תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים: ניכוי נכות קודמת וכימות נזקים

וכך נקבע: "קביעת כלל שלפיו על מציע שמבקש לקבל סעד של פצויי קיום בשל פגם בהליכי המיכרז לפנות קודם לכן למסלול האכיפה מתיישבת גם עם עיקרון הקטנת הנזק. לפי הילוכו של העיקרון, מקום שבו הראה הנתבע כי התובע יכול היה – באמצעים סבירים – להקטין את ניזקו, זכאי הנתבע כי הפיצויים שבהם הוא חב יופחתו בשיעור שהיה נחסך ממנו לו היה התובע עושה כן...

כאשר מופר הסכם לתקופה בלתי קצובה, וזהו המצב ברוב המקרים הנדונים לפנינו, קיים קושי אמיתי לכמת את הנזק הממוני, ולעניין זה נדרש בהמשך הדברים.

מכל מקום, בשני המקרים, במסגרת קביעת סכום הפצוי המגיע לנפגע מההפרה, יש להפחית מהנזק הממוני את מרכיב "הקטנת הנזק". בתביעות נזיקין הוכרה, כבר מקדמת דנא, חובתו של העובד להקטין את ניזקו כלפי מעבידו, ונשאלה השאלה "(ה)אם מסכומי הפיצויים המבטאים את ניזקם של המערערים יש לנכות את תגמולי הביטוח הלאומי שהיו זכאים להם אילו תבעום ואשר בפועל לא תבעום". באותו מקרה המערערים, אשר נפגעו בתאונת דרכים בדרך לעבודה טענו, כי מאחר ולא פנו למוסד לביטוח לאומי ולא תבעו גימלה, אין לנכות מן הפיצויים המגיעים להם את סכומי הגמלה שיכולים היו להשתלם להם מן המל"ל. ועל כך השיב בית המשפט העליון בפסק דינו: "טוענים המערערים, כי במקרה דנן, מאחר שהם כלל לא פנו למוסד לביטוח לאומי ולא תבעו ממנו גימלת נפגעים, הרי שאין להכניס את המקרה במסגרת סעיף 82 לפקודת הנזיקין, הדורש פעולה מטעם המוסד להפחתת או לשלילת הגמלה עקב מעשה או מחדל של העובד. לדעתם, מתייחס המונח "גימלה" אך ורק למקרה שבו הנפגע הגיש תביעה והמוסד החליט לקבלה, או להפחיתה לפי סעיף 149 לחוק, או לשללה לפי סעיף 148 לחוק, או ששילם במקומה גימלה אחרת.

וכך ציין: "יש הגורסים כי גם מיצוי פניה למל"ל בענף נכות כללית, של נפגע בעבודה שלא הוכר קשר סיבתי בין נכותו לבין התאונה, עשוי להחשב כאי מיצוי ההליך בתום לב: "סרובו של המשיב למצות את הפניה לביטוח לאומי בענף נכות כללית, עת המדובר בפניה במישור המינהלי, המחייבת מילוי טופס ועמידה בפני ועדה רפואית, אינו עולה בקנה אחד עם החובה למצות את ההליך בתום הלב, משחובה זו אינה מתוחמת רק לתביעות נפגע עבודה, במובחן מהגשת תביעה לנכות כללית" (ע"א (מחוזי ת"א) 7386-09-13 עמי מיטרני בע"מ ואח' נ' משולם, [פורסם בנבו] פס' 33 (2015).

...

וכך נקבע בפרשת טורעני (ע"ע (ארצי) 201/09 ג'ורג' טורעני – חנא רשאד ז"ל (2013): "העיקרון המנחה בנסיבות המקרה צריך להיות, כי אין העובד יכול לתבוע מעבידו בבית הדין על אובדן פנסיה בטרם הגיש תביעה לקרן לתשלום פנסיית נכות על פי תקנונה. אולם אם הקרן דחתה תביעתו, והחלטת הדחייה אינה נראית מופרכת על פניה, כפי הדברים במקרה שלפנינו, לאור הילכת זוהיר יחיא למשל, ומה גם שהעובד היה מיוצג - אין העובד חייב לתבוע את הקרן בבית הדין, אלא הוא יכול להיסמך על התשובה השלילית שקיבל מהקרן ולתבוע את המעביד בבית הדין בגין אובדן הזכאות הפנסיונית. במקרה שכזה אין המעביד יכול לטעון כנגד העובד להקטנת הנזק, ואין המעביד יכול להגיש הודעת צד ג' כלפי הקרן". סבורים אנו, כי מכח חובתו זו של העובד-התובע להקטין את נזקו, עליו למצות את ההליכים כנגד מעסיקתו המצויה בפירוק אשר מונה לה מפרק שתפקידו לבדוק את תביעות העובדים, טרם תשלום מלוא הסכום שנפסק לזכותו על ידי הנתבעת 4.

על כן, אנו קובעים, כי בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת 4 תשלם הנתבעת 4 לתובע את מלוא הסכום אותו חויבה לשלם.

ככל שהסכום שישולם על ידי המוסד לביטוח לאומי יעלה על הסכום המעוכב, הסכום המעוכב במלואו יוחזר על ידי בא כוח התובע לנתבעת באמצעות בא כוחה, תוך 10 ימים ממועד קבלת אישור המוסד לביטוח לאומי על ביצוע התשלום בגין תביעת החוב, והתובע ישלם לנתבעת את ההפרש בין הסכום שעוכב לסכום ששולם על ידי המוסד לביטוח לאומי, וזאת תוך 21 יום מיום קבלת התשלום מהמוסד לביטוח לאומי.

ראשי הנזק נזק שאיננו נזק ממון קשה להעריך ולכמת את הפצוי בגין נזק שאיננו נזק ממון.

נקבע שם כי קיימת מגמה להעלות את רף הפצוי בגין ראש נזק זה, ולנתק את הקשר בין הפצוי שנקבע בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ובין התביעות על פי פקודת הנזיקין.

בעיניין פהמי (ע"א (מחוזי מרכז) 52067-12-10 צדקה פהים פהמי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (14.12.11)), נפסק פיצוי ברכיב זה בסך 48,000 ₪ בגין תאונת עבודה שגרמה ל 15% נכות צמיתה.

אבדן שכר לעבר כמתואר לעיל, לגבי התקופה הראשונה של אי כושר מלא ואי כושר של 50% - ניתן בנסיבות העניין להכיר באובדן שכר מלא, לאחר מכן עוד שלוש שנים וארבעה חודשים בהפסדי שכר של 25%, והחל ממועד של ארבע שנים לאחר התאונה, 20% גריעה בדומה לנכות הרפואית.

שעה שהתובע עבד ללא היתרים, אין מקום לתוספת הפרשות סוציאליות לפנסיה, שמסתמא לא הופרשו עבורו (בנגוד לחוק) גם קודם לתאונה (ת"א (מחוזי מרכז) 23715-11-11 פלוני נ' איירפורט סיטי בע"מ (24.05.2018), פסקה 105 לפסה"ד והפסיקה המאוזכרת שם).

...

ההכרעה בסופו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, מצאתי כי לפחות לפי מאזן ההסתברויות, סביר יותר שהתובע עבד באתר בעת שנפל מהפיגום, מאשר שהיה רק מבקר, וזאת חרף הזהירות שיש לנקוט בעדותו כבעל דין, קל וחומר לנוכח הודעתו בחקירת המשטרה.

לנוכח כל האמור לעיל, ולנוכח מכלול הנסיבות וההלכה הפסוקה שפורטה לעיל, שכר הבסיס של התובע ייקבע אפוא לשכר של 3,000 ₪ לחודש בלבד, ומועד פרישתו לגיל 60.

סיכומו של דבר בס"ה עומד גובה הנזק על 333,000 ₪, ומסכום זה יש לנכות 5% בגין אשמו התורם של התובע.

להמחשה, הפחתת שיעור ההוון תגדיל את הפצוי הכולל שמשלמות חברות הביטוח בגין תאונות דרכים במאות מיליוני שקלים בשנה.

בכך סטה בית המשפט מפסק דין קודם, שבו אישר בית המשפט ריבית הוון של הפצוי הנזיקי בשיעור 6%, בעוד שריבית ההוון של המל"ל עמדה על 4% - ע"א 32/60 פלקסברג נ' המנהל כללי של רכבת ישראל, פ"ד יד 1629, 1639 (1960) (להלן: עניין פלקסברג)).

למעשה, ניזקי גוף בדרך כלל אינם ניתנים לתיקון מלא באמצעות ממון, אך במסגרת ההליך הנזיקי נעשה ניסיון לכמת את הנזק שניגרם לניזוק.

עמד על כך פרופ' אנגלרד באמרו כי "נוכח החיוב של מס הכנסה המוטל על ההכנסה מן הקרן המושקעת, אין לנכות מס בחישוב אבדן ההישתכרות" (יצחק אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 343 (מהדורה רביעית; 2013) (להלן: אנגלרד), וכפי שניתן לראות שם, ההשוואה לאנגליה אינה במקומה משום שהפיצוי באנגליה הוא "נטו"; ראו גם ע"א 125/57 רובין נ' מנהל רכבת ישראל, פ"ד יב 1836, 1841 (1958); יורן, בעמ' 119-115).

ראוי לציין כי נימוק זה אינו תקף בכל המקרים: הוא חל בעיקר ביחס להפסד הישתכרות, והוא אינו רלוואנטי ביחס לראשי נזק אחרים וכן לתביעות לפי הפלת"ד, שם אבדן ההישתכרות מחושב "נטו", הגם שבהגבלת תיקרת הנכוי ל-25% (ראו: אנגלרד, בעמ' 344; ריבלין, בעמ' 960-958; עניין בוסקילה, בעמ' 793; ע"א 550/83 זולונדק נ' הלבנון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 86(2), 468 (1986); ת"א (מחוזי י-ם) 7073/05 עיזבון המנוח גבריאל אשכר ז"ל נ' ביטוח ישיר איי.די.איי, בפסקות 16-14 (12.4.2007)).

תקופות ההוון במל"ל קצרות יותר באופן משמעותי מממוצע תקופת ההוון בתביעות נזיקין, מאחר שקצבת הנכות מעבודה משולמת עד לגיל הפרישה ולא עד תוחלת חיים, כפי שנעשה לגבי חלק מראשי הנזק בפצוי הנזיקי (כמו עזרת צד שלישי או ניידות).

...

מכיוון שגם במנותק משיקולים אלה הגעתי למסקנה שיש להותיר את שיעור ההיוון על 3%, ההליך הנוכחי אינו מצריך הכרעה חד-משמעית במחלוקת זו. עם זאת, אציין כי אני נוטה לשלול במקרה דנן את ההתחשבות ב"השלכות הרוחב" כנימוק שמשפיע על שיעור ההיוון.

לאחר הפעלת כלי העבודה הנתונים לנו ועל בסיס החומר המקצועי שהוצג, הגעתי למסקנה כי בהשקעה ארוכת טווח, תשואה של 3% היא סבירה ואפשרית גם כיום.

סוף דבר כפי שהיה בעשרות השנים האחרונות, שיעור ההיוון ימשיך לעמוד על 3%.

נכותו הרפואית של התובע כמפורט לעיל, מומחה בית המשפט קבע כי התובע זכאי לנכות צמיתה בשיעור 25% לפי סעיף 41(4)(ג) בגין הגבלת התנועות בפרק כתף שמאל עד 45 מעלות מהגוף, ולנכות בגובה 5% לפי סעיף 75(1)(ב) בגין הצלקת הניתוחית המכערת.

דוחות רווח והפסד שהגיש מהשנים שקדמו לתאונה מציגים את הנתונים הבאים: בשנת 2014 – רווח נקי ללא מס 261,534 ש"ח שנת 2015 – 208,945 ש"ח שנת 2016 – 268,625 ₪ שנת 2017 (השנה בסופה ארעה התאונה) – 190,837 ₪ לאחר התאונה הוגשו הדוחות הבאים: שנת 2018 – 279,310 ש"ח שנת 2019- 307,079 ש"ח עיון בנתונים מציג תמונה שונה מזו שתיאר התובע בדבר בלימה משמעותית בהתפתחותו המקצועית והכנסותיו, שכן כפי שניתן להווכח הכנסות התובע מעסקו עלו באופן הדרגתי ומובהק מלאחר התאונה.

נוכח עסוקו של התובע ניתן להניח כי מיסמכי הרכישה כמו גם מסמכים נוספים שיש בהם כדי לבסס את טענותיו לעניין זה נמצאים בהשג ידו וזמינים לו. בנסיבות אלו קשה לקבל את טענת התובע על אודות צמיחה משמעותית שנבלמה בשל תאונת הדרכים נשוא התביעה, וגם בשל כך יש קושי בקבלת הטענה כי נכותו התפקודית של התובע גבוהה הלכה למעשה משעור נכותו הרפואית.

משקבעתי את הנכות התפקודית אפנה לכימות ראשי הנזק.

שיעור הנזק למען הנוחות איחזור על הנתונים הרלוואנטיים הנדרשים: התובע יליד: 15.12.80 מועד התאונה: 15.11.17 גיל התובע בעת התאונה: 37 גיל התובע כיום: 41 שיעור נכות רפואית: 28% שיעור נכות תפקודית: 25% הפסד שכר בעבר מומחה בית המשפט העריך את נכותו של התובע בשלושת החודשים הראשונים שלאחר התאונה ב-100% ובשלושת החודשים שלאחר מכן ב- 50%.

נזק לא ממוני בהתאם להנחיות בפסיקה בנוגע לפצוי בגין נזק לא ממוני בתביעות נזיקין מסוג זה, אני מעמידה את הפצוי בגין נזק לא ממוני על סך של 100,000 ₪.

...

כל האמור לעיל הינו מקבל משנה תוקף לאור העלייה ההדרגתית בהשתכרותו של התובע לאחר התאונה, כמו גם העלייה בהכנסות העסק כפי שהדבר עולה מהדוחות שהוגשו.

סוף דבר סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר - 100,000 ₪ אובדן כושר השתכרות - 500,000 ₪ עזרת הזולת בעבר ובעתיד - 50,000 ₪ הוצאות רפואיות, נסיעה והוצאות אחרות נזק לא ממוני 8,000 ₪.

אחר כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע בהתאם, סך של 644,300 ₪ בצירוף שכר טרחה בשיעור של 23.4%, החזר אגרה כפי ששולמה, החזר שכר העדים כפי שנפסק והחזר הוצאות למומחים בגין עלויות חווה"ד, הכול בכפוף להצגת חשבוניות ובתוספת ריבית והצמדה מיום התשלום.

על רקע האמור לעיל והתיעוד במסמכים הרפואיים, קביעת הנכות במל"ל, הפעלת תקנה 15 באופן חלקי והסכמת הצדדים לגבי שיעור הנכות המוסכמת, אופי ומהות הפגיעה האורתופדית של התובע, עסוקו וגילו, ניתן אכן להתרשם שהתאונה הותירה את אותותיה בתובע בכך שהוא סובל מאז התאונה מכאבים והגבלות מהם לא סבל קודם, דבר אשר מכביד על היתנהלותו בבית ובעסק.

משנקבע שיעור הנכות התפקודית, על בית המשפט במסגרת שיקול דעתו, לקבוע גם את הפסד כושר הישתכרותו של תובע, להעריך ולקבוע את הפסד הממון שניגרם ושעלול להגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר הישתכרותו.

 משקבעתי את הפגיעה התפקודית והגריעה מהשתכרות לעתיד, אפנה לכימות ראשי הנזק.

הערכת הנזק : משמדובר בתביעה שעילתה בפקודת הנזיקין, הרי שעל אף שהתובע נפגע בארוע המהוה תאונת דרכים לכל דבר ועניין, הפצוי מחושב על פי אמות המידה החלות בתביעת נזיקין רגילה (ראו: ע"א 2591/09 אלנסארה נ' שליסל (22.02.2011); ע"א 8552/09 עיזבון עמאר אחמד נ' הפול(11.09.2011).

סוף דבר: התביעה מתקבלת - סה"כ ניזקי התובע הם על סך 366,321 ₪ , כמפורט להלן: הפסד שכר לעבר 32,317 ש"ח הפסד שכר לעתיד 275,373 ש"ח עזרת הזולת לעבר ולעתיד 40,000 ש"ח הוצאות רפואיות/ נסיעות לטיפולים לעבר ולעתיד 20,000 ש"ח כאב וסבל 90,000 ש"ח  סה"כ 457,690 ש"ח נכויי מלל 91,369 - ש"ח סה"כ אחרי נכויי מלל 366,321 ש"ח  כמו כן, תישא הנתבעת בתשלום הוצאות משפט (אגרת משפט, החזר עלות חוות דעת לפי קבלות, שכר עדים ככל ששולם,   בצרוף הפרישי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה ועד למועד התשלום) ובשכ"ט עו"ד בשיעור 20%.

...

אקדים ואומר, כי לאור מכלול הראיות שהוצגו בפני, לא מצאתי ממש בטענות הנתבעת ועל כן אני סבורה שהאחריות להתרחשות התאונה רובצת במלואה על הנתבע ואין מקום לייחס כל אשם תורם לתובע, מהטעמים שיפורטו להלן.

בשקלול הנסיבות הקונקרטיות של המקרה, בשים לב לגילו של התובע, לשיעור נכותו הרפואית, תקופת אי הכושר, הניתוח שעבר ותקופת ההחלמה ממנו, השבר שממנו סבל ובעקבותיו היה במשך תקופה ארוכה מגובס, טיפולים רפואיים, טיפולי הפיזיותרפיה וההידרותרפיה שעבר, ימי אשפוז, דרגות הנכות הרפואית והתפקודית לאחר התאונה, התוצאה הגופנית והשלכותיה עליו, הריתוק בכיסא גלגלים ושימוש בקביים, ובראי כל אלה אני סבורה כי נכון יהיה להעמיד את נזקיו של התובע בגין רכיב זה, בסך כולל של 90,000 ₪.

בהינתן האמור לעיל, ובהתחשב בתקופת אי הכושר והנכות הזמנית שאושרה לתובע, שבמהלכה היה התובע עם גבס ברגל ימין, מרותק לכיסא גלגלים, ונזקק לתקופת החלמה ארוכה לאחר הניתוח בכתף, אני סבורה כי לתקופת העבר יש לאמוד את הפיצוי בסך כולל של 40,000 ₪, תוך התייחסות לעזרה לה נזקק התובע בהיקף משתנה לאורך הזמן בקורלציה עם מצבו הרפואי.

סוף דבר: התביעה מתקבלת - סה"כ נזקי התובע הם על סך 366,321 ₪ , כמפורט להלן: הפסד שכר לעבר 32,317 ש"ח הפסד שכר לעתיד 275,373 ש"ח עזרת הזולת לעבר ולעתיד 40,000 ש"ח הוצאות רפואיות/ נסיעות לטיפולים לעבר ולעתיד 20,000 ש"ח כאב וסבל 90,000 ש"ח  סה"כ 457,690 ש"ח ניכויי מלל 91,369 - ש"ח סה"כ אחרי ניכויי מלל 366,321 ש"ח  כמו כן, תישא הנתבעת בתשלום הוצאות משפט (אגרת משפט, החזר עלות חוות דעת לפי קבלות, שכר עדים ככל ששולם,   בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד ההוצאה ועד למועד התשלום) ובשכ"ט עו"ד בשיעור 20%.