והמשקף את הממוצע לאורך זמן ולא את הממוצע לתקופה מוגדרת של מצב חירום, זאת בשים לב לעובדה שנתון השכר כפי שהתפרסם לאחרונה גבוה ב- 14% לעומת השכר בחודש שלפני כן, כאשר הגורם לעלייה זו הוא ההנחה ששכרם של העובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת בשל מצב החירום הוא נמוך מהממוצע [ראו ת.א. (מחוזי ירושלים) 24237-02-15 פלונית נ' אלמוני (פורסם במאגרים המשפטיים, ניתן ביום 12.8.20)].

לפיכך, אני סבורה, כי בנסיבות העניין יהא זה נכון וראוי לפצות את התובע בראש נזק זה לעבר ולעתיד בפיצוי גלובאלי על דרך האומדנה בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר מכאן שנזקי התובע בגין התאונה עומדים על סך כולל של 1,309,008 ₪, כמפורט לעיל ולהלן: הפסד שכר לעבר [כולל פנסיה] - 192,540 ₪ הפסד שכר לעתיד [כולל פנסיה] - 906,468 ₪ עזרת הזולת לעבר ולעתיד - 50,000 ₪ הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד - 10,000 ₪ כאב וסבל - 150,000 ₪ _____________________ 1,309,008 ₪ בניכוי תגמולים- 659,379 (-) _____________________ 649,629 ₪ הנתבעים ישלמו לתובע פיצוי בסך כולל של 649,629 ₪ מעבר לתגמולי המוסד לביטוח לאומי, כמפורט לעיל, כל אחד בהתאם לשיעור חלקו היחסי באחריות לתאונה, זאת בתוספת שכר-טרחת עו"ד בסך של 129,925 ₪, אגרה, שכר-טרחת המומחים מטעם התובע וחלקו של התובע בשכר-טרחת המומחים מטעם בית-המשפט, כפי ששולמו בפועל ובכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

עסקינן בתביעה בגין נזק גוף עקב תאונת עבודה.

ירעת המחלוקת בין הצדדים השתרעה על כל נושא אפשרי, החל מנסיבות התאונה, המשך בשאלת האחריות והחלוקה הנזיקית והחוזית בין הנתבעות, וכלה בשאלת הנזק.

אף המסמכים שנערכו בידי המעביד וצורפו לתצהיר התובע, ללא היתנגדות מצד הנתבעות, מבססים די הצורך את היתרחשות התאונה, כגון נ/2 שהנו טופס בל/250 והמכתב של המעביד מיום 20.9.2017 לגבי תקופת ההעדרות של התובע החל מיום 26.11.2015 עקב תאונת עבודה.

לסיכום, העובדה כי מדובר בחלונות גבוהים ולא נגישים, העשויים מזכוכית רגילה, שקשה לסגור אותם באמצעות הידית אם לא עומדים על סולם – שלא סופק לתובע במקרה דנן - לבין העובדה שהחלונות מעולם לא נבדקו על ידי ממונה הבטיחות של המפעל ולא הוכח כי נבדקו בידי אנשי התחזוקה של המפעל, אף לא בידי מי מטעם המעביד, מבססות די הצורך את התרשלותם של המעביד ושל המפעל.

סוגיית השיפוי: המפעל טען בסיכומיו כי ככל שבית המשפט יקבע כי הוא נושא באחריות כלשהיא לתאונה, או אז על המעביד והמבטחת שלו (הנתבעת 2) לשפות אותו בגין החיוב שיוטל עליו נוכח התחייבות המעביד בסעיף 15 להסכם שנחתם ביניהם לשאת באחריות לכל נזק שייגרם לאדם כלשהוא במקום העבודה וכן לבטח את המפעל בפוליסה שירכוש (עותק מההסכם ומהפוליסה צורפו לתצהירו של שוקי).

...

לסיכום, אני מאשרת לתובע פיצויים בסך של 35,000 ₪ עבור הפסדי השתכרות בעבר.

בשים לב לטענות הצדדים, אני מאשרת לתובע סכום גלובאלי בראש נזק זה בסכום של 1,000 ₪.

עזרה לעבר: התובע עתר לפצות אותו בסך של 5,000 ₪ בגין עזרה מוגברת (לעבר בלבד) שקבל מבני משפחתו, ואילו הנתבעות התנגדה לפסיקת פיצוי בגין עזרה כלשהי וטענו כי התובע לא הוכיח את טענותיו בנדון, ומכל מקום מדובר בנכות זניחה שאינה מצדיקה פסיקת פיצויים בגין עזרה ובפני התובע הייתה סלולה הדרך למצות את זכויותיו במל"ל. נסיבות המקרה מצדיקות פסיקת פיצוי מידתי לתובע בראש נזק זה, שכן שוכנעתי כי התובע אכן נזקק לעזרה מוגברת, מעבר לעזרה הניתנת דרך כלל בתוך המשפחה, וזאת נוכח הפגיעה המשמעותית ממנה סבל בעקבות התאונה, אף אם בסופו של דבר הפגיעה הותירה נכות נמוכה בלבד.

התובע 2 - המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), הגיש תביעת שבוב נגד הקבוץ וכנגד רום (שאינן המעביד) וכנגד חברות הביטוח שביטחו אותן כאמור לעיל, בגין כל התשלומים ששילם וישלם לתובע בגין תאונת העבודה הנדונה, בה נפגע התובע, בהתאם לשעור חלקן באחריות לתאונה.

מטעם התובע העידו: התובע, אישתו ריאהם (להלן גם:"ריאהם" ), עובידה אבו חליל-מפעיל הבמה בעת הארוע (להלן:"עובידה"), מנשה דרורי –מהנדס טריו (להלן: "דרורי"), שאדי שמאס-עורך חוו"ד בתחום הבטיחות מטעם התובע (להלן:" מומחה התובע" או "שמאס", מר דוד דנינו –ממונה בטיחות שהוזמן לבדיקה לאחר התאונה (להלן: "דנינו") כן הוגשה חוות דעת שמאית מטעם השמאי בועז מוגילבקין לעניין הוצאות ניידות ואחזקת רכב וחוות דעת דר' אורי כרוך בנושא צרכים והתאמת דיור.

אילו תיתקבל הטענה כאילו בגין הפרת התחייבות זו של טריו (אשר לא הוכח כלל כי הקבוץ ידע עליה וברי כי בעת התאונה לא יכול היה לדעת עליה שכן כאמור, המועד להצגת הביטוח טרם חלף),עומדת לתובע עילת תביעה כנגד הקבוץ ,יהיה הדבר מבחינת עקיפה של כל הוראות הדין והפסיקה שהובאו לעיל ואשר נועדו לפטור את המזמין מאחריות בנזיקין במקרה שהתקשר עם קבלן ראשי .

מבחן האשמה המוסרית-מידת האשמה המוסרית העולה מהתנהלות הצדדים וראה ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ. אליהו אמסלם פד' ל"ח (1) בעמ' 81: "מגמה, שהשתרשה בהילכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד. יש לדקדק דוקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה.... עם זאת יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להלקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה...על בסיס גישה עקרונית זו תיעשה חלוקת האחריות בין המזיק לבין הניזוק, הנושא באשם תורם, על-פי המבחן של "מידת האשמה". עיקרו של המבחן הוא בהצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקר מתוך בחינת היתנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי, אשר נדון לפני בית המשפט, אם כי לעתים ייזקק בית המשפט למבחן חצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר" וכן ראה: ע"א 6332/15 צלאח נ' עדוי ואח' [פורסם בנבו] (23.11.17): "פסיקת בתי המשפט מבחינה בין מקרים שבהם נוטל פועל סיכון בלתי מחושב וממשי, באופן חופשי, ואותו סיכון הוא שגורם לנזק, לבין מקרים אחרים שבהם לא נקט מעביד אמצעי זהירות. במקרים הראשונים מוטל על העובד אשם תורם, ואילו במקרים האחרונים האשם כולו מיוחס למזיק או למזיקים, גם לנוכח הפער בין העובד למעבידו, ויכולתו הרבה יותר של המעביד למנוע את הנזק (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תיכנון ובצוע נ' מוחמד יאסין, [פורסם בנבו] פסקה 25 (31.8.2011)). בהתאם לכך, הדגש בפסיקה הושם על מידת נסיונו של העובד ועל מידת היעדרם של אמצעי הזהירות לשם מניעת התאונה מצד אחד, ועל פעולותיהם הקונקרטיות של המזיק והניזוק מצד שני (ראו למשל ע"א 1062/15 והבי והבי נ' חאלד כמאל נזאל, [פורסם בנבו] פסקה 14 (10.5.2016); ע"א 3370/12 ברוך כהן נ' דוד גדעון, [פורסם בנבו] פסקות 4, 24-23 (26.1.2014); ע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פסקה 32 (‏30.8.2015))" (ציטוט מעמ' 19 לפסק הדין).

בע"א 28888-06-16 (מחוזי נצרת) מ.ש.א. פגודה בע"מ ואח' נ' בע"מ ואח', הבהיר ביה"מ כי בנסיבות של מעביד המתעלם מחובות אלו, אחריותו של המעביד היא העיקרית: "היתנהלותו האמורה של יוסי מור, אשר הסתפק בכך ששלח את עובדיו לאתרי בניה ונתן להם הוראות טלפוניות, מבלי שטרח להגיע למקום ולוודא, כי מיתקיים פקוח ראוי על העבודה, וכי מתקיימים נהלי עבודה ובטיחות ראויים, מלמדת על אדישות בוטה לשלומם של עובדיו, ומכאן אשמתה המוסרית של מור בוגומילסקי גדולה משל פגודה ומן הראוי שיוטל עליה חלקה הארי של האחריות הנזיקית". ביה"מ חילק שם את האחריות באופן ש-70% הוטל על המעביד ו-30% על מבצע הבניה.

...

בנוסף אני מחייבת את נתבעות 6-7(רום והפניקס) להוסיף ולשלם לתובע תשלום נוסף בסך 297,075 ש"ח₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% (כולל מע"מ) מסכום זה. התביעה נגד נתבעות 4, 5 - נדחית.

הוגשה נגד מי שאינם המעביד-הקיבוץ ומבטחתו ונגד רום ומבטחתה): התביעה נגד הקיבוץ וביטוח חקלאי-נתבעות 1-2 נדחית המל"ל זכאי לשיפוי בשיעור 75% מחלקה של רום בפיצויים: 75%*30%*5,418,280 =1,219,113 ₪.

        הודעת צד ג' כנגד טריו נדחית (נתבעות 3-4 חויבו בשיפוי רק מתוך חלקן ואחריותן העצמאית).

לטענת ב"כ נתבעת 3 וצד ג' 2 המלומדת, כל חלקה של נתבעת 3 בפרויקט היה פקוח וניהול בהיבט ההנדסי בלבד ולא היה לה כל אחריות על נושא הבטיחות באתר או לפתח השרות ולטענתה עולה מהפסיקה שהפנתה (סע' 31 לסיכומים) כי מפקח בניה אינו נושא באחריות בגין תאונת עבודה שארעה בשל כשל בטיחותי .

אבן השדה העבירה הדרכות בטיחות לתובע ולצוותים נוספים שיעבדו עמו, מינתה ממונה בטיחות באתר וניהלה תיק בטיחות מסודר.

לטענת צד ג'1 לא היה ביכולתה למנוע את התאונה שכן הנתבעות הן שהשאירו את הבור פתוח מבלי לכסותו ומבלי להתריע בפניו וצד ג' 1 ביטחה את עצמה בפני אירועים נשוא התביעה אצל חברת מגדל.

לטענת צד ג' 2 לא הוכח כי הוא נשכר לפקח במקום, הוא מבוטח אצל נתבעת 2 ולא ברור כיצד מבטחת שולחת הודעת צד ג' כנגד המבוטח ובנגוד לדין, וכי לפי הידוע לו נתבעת 2 מבטחת את נתבעת 1 בביטוח עבודות קבלניות ולפי תנאי הפוליסה גם צד ג' מבוטח בה. לטענת צדדי ד', צד ג' 2 מבוטחת במגדל ולפיכך היא שתשלם את הפצוי ולא צד ד' 2.

צד ג' 1 בעניינינו, התובע בעל שליטה ועובד יחיד בחברה לא יצר עבור עצמו סביבת עבודה בטוחה, החברה שבבעלותו הנה ישות משפטית נפרדת, משכך לדידי מתקיימים היסודות בעוולת הרשלנות, לפי פקודת הנזיקין כלפי המעביד.

ההגנה טוענת שהתובע לא צירף קבלות וממילא מדובר בתאונת עבודה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי.

...

על אף הכלל לפיו יש לחשב את שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות והפסד השכר באופן אקטוארי (ראו ע"א 722/86 יאסר יונס נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, פ''ד מג(3) 875), סבורני כי במקרה ספציפי זה לאור גילו של התובע יש לפסוק סכום גלובאלי, על כן יפצה הנתבע את התובעת בגין תקופת העבר ולעתיד בסך גלובלי של 300,000 ₪, כולל הפסדים סוציאליים ופנסיה.

סוף דבר התביעה מתקבלת ואת סכומי הפיצוי שפסקתי לעיל, ישלמו הנתבעות 3,4,5 וצד ג' 1 לתובע בצירוף הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4%.

כן תשלם צד ג' 1 הוצאות לצד 7 בסך 18,000 ₪ כן ישלם התובע הוצאות לנתבעת 1 בסך 10,000 ₪ .

עם קביעתו של בית הדין, הוכרה התאונה כתאונת עבודה והתובע 2 שילם ועודנו משלם לתובע גמלאות נכות מעבודה, בעטים הגיש תביעת שבוב זו המופנית כנגד הנתבע 2 בלבד (צד ג' ביחס לתובע).

במצב דברים זה, הסוגיות המרכזיות עליהן חלוקים הצדדים והדורשות הכרעה בתובענה זו הנן כדלקמן: מה חלקו של הנתבע 2 באחריות לקרות התאונה, אם בכלל, וכפועל יוצא משאלה זו נגזרת מטבע הדברים גם סוגיית חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם קרי: הנתבע 1 בכובעו כמעסיק של התובע והנתבע 2 כמזמין עבודה שהינו גם בעל המקרקעין אשר בשטחו אירעה התאונה מהו בסיס השכר של התובע, פלשתיני תושב שכם, אשר צריך לשמש כנתון בסיס לצרכי חישוב ראשי הנזק של הפסדי הישתכרות נושאים אלו ידונו להלך על פי סדרם; רקע כללי, הצגת הצדדים וההשתלשלות הדיונית עסקינן בתביעת ניזקי גוף שהוגשה מכוח פקודת הנזיקין בגין תאונת עבודה מיום 1/4/2014 במסגרתה נפגע התובע, יליד 23/4/1981, כיום בן 42 המתגורר ב"כפר סאלם" בתחומי הרשות הפלסטינאית.

במילים אחרות, אין חולק כי במועד התאונה, בוקרה לא היה קבלן רשום, לא היה מנהל עבודה מוסמך ולא ממונה בטיחות כפי שאישר בהגינותו בעמ' 28 לפרוטוקול.

בסוגיה זו, מצאתי להפנות לע"א 1051/14 עדן בריאות טבע מרקט בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, (‏30.8.2015), שם קבע ביהמ"ש העליון בנוגע להטלת אחריות על "מזמין עבודה" בזו הלשון: "הטלת אחריות על מזמיני עבודות, שלא התרשלו בבחירת הקבלן המבצע וגם לא בעצם מסירת הבצוע לאחר, עלולה להכביד שלא לצורך ואף לייקר מאוד עבודות בניה, תיקונים או שיפוצים (ובהם גם שיפוצים פשוטים שאדם מעוניין לבצע בביתו הפרטי). בהקשר זה יש להדגיש כי בקרב הציבור הרחב רבים מתקשרים עם קבלנים לבצוע עבודות בניה פרטיות, מבלי שיש להם ידע או הבנה בתחום, והיכולת שלהם לפקח על הנעשה או לוודא כי ננקטו אמצעי הבטיחות הנדרשים מוגבלת עד מאוד. משכך, קיימת חשיבות רבה לבחירת הקבלן, ולכך שהבחירה תהיה סבירה ולא רשלנית. אך משעה שהבחירה שעשה מזמין העבודה נמצאה סבירה, וכל עוד לא היתקיים מי מהחריגים הנזכרים בסעיף 15 לפקודת הנזיקין, איני סבור כי יש מקום להטיל על מזמין העבודה חובת פקוח או חובת זהירות נוספת. ויודגש, עקרון זה לפיו לא תוטל אחריות על מזמין העבודה, אינו מותיר את הניזוק בהכרח מול שוקת שבורה, שכן, לעתים קרובות, כמו גם במקרה הנידון, "תקנות הבניה" יחולו גם הן על נסיבות המקרה, והניזוק יוכל להפרע מהאחראי לביצוען (כמו גם מהקבלן העצמאי, מעסיקו הישיר)". (סעיף 29 לפסק הדין, ההדגשה אינה במקור).

...

מנסיבות אלו, אין לי אלא להגיע למסקנה כי התובע לא עמד בנטל השכנוע ולא בנטל הראיה להוכחת בסיס השכר הנטען על ידו.

לאור כל האמור, ועל פי הפסיקה הנוהגת ובשל צוק העיתים הלאומי מאז פרוץ המלחמה, אשר גרר אחריו איסור כניסת פועלים פלשתינאים בעלי היתר עבודה כדין, לא כל שכן כאלו שמשוללי היתר עבודה דוגמת התובע דנן, מצאתי להעמיד את בסיס השכר לעתיד לפי החזקה של השכר המוצע ברשות כפי שכבר נקבע בפסיקה עניפה בסך של 2,700 ₪.

סוף דבר סכום הפיצוי לתובע לאחר נכויי מל"ל יחולק בין הנתבעים כדלקמן: הנתבע 1- 85% מסך של 21,000= סך 18,000 ₪ (במעוגל) הנתבע 2- התובע זכאי לחלקו של הנתבע 2 (15%) מתוך 25% מהנזק במקרה שהרבע מהנזק הכולל, גדול מהיתרה שנותרת כמו במקרה דנן (406,000 ₪ X 1/4= 101,500 ₪).