תביעת נזיקין בגין תאונת דרכים במעבר חציה

לפניי תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין תאונת דרכים שאירעה בין אופנוע שעליו רכב התובע לבין רכב שבו נהג נתבע 1.

לדבריו הוא לא עצר במעבר החציה, מהטעם הפשוט שלא היה שם אף אחד ("הסתכלתי שמאלה וימינה. תמיד אני בודק"), וגם לאחר התאונה הכחיש כי עוברי אורח צעקו עליו שהוא נסע במהירות גבוהה וכי כימעט דרס אשה במעבר החציה (עמ' 9 שו' 6-7, עמ' 10 שו' 12-13, עמ' 11 שו' 5-8).

...

בסיכומו של דבר, מצבו של התובע תואם הפרעה קלה בתפקוד, והנכות בשיעור של 10% משקללת גם אפשרות להתפתחות שינוים ניווניים בעתיד (הגם שמרבית המטופלים אינם מגיעים להחלפת ברך) (עמ' 24 שו' 2-9).

כאב וסבל בהתחשב בגילו של התובע, באחוזי הנכות הרפואית והתפקודית שנותרו לו בגין פגיעתו האורתופדית והאסתטית והניתוח שעבר, הסכום של 80,000 ₪ ישקף את הפיצוי ההולם בראש נזק זה. סיכום סכום הפיצויים סכום הפיצויים הוא כדלקמן: א. הפסדי השתכרות לעבר 47,000 ₪ ב. הפסד כושר השתכרות 296,000 ₪ פנסיה -- עזרת הזולת (עבר ועתיד) 50,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות (עבר ועתיד) 5,000 ₪ כאב וסבל 80,000 ₪ סה"כ ביניים 478,000 ₪ בניכוי 20% אשם תורם (95,600 ₪) סה"כ 382,400 ₪ שכר טרחת עו"ד ומע"מ 89,480 ₪ סה"כ 472,000 (במעוגל) סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע, יחד ולחוד, סך של 472,000 ₪.

רקע עובדתי לפני תביעת נזיקין בגין עוולת תקיפה.

לטענתם התובע עצר את הרכב מיד בפניה ימינה על מעבר חציה תוך שהוא חוסם את המעבר וכאשר צפרו לו יצא מיד מרכבו לעברם קלל וגידף ואז ניגש לדלת שליד הנהג וכשהנתבע קם להרגיעו דחף אותו התובע לעבר הדלת הנתבעת יצאה אף היא מהרכב על מנת להרגיע את התובע אך הוא דחף אותה לרצפה והנתבע על מנת שהתובע יפסיק לפגוע בהם ריסס גז פלפל על פניו תוך כדי שהנתבעת צורחת שיעזוב אותם לנפשם.

התובע הישתתף בקטטות והיה מעורב בתאונות דרכים אף לאחר הארוע.

...

כשנשאל לעניין הערתו בחוות הדעת האם השבר חדש או ישן השיב לבסוף (עמ' 13 ש' 23 לפר') "העד, ד"ר קמחין: אני חוזר להבהיר את זה: השבר, השוליים שלו הן קצת חלקות שמחשיד שזה ישן אבל הוא בהחלט יכול להיות חדש." משכך ולאור העובדה שהנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם הסותרת את חוות הדעת של המומחה מטעם התובע וזאת למרות שהתובע נבדק ע"י מומחה מטעם ההגנה אני סבור כי חוות דעתו של המומחה מטעם התובע לא נסתרה ומשכך ניתן לקבוע כי נכותו הרפואית הצמיתה של התובע מהתאונה הינה בשיעור 5%.

לאור העובדה שהתובע המשיך לעבוד באותו עיסוק ובאותו מינון והתקיפה לא פגעה בכושר ההשתכרות, אני קובע כי הנכות התפקודית של התובע הינה 0% בעניין הוצאות רפואיות ונסיעות, התובע חישב סכום של 80,000 ₪, וכן טיפולים עתידיים בסכום של 50,000 ₪.

סבורני שבראש נזק זה יש לפסוק לתובע סכום גלובלי של 10,000 ₪.

בפניי תביעה שהוגשה בסדר דין מהיר, לחיוב הנתבע בפצוי כספי בגין ניזקי רכוש שנגרמו בשל תאונת דרכים.

ככלל, בהקשר לנטל הראייה להוכחת תביעה בנזיקין נקבע גם דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, סד(1) 533 (2010)‏‏ כי- "נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות. במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטאנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל. יישומה של אמת-מידה זו בתביעה נזיקית משמעותו היא שכאשר עולה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, זוכה הוא בפצוי מלא בגין הנזק שניגרם לו. לעומת זאת כאשר לא עולה בידו להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברות, אין הוא זוכה בפצוי כלשהוא. כלל זה, שזכה לכינוי "הכול או לא-כלום", ניצב בלב תפיסתו של המשפט המקובל, ומשפטנו-שלנו בכלל זה, בכל הנוגע לסטאנדארט ההוכחה ולאופייה הבינארי של ההכרעה השיפוטית.

" במקרה דנן, מקום התאונה תומך בגירסת הנתבע דוקא, שכן סבירות הנסיעה לאחור שלא הוכחה, אל מול הטענה לעצירה לפני מעבר החציה, נראית כקוהרנטית וסבירה יותר.

...

התאונה נטען אירעה באשמתו של נהג התובעת ולפיכך יש לדחות את התביעה.

במקרה דנן, על יסוד החומר הראייתי המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ואת הראיות שצורפו על ידם, לרבות סיכומי ב"כ הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות, לפי שהתובעת לא עמדה בנטל הראייתי המתחייב להוכיח, כי גרסתה עדיפה, וכי הפגיעה מאחור ארעה כנטען על ידה בשל נסיעה לאחור של רכב הנתבע.

לפיכך, תשלם התובעת לנתבע סך של 3000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים ממתן פסק הדין.

בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תיכנון ובצוע נ' מוחמד יאסין [פורסם בנבו] (31.8.11), נדונה תביעת נזיקין עקב תאונת עבודה באתר בניה, בו הנתבעת השליכה את הסולם ממנו נפל התובע לפני תחילת ההליך המשפטי; בע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור [פורסם בנבו] (22.4.04), נימנע ביצוע בדיקה רפואית שהיה בה אולי לאבחן הפרדות שיליה בתביעת רשלנות רפואית.

התובע אישר כי במקום בו הוא חצה את הכביש ונפגע בתאונה לטענתו, ברחוב בן גוריון, קיים מיגרש כדורגל סמוך, אולם טען כי הוא לא הלך לשחק כדורגל אלא פניו היו מועדות למסגד לשמיעת דרשה אליה הוזמן הציבור הרחב.

התובע הדגים בעדותו שהוא צעד על מעבר החציה, עשה פסיעה קדימה עם רגלו הימנית, וכאשר רגלו השמאלית עדיין מאחורי גבו הגיע מימינו הרכב ופגע רק בקרסול הרגל השמאלית.

שילוב העובדה שחלפו 26 דקות מהתאונה עד למפגש הראשון עם מד"א, בהן נסע התובע עם אלמוני ברכב, שאיננו יודעים את זהותו, בצרוף עם העובדה שהתובע כבר היה בעל ניסיון אישי בתביעות בגין ניזקי גוף וידע שפגיעה במהלך משחק כדורגל אינה יכולה להיות מקור לתבוע ממנו פיצויים, ולעומת זאת, ידע על האפשרות לקבל פיצוי בעקבות תאונת דרכים, ביחד עם הקשיים שפורטו לעיל באמינותו, תומכים בטענות הנתבעת ומקימים את החשד שבמשך הזמן שעד למפגש עם מד"א, החליט התובע למסור גרסה לפיה נפגע מרכב חולף שברח, טענה שלכאורה אין דרך לסתור אותה.

...

לאור האמור, דין התביעה להידחות.

אציין כי גם אם התביעה הייתה מתקבלת בסופו של דבר, לא היה מקום לחרוג בנסיבות העניין משיעור שכר הטירחה הנ"ל כטענת התובע, שכן בהתחשב בדברי העד אזברגה לחוקר הנתבעת, הכחשתה של הנתבעת את החבות לא הייתה סתמית וחייבה את ניהול ההליך.

סוף דבר בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת התובע לא הוכחה והיא נדחית.

רקע הדברים ביום 30.8.2014 ארעה תאונת דרכים במסגרתה פגע רכב בו נהג המשיב הפורמאלי, מר יהודה שפר (להלן: שפר), במר אליאס מנצור ז"ל (להלן: המנוח), בעת שחצה מעבר חציה.

בקשה זו נסמכה על שתי טענות עיקריות: ראשית, נטען כי סעיף 8 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד), הקובע כי: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, [...] לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף..." (להלן: סעיף ייחוד העילה), חוסם את דרכם של המשיבים מהגשת תביעה נזיקית על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין).

...

והערה אחרונה לפני סיום: כפי שציינתי מספר פעמים לאורך פסק דיני, עצם העובדה כי סבור אני שיש מקום לסלק את תביעת המשיבים על הסף, אין פירושה כי הנני מקל ראש בכאבם.

כשלעצמי, ובהינתן החובה הכללית שלא לנהוג בהתרשלות, אני מעדיף לקבוע כי דין התביעה להידחות בשל המסננת של שיקולי מדיניות משפטית (לשיקולי מדיניות השוללים אחריות ראו, לדוגמה, פסק דיני בע"א 8027/14 שורוש נ' שליאן (29.11.2015)).

חברי עמד על שיקולים אלה ועל כן לא אחזור על הדברים ואומר בקצרה כי אילו קיבלנו את התזה של המבקשים, אזי בכל מקרה שבו ערר הנוגע לסגירת תיק היה נדחה, ניתן היה להגיש תביעה בנזיקין בטענה כי אין להקיש מסבירות ההחלטה במישור המינהלי לסבירות ההחלטה במישור הנזיקי, ואין לדבר סוף (להבחנה בין סבירות מינהלית לסבירות נזיקית ראו פסקאות 28-24 לפסק דיני ברע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017) (להלן: עניין גליק)).