לטענת כל אחד מהם-הקבוץ בע"א 532/89 וזוהר בע"א 534/89-טעה בית המשפט בקובעו את אחריותו בנזיקין כלפי המשיבה.
בהתאם לכך גם ציין בהוראות שימוש למכסחה-"כי יש להקפיד שאיש לא יעמוד בקרבת המכונה ובאזור הקרוב לה ולכן שיש לבדוק את השטח לפני הכיסוח שיהיה נקי מכל גוף זר...
רק לאחר התאונה, ובעקבות דרישת משרד העבודה, עבר הקבוץ לייצור של סכין מיקשה אחת, אך, כפי שקבע בית המשפט, שיטה זו של סכין מיקשה אחת ועובדת היותה בטוחה יותר היו ידועות כבר בעת ייצור המכסחה הנדונה, ולא הייתה הצדקה שלא לנקוט שיטה זו כבר אז.
לגבי המיגון, לאחר התאונה הייתה דרישה של משרד העבודה, והקיבוץ ביצע זאת, שהמגן של המכסחה יהיה נמוך יותר ביחס למקום הימצאו של הסכין, ועל-ידי כך יוקטן עד למינימום הסיכון של מעוף חלק סכין שיישבר.
כאן המקום להזכיר, שהמשיבה השתיתה תביעתה על דיני הרשלנות הכלליים בלבד, ופסק הדין אף הוא אינו מתייחס כלל לחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980, בכל הנוגע לאחריות הקבוץ.
...
בסכמו את אחריות הקיבוץ קובע בית המשפט:
"הינה כי כן מבלי להזקק לדוקטרינת האחריות המיוחדת האמריקאית, ולתורת החפצים המסוכנים הישראלית, ועל-ידי הפעלה של תורת הרשלנות הקונבנציונאלית, המסקנה הבלתי נמנעת היא שהנתבע מס. 2 אשם ברשלנות בכך שלא ייצר ותכנן מכסחה שסכיניה חזקים ועומדים איתן ככל האפשר בזעזועי פגיעה בגופים קשים תוך כדי גיזום דשא, ובכך שלא תיכנן וייצר והתקין מיגון מתאים שימנע תעופת שבר סכין אפילו יארע המאורע והסכין תישבר עקב היתקלותה בחפץ נוקשה, ובכך שלאחר שעמד במשנה ביטחון וידע על הסיכון הכרוך במה שיצר, לא יזם פניה לרוכשי המכסחות לפנות אליו לשם תיקון המעוות".
בטיעוניהם לפנינו חזרו באי-כוח המערערים על עקרי טענותיהם בערכאה הראשונה, ובקשו שנתערב בחלק מהקביעות העובדתיות במסקנות המשפטיות הנובעות מהן.
אף כי ראיתי להרחיב בתאור קביעות הערכאה הראשונה, כדי להבהיר את העובדות והקביעות שביסוד חיוב המערערים, בבואי להכריע בגורלם של ערעורים אלה, דעתי היא, שיש להחיל, בנסיבות המקרה, את הוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984: אין מקום שערכאת העירעור תתערב במימצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הראשונה; מימצאים אלה תומכים במסקנה אליה הגיע בית המשפט.
אך על-פי ההסכמה בין הצדדים יש לדחות את הערעור שהוגש נגדו וכן את עירעורו הנגדי.
על סמך כל האמור לעיל נדחים בזה שני הערעורים.
