תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים: פגיעה ברכב הנפגע

לפני תביעה בסך 14,000 ₪ בגין נזקיה הנטענים של התובעת שנגרמו עקב תאונת דרכים מיום 1.3.21 (להלן: "התאונה"), בין רכבה מ.ר 48-103-13 (להלן: רכב התובעת), לבין רכב מ.ר 78-896-84 (להלן: רכב הנתבעים).

נוכח האמור לעיל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על גרסת הנתבע וכי התאונה ארעה כמפורט בכתב התביעה וכי הנתבע שבא מאחור פגע ברכב התובעת מאחור וגרם לו נזקים ובכך הפר הנתבע את הוראות תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן "התקנות") להלן, לא שמר על מרחק המאפשר לו לעצור בכל עת ולמנוע תאונה במיוחד היתחשב במצב הכביש שהיה רטוב: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהיתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה." וכן, הפר הנתבע את תקנה 21(א) לתקנות הקובעת כי: "כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות". ועל כן האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע.

...

הנתבעים הגישו כתב ההגנה וטענו, כי לא ניתן לייחס לנתבע אחריות לתאונה וכי דין התביעה להידחות, בהעדר עילה שכן רכב התובעת בלם באופן פתאומי ושלא לצורך, וכי הנתבע 1 בלם את רכבו אלא בשל מזג האוויר הגשום, הרכב החליק.

 הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכום של 10,140 ₪ בגין נזק ישיר וכן, הסכום של 1,100 ₪ בגין שכר טרחת שמאי ובסה"כ 11,240 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא.

בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעת אגרות בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו ועד התשלום המלא.

כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת, שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,000 ₪.

בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תיכנון ובצוע נ' מוחמד יאסין [פורסם בנבו] (31.8.11), נדונה תביעת נזיקין עקב תאונת עבודה באתר בניה, בו הנתבעת השליכה את הסולם ממנו נפל התובע לפני תחילת ההליך המשפטי; בע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור [פורסם בנבו] (22.4.04), נימנע ביצוע בדיקה רפואית שהיה בה אולי לאבחן הפרדות שיליה בתביעת רשלנות רפואית.

שילוב העובדה שחלפו 26 דקות מהתאונה עד למפגש הראשון עם מד"א, בהן נסע התובע עם אלמוני ברכב, שאיננו יודעים את זהותו, בצרוף עם העובדה שהתובע כבר היה בעל ניסיון אישי בתביעות בגין ניזקי גוף וידע שפגיעה במהלך משחק כדורגל אינה יכולה להיות מקור לתבוע ממנו פיצויים, ולעומת זאת, ידע על האפשרות לקבל פיצוי בעקבות תאונת דרכים, ביחד עם הקשיים שפורטו לעיל באמינותו, תומכים בטענות הנתבעת ומקימים את החשד שבמשך הזמן שעד למפגש עם מד"א, החליט התובע למסור גרסה לפיה נפגע מרכב חולף שברח, טענה שלכאורה אין דרך לסתור אותה.

...

לאור האמור, דין התביעה להידחות.

אציין כי גם אם התביעה הייתה מתקבלת בסופו של דבר, לא היה מקום לחרוג בנסיבות העניין משיעור שכר הטירחה הנ"ל כטענת התובע, שכן בהתחשב בדברי העד אזברגה לחוקר הנתבעת, הכחשתה של הנתבעת את החבות לא הייתה סתמית וחייבה את ניהול ההליך.

סוף דבר בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת התובע לא הוכחה והיא נדחית.

ההליך שלפניי ועיקר טענות הצדדים התובעת, אשר מיוצגת בהליך זה ע"י הלישכה לסיוע משפטי, הגישה ביום 24.6.2021 תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בגין תאונת דרכים שאונתה לה, לפי הנטען, ביום 21.2.14.

אם הנזק לא התגלה ביום הארוע, כי אז לצורך היתיישנות, יחל מניין התקופה ביום גילוי הנזק, ובילבד שתקופת ההתיישנות לא תחרוג מעבר לעשר שנים ממועד ארוע הנזק (רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל (10.7.2011)).

בעניינינו, מדובר בתאונת דרכים שעילת התביעה שלה מתבססת על נזק, ולפיכך היא כפופה להוראת סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין לעניין ההתיישנות.

...

טענת התובעת, כי היא סובלת מבעיות נפשיות וכי היא לא הייתה מסוגלת לדאוג לענייניה, גם בשל היותה דרת רחוב ומכורה לאלכוהול תקופה ארוכה (סע' 13 לתגובה), אין בה לבדה כדי להוביל אוטומטית למסקנה, כי היא לא הייתה יכולה לדאוג לענייניה מחמת ליקוי נפשי, במיוחד שעה שלא פורטה בתגובה תקופתו של הליקוי הנפשי הנטען, סוגו וכדומה.

משום כל הטעמים שמניתי לעיל, אני קובעת כי התובעת לא השכילה להוכיח עמידה בתנאיו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, ומשכך אין עילה להארכת תקופת ההתיישנות מכוח הוראה זו. סוף דבר לשיטה אחרונה - התביעה דנן הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות ובאיחור של 4 חודשים.

לאור זאת, אני מקבלת את בקשת הסילוק ומורה בזאת על דחיית התביעה מפאת התיישנות.

ובעניין ע"א 2591/09 אנואר אלנסאר נ. אברהם שליסל (2010) הובהר – "סעיף 8 (א) לחוק מורה כי 'מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה לפי חוק זה' לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, ואילו סעיף 8 (ג) לחוק מלמד כי 'אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מתביעה על פי פקודת הנזיקין של מי שאין לו עילת תביעה על פי חוק זה'. כפל הוראות זה בא להסיר ספק, לפי ההשקפה האמורה, במקרה של שלילת זכאות לפי סעיף 7 לחוק, כי לא נשללת מן הנפגעים האמורים הזכות לתבוע לפי דיני הנזיקין" (ריבלין, 439-438.

באותו עניין נדחו שתי תביעות אותן הגיש תובע – באחת טען לקיומה של תאונת דרכים (נפל מאופניו ורכב פגע בו) ובאחרת לרשלנות רפואית, ואולם שם סיבת הדחיה הייתה מכיוון שהתובע לא הצליח להוכיח את גירסתו לקיומה של תאונת דרכים ובית המשפט קבע כי "דחייתה של תביעה מחמת חוסר הוכחה של עילת התביעה אינה שקולה למצב של העידר עילה תביעה" כהוראת סעיף 8 (ג) לחוק.

...

ודוק, איני מתעלם מטענת הנתבעת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו אשר הוגשה ביום 7.3.23 בעוד שכתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך הפלת"ד הוגש כבר ביום 6.12.22 במסגרתו הועלו הכחשות הנתבעת, ואף כי התובע הוסיף והגיש כתב תביעה מתוקן ביום 7.6.23 וצירף את המל"ל כבעל דין אך לא פעל ולא צירף את הנתבעת כבעל דין בהליך, ותחת זאת בחר להגיש תביעה נפרדת מבלי לציין את עובדת הגשת התביעה הראשונית – אכן אין מדובר בדרך ראויה ותמת לב. יחד עם זאת, סבורני כי אין מחדליו אלו של התובע מגיעים עד כדי הצדקת סילוק תביעתו על הסף, סעד שהוא קיצוני, עת יש להעדיף את בירור התביעה לגופה.

כך נפסק לעניין זה כדוגמה בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1989): "... הספק נתעורר בלבי לגבי הטעם הנוסף שבדחיית הבקשה, דהיינו, כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית המשפט את היריעה כולה, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין...בסיס אשר כזה לדחיית תובענה אפשרי הוא במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של בית המשפט, וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה. אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם.

בנסיבות אלה הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה, כי לא יהא ראוי לחסום את שערי בית המשפט לפני המערער.

רקע הדברים ביום 30.8.2014 ארעה תאונת דרכים במסגרתה פגע רכב בו נהג המשיב הפורמאלי, מר יהודה שפר (להלן: שפר), במר אליאס מנצור ז"ל (להלן: המנוח), בעת שחצה מעבר חציה.

בקשה זו נסמכה על שתי טענות עיקריות: ראשית, נטען כי סעיף 8 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), הקובע כי: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, [...] לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף..." (להלן: סעיף ייחוד העילה), חוסם את דרכם של המשיבים מהגשת תביעה נזיקית על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

...

והערה אחרונה לפני סיום: כפי שציינתי מספר פעמים לאורך פסק דיני, עצם העובדה כי סבור אני שיש מקום לסלק את תביעת המשיבים על הסף, אין פירושה כי הנני מקל ראש בכאבם.

כשלעצמי, ובהינתן החובה הכללית שלא לנהוג בהתרשלות, אני מעדיף לקבוע כי דין התביעה להידחות בשל המסננת של שיקולי מדיניות משפטית (לשיקולי מדיניות השוללים אחריות ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן (29.11.2015)).

חברי עמד על שיקולים אלה ועל כן לא אחזור על הדברים ואומר בקצרה כי אילו קיבלנו את התזה של המבקשים, אזי בכל מקרה שבו ערר הנוגע לסגירת תיק היה נדחה, ניתן היה להגיש תביעה בנזיקין בטענה כי אין להקיש מסבירות ההחלטה במישור המינהלי לסבירות ההחלטה במישור הנזיקי, ואין לדבר סוף (להבחנה בין סבירות מינהלית לסבירות נזיקית ראו פסקאות 28-24 לפסק דיני ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017) (להלן: עניין גליק)).