הנתבעים פנו לתובע, בשם עזבון המנוחה חביבאללה, ובקשו לשכור את שירותיו המשפטיים לשם טפול בתביעת נזיקין בגין תאונת דרכים קטלנית בה מצאה המנוחה את מותה.
לצורך יישומה של ההלכה הנ"ל, ובהיעדר הסכם בכתב, ראוי ונכון יהיה לקבוע את שכרו של התובע על פי נסיבותיו הקונקרטיות של הענין ובהתאם לבסיס הנורמטיבי שנקבע בסעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 לאמור:
"חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה."
לפרשנותו של סעיף 46 הנ"ל בהקשר של תשלום שכר טירחת עורך דין, נידרש בית המשפט המחוזי, כב' השופט בינימין ארנון, בת"א 59152-07-14 ווייס נ' קבוצת מבני אופיר בע"מ ואח' (מתאריך 03/07/18) וכך נקבע:
"108. [...] הוראת חוק זו מקורה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, והרציונאל המונח בבסיסה הוא כי אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן - יימצא כי מקבל השרות מתעשר שלא כדין על חשבון נותן השרות. הצורך לאמוד את שיעור או סכום השכר הראוי, במקום שכר מוסכם, עשוי להתעורר במקרים שונים. כך למשל במקרה בו ניתן שירות משפטי אך לא סוכם שכר הטירחה בגינו, או בנסיבות הדומות לאלה שבמקרה הנוכחי - מקום בו נכרת הסכם שכר הטירחה אך השרות המשפטי נפסק בעודו באבו, מבלי שהצדדים סיכמו ביניהם מה יהיה שיעור שכר טירחה בנסיבות של הפסקתו או ביטולו, כאשר ההסכם, על פי נוסחו, לא יצא במלואו אל הפועל " (ההדגשות אינן במקור)
צא ולמד איפוא - שעה שהייצוג תם, יש לשלם בגינו כאמור לעיל שכר טירחה כבר בשלב זה הגם שטרם ניתן פסק דין בתביעת הפיצויים (ראו עניין בינייש- עדיאל לעיל, בעמ' 124).
את סעיף 16(א) לחוק הפלת"ד, יש לקרוא יחד עם סעיף 3 לכללי הלישכה (אתיקה מקצועית) (להלן: "כללי הלישכה"), תשמ"ו- 1986 אשר הותקן מכוח ההסמכה המצויה בסעיף 16(א) הנ"ל, הקובע:
"[...] שכר טירחה בעד הטיפול בתביעה לפי החוק שהוגשה לבית המשפט שהסתיים בפשרה לא יעלה על 11% מהסכום שהוסכם לשלמו לנפגע על פי פשרה" (ההדגשות אינן במקור)
ודוק –
סעיף 3 הנ"ל קובע את השכר המאקסימאלי בגין תביעה שנסתיימה בפשרה ומעמידו על 11% מסכום הפשרה שהיתקבל, אך אין בו היתייחסות למצב בו הושגה פשרה לאחר הגשת התביעה, כמו במקרה בו עסקינן, ואף אינו מתייחס למצב בו נערכו חילופי עורכי דין במהלך הטיפול.
...
וכך נכתב בסעיף 10 לבקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים:
"הנתבעים יטענו כפי שעולה מהתצהירים רצ"ב כי הם סיכמו עם התובע כי שכר הטרחה שלו ישולם בסוף ההליך ורק אחרי שיקבלו פיצויים מחברות הביטוח ולא סוכם בשום פנים ואופן כי ישולם מראש"
וכך בסעיף 2 לתצהיר הנתבע 1 ובסעיף זהה לו בתצהיר הנתבעת 2:
"אני מצהיר כי איני מכחיש האמור בסעיף 3 וכי נפגשנו אני ואשתי עם עו"ד זכי כמאל במשרד שלו בחיפה וסיכמנו ביניניו כי הוא יטפל בתביעה וכי שאלנו אותו כמה שכר טרחה מגיע לו מהתביעה ואמר לנו כי אני מקבל שכר טרחה לפי אחוזים מסכום הפיצויים שנקבל עם סיום התביעה מחברות הביטוח וכן סיכמנו כי אנחנו משלמים לו שכר טרחה רק עם סיום התביעה וקבלת פיצויים כספיים ולא לפני."
כמו כן, ראו דברי ב"כ הנתבעים:
"בימ"ש מבקש ממני פעם נוספת לומר מפורשות האם הנתבעים מודים שהתובע זכאי לשכ"ט, ואני משיב שאנחנו לא מכחישים שהתובע עבד על התביעה. מבלי לפגוע בזכויות שלנו, על רשלנות בהגשת התביעה, על פגיעה בפיצויים שמגיעים לנו, ויש פגיעה של 550,000 ₪ בתביעה הזו."
[דברי ב"כ הנתבעים, ש' 25-27 בעמ' 1 מפרוטוקול הדיון מיום 23/01/20]
לשאלת בימ"ש מה סוכם בע"פ, אני משיב שהוא יקבל שכ"ט עו"ד, הבטיח להם שיקבלו מעל 2.5 מיליון ₪, ולפי זה אם יקבלו את הסכום, הוא יקבל שכ"ט לפי פלת"ד."
לנוכח כל האמור לעיל, בשים לב לכך שהתובע לא תבע שכר ראוי , אמדתי את היקף עבודתו על בסיס הטענות והחומר המצוי בתי ותיושם גישת בית המשפט המחוזי בעניין מורגנשטרן, המוכרת בפסיקה ענפה, ויקבע שכרו של התובע בדרך של "אומדנא דדיינא".
מצאתי להעמיד את שכר טרחת התובע על סך של 5% מסכום הפשרה שהוצע במסגרת תביעת הפיצויים, ולהוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההצעה ועד התשלום בפועל.
התוצאה:
הנתבעים ישלמו לתובע סך כולל של 23,400 ₪ ולסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההצעה ועד ליום מתן פסק דין זה.
בנוסף, נוכח התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב בכך שהתביעה התקבלה באופן חלקי , אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בגין הליך זה בסך של 8,000 ₪.
