תביעת נזיקין בגין תאונה ברחוב שפירא בבת ים

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ת"א 34366-08-10 לוסטיגר ואח' נ' שופרסל בע"מ ואח' בפני כב' השופט יובל גזית התובעת לאה לוסטיגר ע"י ב"כ עו"ד שפירא ועו"ד אסולין הנתבעות צד ג' 1.שופרסל בע"מ 2.נכסי כלל חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד איתי קרינסקי 1.קבוצת ש.ניר בע"מ 2.איילון חברה לביטוח בע"מ ע"י ב"כ עו"ד גולדמן פסק דין

מבוא: בפניי תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעת, הגברת לאה לוסטיגר, כתוצאה מנפילה על ריצפת המרכול "שופרסל" ברחוב ברזיל ברמת אביב ביום 3.8.09 עת ערכה קניות והחליקה, לטענתה, כתוצאה מרטיבות כלשהיא בריצפה.

התובעת ילידת שנת 1925 הייתה כבת 84 ביום התאונה, ובת 88 כיום.

עוד מוסיפה התובעת כי במקרה דנן, בהתאם להוראות ס' 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן לא היתה לה הידיעה או לא היתה לה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה, וכי התאונה נגרמה ע"י נכס שלנתבעת היתה שליטה מלאה עליו.

הדבר עולה במפורש מלשון הסעיף ומתיישב עם הכלל הפרשני הנוהג בכגון דא, שלפיו יש ליתן לסעיפי שיפוי פרשנות מצמצמת, ואין להחיל תנית שיפוי מקום שארעה תאונה בגין רשלנותה הישירה של מי שתנית השיפוי באה להיטיב עמו (השוה ע"א 119/90 סולל בונה בע"מ נגד שרף עבודות צנרת בע"מ ואח' (פורסם בנבו) 3.1.94; ת.א 6560/02 דחדל רמזי נגד קניון לב העיר 14.10.04 (פורסם בנבו).

...

בהיעדר פרטים מדוייקים ראוי להעריך הן את עזרת המשפחה והן את עזרת המטפלת בסכום גלובאלי, הנני מחייב, אפוא, את הנתבעים לשלם לתובעת בגין ראש נזק זה לעבר סך של 30,000 ₪.

סוף דבר ההודעה לצד ג' נדחית.

אני מחייב את הנתבעות לשלם לתובעת את הסך של 76,500 ש"ח. הנתבעות יישאו בתשלום האגרה ושכר טרחת ב"כ התובעת וצד ג' בסך של 15,000 ₪+ מע"מ. התשלום ישולם תוך 30 ימים מיום שב"כ הנתבעות יקבל את פסק הדין, שאם לא כן ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום המלא בפועל.

וישאל השואל, האם אכן איתרע מזלו של מר דגן, עת מצא עצמו נקלע לסיטואציה כה בעייתית שבה הסחורה בחנות הנעליים נופלת בדיוק באותם הרגעים שהתובעת מוועדת ונופלת, כל זאת ללא כל קשר עם הצילון העלום! והינה, בהנתן צירוף הנסיבות "האומלל", הוא מוצא עצמו נידרש להדוף מעצמו תביעת נזיקין! דומני כי בנסיבות כגון אלה, יפה האמרה: "הפרזה בנטען מעידה על אפסותו, ולמצער, על חולשתו". זאת ועוד, ניכר שנשתכח ממר דגן כי הוא עצמו הודה כי היה עד לנסיבות ארוע התאונה, וכי ראה את התובע נופלת לאחר שנתקלה בחוט שעיגן את הצילון במדרכה הציבורית (עמ' 52 לפרוטוקול 2, בשורות 20-21 ושורה 24).

מן הראוי להפנות גם ל ת"א (שלום- ראשון לציון) 35808-05-16 פלוני נ' עיריית בת ים (פורסם במאגרים משפטיים, 20/02/2019) שבגדרו דובר על תובע שניפגע בראשו ליד חנות בגדים כתוצאה ממוט אלומיניום התוחם סוכך שמש, ונקבע כי החלוקה תעמוד על שיעור 60% על בעלת החנות ו- 40% על הערייה.

ובחזרה לעניינינו; התובעת, ילידת 1948, בת 68 במועד התאונה, העידה כי שעה שהלכה, יחד עם אחיינה, ברחוב "אלנבי", או אז וכלשונה "והרגל שלי נתקלה במשהו" (עמ' 22 לפרוטוקול 1 שורה 1), וכי היא הסתכלה, כלשונה, "קדימה". עוד אישרה התובעת כי לא הבחינה בדבר חריג ובודאי לא בחוט מתוח (עמ' 23 - 22 לפרוטוקול 1 שורות 26 ו- 17-18 בהתאמה).

...

ההודעה לצד שלישי נדחית.

בגין התנהלותה הדיונית שתוארה בהרחבה לעיל , אני מחייב את הנתבעת מס' 1 ומר דגן לשלם לתובעת הוצאות נוספות בסך 8,000 ש''ח וזאת בתוך 30 יום, זאת מעבר להוצאות משפט הרגילות שפסקתי לעיל.

זאת ועוד, משהוריתי על דחיית ההודעה לצד שלישי, אני מחייב את הנתבעת מס' 1 ומר דגן לשלם לצדדים השלישיים שכר טרחת עו''ד והוצאות משפט בסך 15,000 ש''ח וכן האגרה בגין דחיית ההודעה לצד שלישי וזאת בתוך 30 יום.

השופט ר. שפירא: בפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחדרה, כב' השופטת פנינה ארגמן (להלן: "בימ"ש קמא"), בת.פ. 4264/01, אשר זיכה את המשיב מעבירה של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין ועבירה של מעשה פזיזות לפי סעיף 338(6) לחוק העונשין וכן עבירת רחוב, עבירה לפי סעיף 490(6) לחוק העונשין.

(ההדגשה י.ב.) ברור איפוא שנטל הוכחת הרשלנות מוטל על התביעה, כפי שנקבע ע"י כב' השופט לרון בע"פ (ב"ש) 400/87 מדינת ישראל נ' אבנת תש"ן (א) פס"מ 136 בעמ' 140 ליד האות ה': "נטל הראיה להוכחת הרשלנות הוא תמיד על התביעה ואינו עובר על הנאשם בדומה להוראות סעיף 40 לפקודת הנזיקין". ולפיכך אין לקבל את הטענה שעצם עובדת היות הסוס בחוץ מלמדת על רשלנות, ועל התביעה היה להוכיח את הרשלנות כנדרש.

משעומדת לזכות המשיב החזקה כי סוסתו אכן נגנבה, ובכל מקרה לא הוכח מעבר לספק סביר כי הסוסה לא נגנבה, וזאת עקב מחדלי חקירה והמנעות מלחקור את תלונתו שהוגשה ללא כל קשר לתאונה, כי אז לא ניתן לייחס לו אחריות לעצם שהייתה של הסוסה בכביש.

...

ואולם מעבר לחובה של הוכחת הרשלנות סבור אני כי במקרה זה המחדל של ההימנעות מחקירת טענת המשיב כי סוסתו נגנבה משמיטה את הקרקע תחת טענות המערערת.

בטרם אתייחס לעצם טענת הגניבה אבהיר כי איני מקבל את טענת ב"כ המערערת כי המשיב התרשל בכך שלא סגר את אורוותו באופן שיבטיח מניעת גניבות.

כן ראה פסקי דין שאוזכרו שם. הטענה כי הגניבה של הסוסה אינה מנתקת קשר סיבתי בין היתנהגותו של המשיב, ככל שתוכח רשלנות בדרך החזקתו של הסוס (וכאמור סבור אני כי רשלנות לא הוכחה) ובין התאונה אינה יכולה לעמוד.

בפני תביעה שעניינה תביעת העיזבון של המנוחה קופילביץ' נטלי ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים בדמי ימיה בהיותה בת 18.

בתאריך 4.10.03, בשעה 00:30 או בסמוך לכך, ברחוב חטיבה שמונה בבאר שבע, היה הרכב מעורב בתאונת דרכים בה מצאה המנוחה את מותה (להלן "התאונה").

בעיניין אטינגר הכיר בית-המשפט העליון, בזכות הפצוי בגין השנים האבודות, הן שנות ההישתכרות אותן מפסיד הניזוק בגין קיצור תוחלת חייו עקב מעשה נזיקין.

בת"א (ים) 6456/04 פינץ נגד הראל קבע כב' השופט יוסף שפירא מבית המשפט המחוזי בירושלים, על דרך האומדנא, סך של 3,000 ₪ מתוך הסך של 7,500 שנתבעו.

...

אשר על כן, נראה לי כי אין לקבל את עמדת התובעים להטיל על הנתבעות את מלוא עלות המצבה.

בנסיבות העניין נראה לי כי הסך של 25,000 ₪ כהוצאות הקמת מצבה יש בו כדי לאזן בין עמדות הצדדים.

לסיכום א. באשר לפצוי בגין אבדן שכר בשנים האבודות יש לילך על פי העקרונות שהותוו בפס"ד פינץ.

לאור האמור, אינני מוכן ליחס כל משקל לעדותו, אך בכך שעדותו של אהרון אפרים נוטרלה, אין די. עדיין נטל ההוכחה בדבר זהות הרכב היתה מוטלת על התובעת ולדעתי, היא לא עמדה בנטל זה. בדיון הקודם התבססו דברי התובעת על זהוי הרכב, בעיקר על דברי המורות האחרות חווה שפירא ותמר קידר.

בכל מקרה, השילוב של התנהגות נהג הטיולית, בצירוף להתנהגות הילד, המחנכות והתנהגות התובעת עצמה, היוו את הגורם המכריע לתאונה במובן סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין ואילו היתנהגות העיריה היא רק בגדר "עובדת רקע" (השוה ע"א 20/80; 21 פליישר נ' לקטוש; עריית חיפה נ' פליישר ואח' פד"י ל"ו(3) 617, 624-5).

אך גם אם אני טועה בעמדתי העקרונית, הרי סעיף 235(5) מטיל חובה על העיריה לנקוט אמצעי זהירות נאותים נגד תאונות רק בעת בנייתם או תיקונם של רחובות וכו', ובענייננו לא הוכח שבעת הארוע נערכה בנייה או תיקון של הרחוב נשוא הדיון.

מה גם שחזית ביה"ס היא ליד כביש שגם בימים ההם היתה בו תנועה לא קטנה של כלי רכב, בעיקר בשעות הבוקר בו אנשים נוסעים לעבודה ומסיעים את ילדיהם לבתי הספר ולגנים.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה נגד מטיילי עירון ועיריית חיפה ומקבל את התביעה נגד המדינה ומחייב אותה לשלם לתובעת סך של 150,000 ש"ח בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.10.99 ועד לתשלום וכן שכ"ט בשיעור 20% מסכום זה בצרוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד ועד לתשלום.

...

לעומת זאת, אני סבור כי ניתן ליחס למדינה אחריות בשל התנהגות מחנכי הכיתות עובר לארוע.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה נגד מטיילי עירון ועיריית חיפה ומקבל את התביעה נגד המדינה ומחייב אותה לשלם לתובעת סך של 150,000 ש"ח בצירוף הפרישי הצמדה וריבית מיום 31.10.99 ועד לתשלום וכן שכ"ט בשיעור 20% מסכום זה בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מיום פסה"ד ועד לתשלום.

התובעת תשלם הוצאות ושכ"ט עו"ד לעריית חיפה בסכום של 5,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום.