תביעת נזיקין בגין תאונה בכביש 431 עקב מפגע

נקודת המוצא היא, כי משמדובר בקטע כביש שהוא באחריות נתיבי ישראל, הרי שבאחריותה לדאוג לתחזוקתו התקינה, לרבות הסרת מפגעים ותיקון כל הטעון תיקון, ולרבות בכל הנוגע לנקוז מי הגשמים (ראו גם סעיפים 2-3 לתצהיר מר בן עטייה; כן ראו בעדותו לפניי: "המערכת שלנו יודעת וצריכה לטפל בנקוז של הכביש – עמ' 19 לפרוטוקול ש' 1; ובהמשך, בעמ' 21 ש' 23: "כל מערכת הנקוז במחלף היא באחריות נתיבי ישראל").

בפסיקה קיימות דיעות שונות בשאלה, האם בנסיבות שבהן אירע נזק עקב הצפה, באיזור שהוא בתחום אחריות של רשות או גוף, האחראיים גם על מערכת הנקוז באותו איזור, קמות החזקות הקבועות בסעיפים 38 ו – 41 לפקודת הנזיקין, לפיהן קמה חזקה כי אותו גורם התרשל, והנטל עליו להוכיח כי לא התרשל (לסקירה מקיפה בעיניין זה ראו פסק דין שניתן לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת רויזמן אלדור) בתא (ת"א) 41110-07-15 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' עריית נתניה (18.10.2020), בפסקות 106-123, על הפסיקה הנזכרת שם; כן ראו, בהקשר שונה מעט, פסק דינו של בית משפט זה (כב' השופט סתיו) בתא"מ (ראשל"צ) 22637-04-16 לואיז נ' קבוץ גע"ש (23.1.2018) שם הוחל כלל הידיעה המיוחדת, ונקבע כי די בכך שהתובע עומד בנטל קל של הבאת ראיות ראשוניות על מנת להעביר את נטל הבאת הראיות אל שכם הנתבע).

ודוק: העובדה שמבחינה טופוגרפית מצוי הצומת בנקודה נמוכה ולפיכך מתנקזים אליו חלק ממי הגשמים הזורמים בנס ציונה ובבאר יעקב (אך גם – מכביש 431 שבאחריות נתיבי ישראל) – אין די בה. מדובר בשאלה הנדסית מקצועית, המערבת גם שאלות מתחום המדיניות הציבורית שבאחריות הרשויות או הגורמים הנוגעים בדבר, ואשר התשתית הראייתית שנפרסה לפניי אינה מספקת כדי לידון ולהכריע בה, ואוסיף, כי ספק אם הליך זה הוא ההליך המתאים לבירורה.

הצדק עם עריית נס ציונה, כי בהיתחשב בעובדה שהטענה היחידה שהועלתה נגדה בכתבי הטענות הייתה כי הכביש בו התרחשה התאונה מצוי בשטחה המוניציפאלי, ומשהתחוור כי לא כך הוא - הרי שהיה מקום למחיקת התביעה נגדה.

...

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1, עיריית נס ציונה.

בתא 38193-04-17 – אני מקבלת את התביעה נגד הנתבעת 2, נתיבי ישראל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ, ומחייבת אותה לשלם לתובעת הכשרה חברה לביטוח בע"מ סך של 29,383 ₪.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעת 1, עיריית נס ציונה.

מדובר בתביעה מעורבת שבה תביעת תיחלוף (שבוב) עפ"י סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, כלומר תביעה שבה נכנסה חברת הביטוח התובעת בנעלי המבוטח שלה (הניזוק הישיר), לאחר ששילמה לו תגמולי ביטוח בגין התאונה מושא התביעה עפ"י חוזה הביטוח שביניהם, והגישה, לאחר שזכות הפצוי בנזיקין של המבוטח כנגד הנתבעים המזיקים עברה אליה כאמור, את תביעת הנזיקין הכספית שבנידון.

גרסת התובעים בכתב התביעה בסעיף 5 לכתב התביעה נרשם כך: "בתאריך 17/11/2015 או בסמוך לכך, בכביש 431 מחלף ראשונים, הרכב הפוגע לא שמר על מרחק ו/או לא בלם ו/או לא בלם בזמן וכתוצאה מכך פגע ברכב הנפגע". גרסת הנתבעות בכתב ההגנה בסעיף 6 לכתב ההגנה נרשם כך: "מוכחש האמור בסעיף 5 לכתב התביעה...רכב הנתבעות נסע מאחורי רכב התובעים אולם לא היה שום מגע בין שני הרכבים, כיוצא בזה לא היה מקרה תאונה בין שני כלי הרכב". הנתבעות מכחישות איפוא את עצם מעורבותן בתאונה הנטענת.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שבחנתי את טענות ואת ראיות הצדדים ובהתבסס על הדין החל הנ"ל, מצאתי להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעות, כאשר הגרסה המועדפת הנ"ל מבססת מסקנה בדבר התרחשות התאונה ובדבר אחריות בלעדית בנזיקין של הנתבעות לקרות התאונה.

כל שאני קובע בפס"ד זה הוא, שבמבחני הסתברות הנוהגים במשפט האזרחי, גרסת ועדות נהג רכב התובעים היו עדיפות בעיני על אלו של נהגת רכב הנתבעות.

סיכום התביעה מתקבלת במלואה.

מיד הגיע למקום פקח מטעם הנתבעת ובשעה 08:21 המפגע טופל וכתם השמן כוסה בחול, כנהוג.

באישור המישטרה נרשם מקום התאונה: "ראשון לציון בכביש בין ערוני 431". התובע נישאל על כך בעדותו והשיב כי הוא מסר למישטרה את מקום התאונה נווה אשלים, כנטען בכתב התביעה, ולא סיפק הסבר מניח את הדעת לרישום באישור המישטרה.

בעניינינו, נוכח הקשיים שהובאו לעיל בגירסת התובע אודות עצם קיומו של הארוע במקום הנטען ונסיבותיו ובשים לב אף לקשיים בנוגע ליסודות נוספים של עילת התביעה, לא הצליח התובע להטיות את כפות המאזניים לטובתו באופן שיעביר את נטל הבאת הראיות לנתבעת, ואף לא מצאתי כי בסוף היום נוצר "תיקו ראייתי". כך גם, ואף שהתובע טען בעיניין זה בלשון רפה, לא ניתן להחיל בעניינינו את הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

...

מקום שמראיות התובע עולה שכפות המאזניים נוטות לטובתו, עובר נטל הבאת הראיות לנתבע להמציא בראיותיו תשובה כלשהי שיהא בה כדי לשנות מן המסקנה הלכאורית בדבר רשלנות.

בסופו של דבר, יוכרע הדין עפ"י מאזן ההסתברויות, כאשר נטל השכנוע ממשיך לרבוץ על כתפי התובע.

סוף דבר, אני דוחה את התביעה.

בפניי תביעה כספית ע"ס 38,863 ₪ בגין נזק רכוש שניגרם לרכב התובעת בתאונה מיום 9.2.15.

העיריה הגישה תצהיר מטעמו של מר כהן אהרון, ראש תחום תביעות נזיקין באגף שפ"ע (נ/2).

בסעיף 2 לתצהירו טוען העד כי "לא ידוע לנו על כתם שמן /סולר/בנזין בכביש ברחוב מסדה בחיפה במועד האירוע הנטען (9.2.15) ואף לא במועד סמוך". העד מציין בתצהירו כי אילו היתה מתקבלת הודעה על המפגע, היה יוצא תורן מחלקת דרכים למקום תוך כחצי שעה, כמקובל במקרים מעין אלה, ומפזר חול להסרת המפגע.

הנתבעת מלינה על המידע החלקי שמסרה הערייה וטוענת כי לא הוכיחה כי הדיווח מיום 9.2.15 הנו אמנם הדיווח הראשון שנימסר בעיניין מפגע שמן זה. הנתבעת סבורה כי ראוי היה שיוצג דו"ח מוקד לימים שקדמו למועד התאונה, כי יוצג דו"ח הטיפול בתקלה או שתשמע עדותו של התורן אשר טיפל בה. משעה שנתונים אלו נמצאים ברשות העיריה ולא הוצגו, פועל הדבר לחובתה ולכן יש לקבוע כי לא עלה בידה להוכיח כי עמדה בחובתה לטפל במפגע תוך זמן סביר ובשקידה ראויה.

הראשון, משום שלא הביאה כל ראיה לכך שהמפגע המדובר היה משום מפגע אקראי וחולף, אשר לא ניתן היה למנעו באמצעי זהירות סבירים.

צד ג' תשלם לנתבעת סך של 19,431 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 3,000 ₪.

...

בנוסף, העירייה סבורה כי טענות הנתבעת בסיכומיה, לפיהן העירייה לא הוכיחה מתי קיבלה לראשונה הודעה על המפגע מהוות משום הרחבת חזית אסורה ודינן להידחות.

אמנם "המשפט מכיר בכך כי אין להטיל מעמסה כספית כבדה על סוגים מסוימים של יוצרי סיכון, באופן שיהפוך את פעילותם לבלתי כדאית מבחינה כלכלית, מה שעשוי לפגוע בסופו של דבר בחברה בכללותה...." (ראו ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (2011)).

אשר על כן, המסקנה היא כי לא עלה בידי העירייה להוכיח כי נהגה בזהירות הראויה למניעת והסרת המפגע בדרך ומשכך, יש לקבוע כי לא מילאה חובתה באופן שהיווה חלק מהגורמים להתרחשות התאונה.

סוף דבר, אני מחייבת את הנתבעת וצד ג' לשלם את הסכומים כדלקמן - הנתבעת תשלם לתובעת סך של 38,863 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסך כולל של 6,000 ₪.

בהיותו בקילומטר 22.2, היתנגש ברכב מאזדה שעמד בנתיב ההישתלבות, הנאשם סטה לשמאל ופגע בשני הולכי רגל אשר עמדו בכביש בעקבות תאונה קודמת.

במסגרת הטיעונים לעונש, נטען על ידי התביעה בסוגיית מצב הנפגעים: "כתוצאה מהתאונה נגרמו חבלות קשות לשני מעורבים , אחת מהן חבלות ממשיות בדמות שברים שונים ומרובים, בין היתר בשיחה עם אביה של הנפגעת ציין כי נימצאת בטראומה וצפויה לניתוח נוסף, נימסר כי הנכויות גבוהות, הייתה מאושפזת זמן רב ובשיקום ממושך , קיימת נכות נפשית ועד היום בטיפול נפשי.

הריני קובעת קביעה עובדתית לפיה המדובר ברשלנות תורמת ברף גבוה הן בשל השארת כלי הרכב המעורבים "בתאונה הראשונה" על גבי נתיב נסיעה והן בהימצאות על גבי הנתיב כהולכי רגל שעה שהולכי רגל מודעים לקיומה של בעיית סינוור חריפה! הולכי הרגל לא לבשו אפודי מגן ולא הציבו משולשי אזהרה ובכך יצרו מיכשול לעוברי דרך! בארוע הנידון בפניי, השארת כלי הרכב על גבי הנתיב והסתובבות על גבי הכביש בהיותם מודעים לסנוור הנם בבחינת "הנחת מיכשול בפני עוור" תרתי משמע!!! לעומתם, רשלנות הנאשם נמוכה משמעותית באשר הוא מגיע למקום בו איננו אמור לצפות סינוור, מהירותו 60 קמ"ש ומשתמש במשקפי שמש.

זאת ועוד, במצוטט תוצאות נזקיות העולות כדי 100 אחוז נכות וקרובות לתוצאה קטלנית.

...

נתתי דעתי, לנסיבותיו האישיות של הנאשם כמתואר בפיו, בנוסף, שוכנעתי כי דבריו בדבר כאבו על הפציעה שנגרמה בעטיו הינם דברי אמת ואין המדובר באמירה לצורך המתקת העונש בלבד.

סוף דבר – - הנני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1800 ₪ או 30 ימי מאסר שיישא תמורתם.

- הנני גוזרת על הנאשם עונש של מאסר לתקופה של 3 חודשים וזאת על תנאי למשך 3 שנים שהנאשם לא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה.