תביעת נזיקין בגין תאונת "פגע וברח" כנגד קרנית

פתח דבר עסקינן בתביעת נזיקין על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") שהגיש התובע לפצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לו, על פי הנטען, ביום 8.11.11 כרוכב אופניים בתאונת "פגע וברח". על פי הנטען, פרטי הרכב הפוגע וזהות הנהג, אשר המשיך בנסיעה, אינם ידועים לתובע ועל כן הוגשה תביעתו כנגד "קרנית" – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "הנתבעת"), זאת מכוח הוראת סעיף 12(א)(1) לחוק.

בעניינינו, התובע לא איבד את הכרתו בעקבות התאונה ולא אושפז בבית החולים, אלא השתחרר ביום התאונה.

...

בחוות דעתו של השופט א. רובינשטיין, שהצטרף (יחד עם השופט י. דנציגר) לזו של המשנה לנשיאה, השופט ריבלין, כונה שילוב זה בכינוי "אובסובייקטיבי". יישומו המעשי מחייב בחינת הסבריו של הנפגע לגבי אי-ידיעתו, בסופו של דבר, את פרטי הנהג הפוגע.

נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע " (פסקה 15 - הדגשה לא במקור).

סוף דבר לאור מכלול הראיות, כמפורט לעיל, ובשים לב להלכה הנוהגת, לפיה יש להקפיד ולבחון בתשומת לב את גרסת התובע הטוען לפגיעה על ידי רכב עלום, סבורני כי התובע לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו ברמה הנדרשת, כי נפגע בתאונת "פגע וברח" ומשכך, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

עסקינן בתביעת נזיקין על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") שהגיש התובע לפצוי בגין נזק גוף, אשר נגרם לו, על פי הנטען, ביום 07.07.2010 כהולך רגל בתאונת "פגע וברח", שאירעה בשעות ערב בשדרות ירושלים ביפו.

על פי הנטען פרטי הרכב הפוגע וזהות הנהג, אשר המשיך בנסיעה, אינם ידועים לתובע ועל כן הוגשה תביעתו כנגד "קרנית" – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "הנתבעת"), זאת מכוח הוראת סעיף 12(א)(1) לחוק.

נוכח המכלול כולו ועל יסוד כל המבואר לעיל באתי לכלל דיעה כי התובע לא השכיל להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי כי נפגע על ידי רכב בתאונת "פגע וברח", נסיבות בהן "יש ללא ספק להקפיד ולבחון בתשומת לב את גירסת התובע שכן מה קל יותר מלטעון שאדם נפגע על ידי רכב בלתי ידוע. ... בנסיבות כאלה קשה לקרן להביא ראיות סותרות כדי להפריך את גרסתם של התובעים ולכן, כאמור, יש להקפיד עמם ולבחון את גרסתם בתשומת לב" (ת.א (ב"ש) 145/87 אסמעיל אבו לגיעאן ואח' נ' קרנית, הקרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים) ודין תביעתו להדחות וכך אני מורה.

...

נוכח המכלול כולו ועל יסוד כל המבואר לעיל באתי לכלל דעה כי התובע לא השכיל להוכיח ברמת הוודאות הנדרשת במשפט אזרחי כי נפגע על ידי רכב בתאונת "פגע וברח", נסיבות בהן "יש ללא ספק להקפיד ולבחון בתשומת לב את גירסת התובע שכן מה קל יותר מלטעון שאדם נפגע על ידי רכב בלתי ידוע. ... בנסיבות כאלה קשה לקרן להביא ראיות סותרות כדי להפריך את גירסתם של התובעים ולכן, כאמור, יש להקפיד עימם ולבחון את גירסתם בתשומת לב" (ת.א (ב"ש) 145/87 אסמעיל אבו לגיעאן ואח' נ' קרנית, הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים) ודין תביעתו להידחות וכך אני מורה.

בית משפט השלום בהרצליה ת"א 17997-10-11 אלשיך נ' קרנית – קרן לפצויי נפגעי תאונות דרכים בפני כב' השופטת אירית מני-גור תובע מוחמד אלשיך ע"י ב"כ עוה"ד בני משה נתבעים קרנית- קרן לפצויי נפגעי תאונות דרכים ע"י ב"כ עוה"ד אבי בן יהודה פסק דין

בפניי תביעת נזיקין עפ"י חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק").

התובע הגיש תביעה עפ"י החוק בגין ניזקי גוף שנגרמו לו לטענתו בתאונת "פגע וברח". התובע טען בסעיף 3 לכתב תביעתו, כי: "ביום 8.8.10 נפגע התובע בתאונת פגע וברח (להלן: "התאונה"), תוך שלתובע נגרמו חבלות קשות וחמורות שיפורטו להלן".

...

בהחלטתי מיום 29.4.12, קבעתי כי נוכח הכחשת החבות ולאחר שעיינתי בדו"ח החקירה, הוריתי על פיצול הדיון בשאלת החבות.

בנסיבות אלה, אינני יכולה לקבל את גרסת התובע כגרסת אמת ואני מורה על דחיית התביעה.

המערערת הדגישה כי גם אם עומדת להולך הרגל עילת תביעה בנזיקין נגד רוכב האופניים החשמליים הפוגע, פעמים רבות פרטי הפוגע אינם ידועים לנפגע (למשל בתאונות "פגע וברח") וממילא מרבית הסכויים כי לא יהיה להולך הרגל ממי להפרע.

חוק הפיצויים והגדרתו – לצדה של פקודת הביטוח, חוק הפיצויים מסדיר את האחריות בנזיקין בגין אירועים תאונתיים שבהם מעורבים כלי רכב מנועיים, ובהתאמה את הזכאויות שקמות בגינם (כמו גם החריגים לכך).

זאת בשונה מדיני הנזיקין הכלליים אשר יסודם בתפיסת האשם (להרחבה ראו: ע"א 483/84 "קרנית" קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אברהם, פ"ד מא(4) 754, 762-761 (1987); רע"א 2853/96 קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פרח, פ"ד נג(1) 680 (1999)).

...

בשל השלכות הרוחב שיש לסוגיה, ומכיוון שממילא תלוי ועומד ערעור בזכות באותו נושא, החלטנו לדון בבקשות רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

במסגרת זו אציין כי גם אני סבור כדעת חברתי, שאין ללמוד בענייננו מאותם פסקי דין שדנו בקיומו של הרכיב התחברותי-יבשתי בכלים שונים (כגון מעלית מושא הדיון בעניין סובח; מכבש דרכים מושא הדיון בעניין אטליס; מלגזה מושא הדיון ברע"א 613/95 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' נחום, פ"ד נא(4) 659 (1997)); או מאותם פסקי דין שדנו במקרים בהם התרחשה תאונת דרכים כאשר המנוע ברכב המנועי לא פעל (רע"א 9332/99 קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(2) 808 (2002)); או כאשר הרכב המנועי התדרדר והתהפך (רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שפסו (17.6.2014)).

כמו כן, הולכי רגל נפגעי תאונות בהם מעורבים אופניים חשמליים ולעתים רוכבי האופניים עצמם יפוצו על ידי קרנית כאשר הטלת עלויות אלו על קרנית שקולה להטלת עלויות על כלל ציבור משתמשי הדרכים באופן אשר בסופו של דבר יגרום ליותר נזק מתועלת.

לכן בסיכומו של דבר כאמור, מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט עמית.

לטענת התובע, בשל העובדה שהנתבעת לא הגישה את תמלילי החקירות של השיחות בין חוקרי הנתבעת לתובע ובן משפחתו, ונוכח סרובה לבצוע בדיקת פוליגראף על ידי התובע, יש להפעיל את דוקטרינת הנזק הראייתי וכפועל יוצא מכך, יש להעביר את הנטל אל קרנית לשכנע כי התאונה לא ארעה כתוצאה מתאונת 'פגע וברח'.

בע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תיכנון ובצוע נ' מוחמד יאסין [פורסם בנבו] (31.8.11), נדונה תביעת נזיקין עקב תאונת עבודה באתר בניה, בו הנתבעת השליכה את הסולם ממנו נפל התובע לפני תחילת ההליך המשפטי; בע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור [פורסם בנבו] (22.4.04), נימנע ביצוע בדיקה רפואית שהיה בה אולי לאבחן הפרדות שיליה בתביעת רשלנות רפואית.

אינני מקבלת גם את טענת התובע בעדותו, שבאומרו שהוא איבד הכרה הוא התכוון שאחרי שקבל את הזריקה נגד כאבים ממד"א, הוא לא היה יכול "להסתכל בעניים" והתעורר בבית החולים (עמ' 11 שו' 19- 32 לפרו' מ- 13.10.21).

שילוב העובדה שחלפו 26 דקות מהתאונה עד למפגש הראשון עם מד"א, בהן נסע התובע עם אלמוני ברכב, שאיננו יודעים את זהותו, בצרוף עם העובדה שהתובע כבר היה בעל ניסיון אישי בתביעות בגין ניזקי גוף וידע שפגיעה במהלך משחק כדורגל אינה יכולה להיות מקור לתבוע ממנו פיצויים, ולעומת זאת, ידע על האפשרות לקבל פיצוי בעקבות תאונת דרכים, ביחד עם הקשיים שפורטו לעיל באמינותו, תומכים בטענות הנתבעת ומקימים את החשד שבמשך הזמן שעד למפגש עם מד"א, החליט התובע למסור גרסה לפיה נפגע מרכב חולף שברח, טענה שלכאורה אין דרך לסתור אותה.

...

לאור האמור, דין התביעה להידחות.

אציין כי גם אם התביעה הייתה מתקבלת בסופו של דבר, לא היה מקום לחרוג בנסיבות העניין משיעור שכר הטירחה הנ"ל כטענת התובע, שכן בהתחשב בדברי העד אזברגה לחוקר הנתבעת, הכחשתה של הנתבעת את החבות לא הייתה סתמית וחייבה את ניהול ההליך.

סוף דבר בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת התובע לא הוכחה והיא נדחית.