התאונה הוכרה כתאונת עבודה ונקבעו לה ע"י וועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי נכות צמיתה של 5% מיום 1.1.19, הגם שנכות זו אינה מחייבת לצורך תביעת ניזקי גוף בהליך זה.
התובעת לא הגישה חוות דעת רפואית לצורך הוכחת נכות, לטענתה מטעמים של חיסרון כיס, ועל כן, התביעה מתבררת כתביעה ללא נכות רפואית.
התובעת הגישה במסגרת ראיותיה תעודה מטעם רופא תעסוקתי , ד"ר יבגני לי מיום 17.4.18, בו מציין: "שבר בקרסול ימין-שבר בשלבי איחוי, עדיין כאבים, אינה יכולה לעבוד עם מאמץ ברגל ימין (גננת בגן ילדים) תקופה של חצי שנה לפחות". (תעודת רופא תעסוקתי צורפה כחלק מנספח ד' לתיק מוצגים של התובעת).
לבית המשפט הוכח כי לתובעת נגרם עקב התאונה הפסד שכר, בשל אי כשירותה לחזור לעבודתה כמדריכת ילדים ב"מפעלי בית עמנואל", לגבי תקופה של 7 חודשים, מאז שחזרה לעבודה חלקית בחודש מאי 2018, ועד לחודש נובמבר 2018 (כולל), בסך של 19,810 ₪ (2,830 ₪* 7 = 19,810 ₪).
בתביעת נזיקין בתיקי חבות רגילים אין מיגבלה לגבי סכום הפצוי הלא ממוני.
...
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי נותר ספק לגבי מיקום המפגע- הבור והאשפה.
לצורך הדיון כאן, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית והשאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו.
בנסיבות המקרה דנן, אני סבור, כי המענה לשאלה זו הוא חיובי.
בנסיבות העניין, סבור אני, כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 15%.
אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי אין בראיות שהובאו כדי ללמד על מהות העבודה של התובעת, ככזו המצריכה עמידה ממושכת ו/או מאמץ המופעל על רגל ימין.
לאחר שעיינתי במסמכים הרפואיים שצרפה התובעת במסגרת ראיותיה, בשים לב לכך שהתובעת סבלה משבר בקרסול רגל ימין, רגלה גובסה, שהתה באי כושר מלא של 4 חודשים, עברה טיפול פיזיותרפיה לשיקום, סבלה מכאבים, אני סבור כי יש לפסוק לתובעת סכום פיצוי בגין כאב וסבל בסך 30,000 ₪, המשקף את הנזק הלא ממוני שסבלה.
