תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים עקב פגיעה מאחור

לטענת הנתבעים, בשל סיבה לא ברורה היתדרדר קלות רכב הנתבעים לאחור ופגע במגע קל ביותר ברכב התובעת, ללא כל שליטה על כך. נטען, כי התובעת הגדילה את נזקיה בנגוד לכל דין ובחוסר תום לב, וכי הנזקים הנתבעים אינם הנזקים אשר נגרמו כתוצאה מהתאונה נשוא התביעה.

כך מסר נהג התובעת בעדותו הראשית: "אני רואה ממולי יש רכב גדול של מערבל בטון, עצרתי מאחוריו וחיכיתי שיזוז ויסיים והייתי רחוק ממנו, הייתי ממש בהתחלה של הרחוב, אולי 3-4 מ' ממנו. עצרתי פיתאום אני רואה שהמערבל בטון עושה ריוורס וניכנס בי ולא עוצר. התחלתי ליצפור כנראה לא שמע ועצר אחרי שממש דחף אותי. ניכנס בי ריוורס וגם דחף אותי. אני מסתכל ומאחוריו עוד מערבל בטון אחר, לא יכולתי לעשות ריוורס לברוח אפילו. אחרי שעצר שוב פעם ניכנס בי בריוורס. אחרי שעצר ואני יורד מהאוטו, מסתכל ורואה האוטו שלי כולו מפורק מקדימה ואחרי כמה זמן מישהו יורד מהמשאית שנכנסה בי אומר לי מה קרה סליחה לא ראיתי". בהמשך עדותו, מסר נהג התובעת, כי רכבו לא הניע בעקבות התאונה, וכי בעזרת אדם בשם רפאל שהגיע אל המקום, דחף את הרכב "עוד 10 מ' אל מול הבית שלי" (עמ' 3, ש' 24).

אכן, טענה זו לא הוכחה, אולם נטל ההוכחה אינו מונח לפתחם של הנתבעים, כי אם רובץ לפתחה של התובעת והתובעת בחרה שלא להגיש לבית המשפט חוות דעת בוחן תאונות דרכים להוכחת גירסתה באשר לאופן היתרחשות התאונה ובכדי לתמוך הגרסה שהנזקים לרכב, מיקומם ואופיים נגרמו כתוצאה מפגיעה של מערבל בטון בזמן נסיעה לאחור (להבדיל מהתדרדרות).

...

דיון והכרעה: לאחר שלמדתי את כלל הראיות שהובאו לפניי ושקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות את תביעתה.

אולם, סופו של דבר החלטתי לדחות את התביעה במלואה, וזאת משני טעמים: ראשית, בהתאם להלכה הפסוקה, בית המשפט רשאי לפסוק על דרך אומדנא, מקום שבו לא ניתן היה להעריך את הנזק.

סוף דבר: מכל הנימוקים המפורטים לעיל, מצאתי כי לא עלה בידי התובעת להרים את נטל השכנוע המוטל עליה ולהוכיח כי הנזקים הנטענים על ידה נגרמו כתוצאה מרשלנותו של הנתבע 3, ואשר על כן התביעה נדחית.

עניינו של ההליך שהתנהל בבית המשפט לתביעות קטנות הוא בתביעת נזיקין שמשיבים 1 ו-2 הגישו נגד המבקשת ומי שנהג ברכב ונגד המשיבים האחרים, בגין תאונת דרכים שארעה ביום 17.11.18 ואשר בה היו מעורבים הצדדים.

בעקבות פגיעה זו, רכבה של משיבה 3 נהדף קדימה ופגע ברכבו של משיב 1 שעמד לפניה, ורק לאחר פגיעות אלה, פגע משיב 5, שנסע מאחורי רכב המבקשת, ברכב המבקשת.

בית המשפט הגיע למסקנה זו בהסתמך על מספר אינדיקאציות שהביאו אותו לקביעה האמורה: עדותה של משיבה 3 שמסרה בעדותה כי אמנם לא ראתה את רגע הפגיעה אך הבחינה ברכב המבקשת כשהוא מיתקדם לכיוונה במהירות ועומד לפגוע ברכבה; על העובדה שהיקף הנזקים שנגרמו לרכב המבקשת בחלקו הקידמי עולים בהרבה על הנזקים בחלק האחורי; על העובדה שרכב המבקשת ורכב משיבים 5 ו-6 צולמו לאחר התאונה כשהם צמודים; וכן על כך שבעוד שכריות האויר ניפתחו ברכב של המבקשת, הן לא ניפתחו ברכב משיבים 5 ו-6.

...

אני סבור, כי אין בראיות או בטענות העובדתיות אליהן מפנה המבקשת בבקשתה כדי להצביע כי מסקנה זו היא מסקנה מוטעית באופן היורד לשורש העניין ומצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.

הקביעה כי גרסת המבקשת אינה בלתי אפשרית מתבססת בין היתר על דברי משיב 5, כי הוא נסע במהירות של 70-80 קמ"ש. ואולם, גם אם גרסת המבקשת אינה בלתי אפשרית, מה שקובע הוא שהערכאה ששמעה את הראיות הגיעה למסקנה אחרת, וכי מסקנתה של ערכאה זו אף היא אפשרית.

לנוכח כל האמור הגעתי לכלל מסקנה שאין לתת למבקשת רשות לערער, ועל כן אני דוחה את הבקשה.

לפני תביעה בסך 14,000 ₪ בגין נזקיה הנטענים של התובעת שנגרמו עקב תאונת דרכים מיום 1.3.21 (להלן: "התאונה"), בין רכבה מ.ר 48-103-13 (להלן: רכב התובעת), לבין רכב מ.ר 78-896-84 (להלן: רכב הנתבעים).

נוכח האמור לעיל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעת על גרסת הנתבע וכי התאונה ארעה כמפורט בכתב התביעה וכי הנתבע שבא מאחור פגע ברכב התובעת מאחור וגרם לו נזקים ובכך הפר הנתבע את הוראות תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן "התקנות") להלן, לא שמר על מרחק המאפשר לו לעצור בכל עת ולמנוע תאונה במיוחד היתחשב במצב הכביש שהיה רטוב: "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהיתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה." וכן, הפר הנתבע את תקנה 21(א) לתקנות הקובעת כי: "כל עובר דרך חייב להתנהג בזהירות". ועל כן האחריות לתאונה רובצת לפתחו של הנתבע.

...

הנתבעים הגישו כתב ההגנה וטענו, כי לא ניתן לייחס לנתבע אחריות לתאונה וכי דין התביעה להידחות, בהעדר עילה שכן רכב התובעת בלם באופן פתאומי ושלא לצורך, וכי הנתבע 1 בלם את רכבו אלא בשל מזג האוויר הגשום, הרכב החליק.

 הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכום של 10,140 ₪ בגין נזק ישיר וכן, הסכום של 1,100 ₪ בגין שכר טרחת שמאי ובסה"כ 11,240 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא.

בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעת אגרות בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו ועד התשלום המלא.

כמו כן, הנתבעים ישלמו לתובעת, שכר טרחת עורך דין בסכום של 2,000 ₪.

בפניי תביעה שהוגשה בסדר דין מהיר, לחיוב הנתבע בפצוי כספי בגין ניזקי רכוש שנגרמו בשל תאונת דרכים.

התובעת טענה כי בעת קרות התאונה, בסמוך לקניון ממילא "נפגע הרכב הנפגע ע"י הרכב הפוגע, אשר נסע לאחור, בחוסר זהירות ומבלי שווידא כי ניתן לעשות כן בביטחה". בשל כך נטען, ניזוק הרכב הנפגע כמפורט בחוות דעת השמאי, אשר צורפה לתביעה.

ככלל, בהקשר לנטל הראייה להוכחת תביעה בנזיקין נקבע גם דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, סד(1) 533 (2010)‏‏ כי- "נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות. במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטאנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל. יישומה של אמת-מידה זו בתביעה נזיקית משמעותו היא שכאשר עולה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, זוכה הוא בפצוי מלא בגין הנזק שניגרם לו. לעומת זאת כאשר לא עולה בידו להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברות, אין הוא זוכה בפצוי כלשהוא. כלל זה, שזכה לכינוי "הכול או לא-כלום", ניצב בלב תפיסתו של המשפט המקובל, ומשפטנו-שלנו בכלל זה, בכל הנוגע לסטאנדארט ההוכחה ולאופייה הבינארי של ההכרעה השיפוטית.

...

התאונה נטען אירעה באשמתו של נהג התובעת ולפיכך יש לדחות את התביעה.

במקרה דנן, על יסוד החומר הראייתי המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ואת הראיות שצורפו על ידם, לרבות סיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, לפי שהתובעת לא עמדה בנטל הראייתי המתחייב להוכיח, כי גרסתה עדיפה, וכי הפגיעה מאחור ארעה כנטען על ידה בשל נסיעה לאחור של רכב הנתבע.

לפיכך, תשלם התובעת לנתבע סך של 3000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממתן פסק הדין.

התביעה מכוונת לפצוי בגין ניזקי רכוש, שאירעו בשל תאונת דרכים מיום 22.7.21 בשעה 22.25.

בסמוך לצומת אפיריון בירושלים, הגיע לפתע אוטובוס שבבעלות הנתבעת סטה בפתאומיות, לדבריו- "ביצע עקיפה רשלנית בתוך הצומת והיתנגש עם חלקו השמאלי אחורי של האוטובוס ופגע בעוצמה רבה בחלקו הימני קדמי של רכבי". התובע טען כי האחריות לנזק רובצת על הנתבעת ולכן הוא תובע מלוא הפצוי עפ"י חוות דעת שמאי, שהעריך את הנזקים בסך של 23,628 ₪.

ככלל בתביעה נזיקית, המוגשת בטענה כי הנתבע חב כלפי התובע בפצוי נידרש על פי הפסיקה- "על התובע בתביעת רשלנות בנזיקין… מוטל להוכיח חמשת רכיבים אלה: ראשית, שקיימת כלפיו חובה; שנית, שהחובה הופרה; שלישית, שניגרם לו נזק עקב הפרה; רביעית, שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק וחמישית, מהו הקף הנזק (ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח [6], בעמ' 319). בבוא בית-המשפט להכריע בגורלה של תביעה בסוף המשפט, השאלה הראשונה שעליו לשאול עצמו מצויה במישור העובדתי, והיא – אם כל העובדות שגרמו לתאונה במקרה הקונקרטי ידועות הן. לאמור, האם ידועה שרשרת העובדות שגרמה לניזקו של התובע, האם ידועה זהותו של המזיק, האם ידוע האופן שבו היתרחש הנזק והאם קיים קשר סיבתי עובדתי בין אותה שרשרת עובדות לבין הנזק. משניתנה תשובה חיובית על כל אלה, נותרת לבחינה השאלה המשפטית, והיא – אם השכיל התובע להוכיח במידת ההסתברות הדרושה במשפט אזרחי, כי מעובדות אלה עולה שהמזיק חב כלפיו חובה וכי הפר את חובתו ובשל כך נגרם לו הנזק. אם עמד התובע בנטל זה, יזכה בתביעתו, ואם לאו, תדחה התביעה." (ר' ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סולן, נה(4) 898 (2001)‏‏).

ולכן הפגיעה בחלקו הקידמי של הפגוש, שכומתה בשיעור של למעלה מ-10,000 ₪, אינה מתיישבת עם תוצאת התאונה, לאור המוקד שניפגע ברכב התובע עפ"י התרשים שלו עצמו.

...

בכך קיבלתי לפנים משורת הדין, לאחר ששוכנעתי בקרות התאונה, חלק הארי בגרסת התובע תוך שלא זקפתי לחובתו העדר זימון הנהג, העדר הצגת תמונות מקרות התאונה וממצאי חוות הדעת כמתואר על יסוד גרסתו.

מכל האמור הנתבעת תשלם לתובע סך כל הסכומים הבאים: 5091 ₪ בגין כיסוי לפגוש קדמי.

ביתר ההוצאות ישא כל צד. הנתבעת תשלם לתובע הסכומים האמורים בתוך 30 ימים.