במכתב זה, אשר נבהיר כי הוצא בעקבות הגשת התביעה וכמענה לשאלות שהופנו לבית הספר מהמחלקה המשפטית של הקרן כשנתיים וחצי לאחר הארוע הנטען, מציינת מנהלת בית הספר כי לאחר הארוע הנטען לא נרשמו לחובת התובעת חיסורים חריגים וכי כשבועיים לאחריו היתקיים טיול שנתי לאילת בו השתתפת התובעת ללא כל מיגבלה, מה גם שלא דווח מפי התובעת או הוריה על מיגבלה רפואית כלשהיא המונעת או מגבילה השתתפותה בטיול.
לטענת העדה בסעיף 7 לתצהירה, מדובר: "באימונים אינטנסיביים מאד אשר דורשים מאמץ גופני רב מהרקדנים ואין ספק כי רקדן פצוע לא יכול לעמוד בנטל האימונים כזה ולכן תמוהות בעיני טענותיה של התובעת והקשר שהיא קושרת בין אותה מתיחה נטענת בירך לבין חבלה שבגינה נדרשה שנים לאר מכן לעבור ניתוח". לשון אחר, העדה מביעה תמיהה על הקשר הנטען בין אותה תלונה בנאלית בסמוך לסיום הלימודים ובחינות הבגרות, לבין הפציעה בלברום והניתוח שעברה בעקבותיו שנתיים לאחר מכן ובודאי שאינה מודה בתאונה שאירעה במסגרת בית הספר ככזו שגרמה לקרע בלברום, דהיינו, לא מודה בקשר הסיבתי בין המתיחה לבין הפציעה ואף לא מודה בחבות המיוחסת לבית הספר ולצוות המורים.
לכן, אין טעם לחזור ולהדרש מבראשית לשאלת חובת הזהירות של מעביד-עובד, רופא-חולה, מורה-תלמיד, נותן שירות-לקוח, בעלים ומחזיק במקרקעין וכיו"ב. במקרים מעין אלה, המהוים את מרבית תביעות הנזיקין המתינהלות בבתי המשפט, נתחיל בבחינת ההתרשלות, לאחר מכן בקשר הסיבתי, ובסוף הדרך נבחן אם קיימים שקולי מדיניות בגינם יש לשלול את החובה (מה שחריג כשלעצמו בסיטואציות הנמצאות בליבת דיני הנזיקין).
עניין זה הוזכר עוד בהילכת ועקנין שם נקבע: "חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. על-כן, מי שמשתמש במיתקן ספורט - אם כמשתתף ואם כצופה - עשוי להפגע מסיכונים, הכרוכים בפעילות ספורטיבית. עד כמה שסיכונים אלה טבעיים הם ורגילים לאותה פעילות, אין בגינם אחריות" (שם, פסקה 8 לפסה"ד).
בכל הנוגע לשאלת הפיקוח וחובת ההשגחה של הצוות החינוכי לרבות עצם יכולת המניעה של ארוע פיתאומי ובלתי צפוי במסגרת בית הספר, יפים הדברים שנקבעו בע"א 715/79 ****י נ' אורט פ"ד לה(2)(764): " מובן...כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטנית, שאינה צפויה מראש". בהמשך נקבע: "כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של נזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שניגרם להעדרו של הפיקוח".
התובעת בעצמה מאשרת כי מדובר בפציעת ספורט אופיינית ושכיחה אצל רקדנים.
...
סוף דבר
כאמור לעיל, חרף הקשיים הבלתי מבוטלים עליהם הצבענו לעיל, התרשמתי כי התובעת עמדה בנטל הראייתי הנדרש להוכיח את עצם קרות האירוע הנטען ואת הקשר הסיבתי רפואי בינו לבין אבחון הקרע בלברום אשר הותיר 10% נכות.
עם זאת, אינני מקבלת את הטענה לקיומה של התרשלות מצד הנתבעת או הפרת חובת זהירות כלשהי.
במצב דברים זה, המסקנה המתבקשת היא כי דין התביעה להידחות.
