לפניי תביעה כספית מיום 26.8.15 ע"ס 38,898 ₪ בגין ניזקי רכב-רכוש בתאונת דרכים מיום 13.1.15.
מדובר בתביעת תיחלוף (שבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנידון.
· ממכלול הראיות והעדויות עולה, שנהג רכב הנתבעת כלל לא שם לב לתאונה ברגע התרחשותה, והדבר הראשון והיחיד שהסב תשומת ליבו לעובדה שאכן היה מעורב עם משאיתו בתאונה הוא הצפירה שצפר לו נהג רכב התובעת, לאחר היתרחשות התאונה.
הכוונה לכל מיני פרטים קטנים, מוכמנים ואחרים, שלעיתים יש בכוחן של תמונות לחושפם ולהוציאם לאור.
...
· ממכלול הראיות והעדויות עולה, שנהג רכב הנתבעת כלל לא שם לב לתאונה ברגע התרחשותה, והדבר הראשון והיחיד שהסב תשומת ליבו לעובדה שאכן היה מעורב עם משאיתו בתאונה הוא הצפירה שצפר לו נהג רכב התובעת, לאחר התרחשות התאונה.
בכל הכבוד, סבורני שמוטב שהתמונות כן היו מוצגות ע"י הנתבעת, ולו כדי לאפשר לביהמ"ש להתרשם שאכן אין בהן כל חידוש בהשוואה לתמונות שמאי התובעת.
אך בנסיבות המקרה סבורני שאין למחדל זה נפקות של ממש, הן מאחר שבתמונות שחור הלבן שהוצגו ניתן בכל זאת להבחין במוקדי ובצורות הנזקים (גם אם לא באופן אופטימלי), הן מאחר שלהתרשמותי מוקדי וצורות הנזק לא נותרו בסופו של יום במחלוקת של ממש, והן מאחר שהנתבעת בחרה (במודע ובמכוון כאמור) שלא להציג תמונות נזק (זהות לדבריה) שהיו בידיה (התמונות שנהג רכב הנתבעת צילם בזירת התאונה).
סיכום
התביעה מתקבלת במלואה.