זאת ועוד, טוענת הנתבעת כי התובע לא נסע בצדו הימני של הכביש אלא במרכזו, ואף הגדיל לעשות עת "הרכיב" על הקורקינט סולם תלת שלבי אותו קשר לכידון ובכך שינה את מרכז הכובד ושיווי המשקל של הכלי ומסיבה זו איבד התובע שליטה על הקורקינט ונפל ללא כל קשר למצב הכביש או לעירייה, ועל כן התאונה אירעה באשמו הבלעדי של התובע ואין לו אלא להלין על עצמו בלבד.
לכן, אין טעם לחזור ולהדרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהוים את מרבית תביעות הנזיקין המתינהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין).
למעשה, הוא גולה לראשונה רק לאחר שהנתבעת הגישה לבית המשפט את הגרסה שמסר התובע במל"ל במסגרת תביעה לדמי תאונה שהגיש ביום 13/12/20, 9 ימים בלבד לאחר התאונה, שם תיאר את אופן קרות התאונה בזו הלשון: " בדרכי לביתי בבת ים נפלתי מהמדרגה על הכביש ביחד עם הסולם שהחזקתי בידי ועקב כך שברתי את מרפק יד שמאל". נפרק את הגרסה הזו לגורמים ונראה מה לא מופיע בה: אין בה זכר לקורקינט, אין בה זכר לגוב/מכסה הביוב.
...
ברם לא הובאה כל ראיה בנדון, העד הכחיש טענה זו בהסבר כי לא ידוע לו דבר על כך ובכל מקרה, אין הדבר משנה מאומה ביחס למסקנות אליהן הגעתי לעיל, כלומר גם אם נניח כי התובע היה מוכיח טענה עובדתית זו, קרי כי העירייה מקבלת תמורה עבור השכרת הקורקינטים בשטחה המוניציפלי, גם אז לא הייתי מגיעה למסקנה אחרת בדבר חובתה לתקן את "המפגע" הנטען אשר בעיני אינו מפגע כלל ועיקר באופן שיש להטיל חבות בגינו, גם אם מדובר בהפרש מינורי של סנטימטרים בודדים, מה שכאמור לא הוכח.
סוף דבר
לאור כל המקובץ לעיל השתכנעתי כי התובע אכן נפל במקום הנטען בבת ים ואולם התובע לא צלח להוכיח קיומו של מפגע בכלל וככזה העולה לכדי סיכון בלתי סביר בפרט.
מכאן מתבקשת המסקנה לפיה דין התביעה להידחות.
