תביעת נזיקין בגין תאונה בכביש 4 בין משאית לרכב פרטי

פסק דין התביעה שבכותרת היא תביעת נזיקין לפצוי בגין נזק לרכבה של התובעת בתאונת דרכים.

הנתבעים טענו כי לא חלה עליהם אחריות לפצות את התובעת, כי כתם שמן על הכביש הוא אשר גרם לתאונה (בכך שגרם למשאית הנתבעים להחליק ולהתנגש ברכב התובעת).

לו חפצו, היו הנתבעים יכולים לפנות לבית המשפט שיורה על העברת פרטי הנוסע הנטען על מנת שהם יוכלו לזמנו כעדות בעצמם: "...מוכרת הפסיקה לפיה, כאשר צד נימנע מלהביא ראיה לבית המשפט, זוקפים זאת לחובתו. זאת, לצד דיעות לפיהן יש לזקוף את אי הבאת הראיה לחובת הצד שהראיה היתה בשליטתו, גם אם צד זה אינו נושא בנטל הראיה (השוו למשל דעתו של השופט קיסטר ב-ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פ"ד כח(1) 184, 194 (1973) ל-ע"א 293/90 גרינהולץ נ' מרמלשטיין (28.12.1994)). ניתן למצוא ביטוי לשני הכללים בספרו של קדמי (יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה חלק רביעי 1889-1907 (מהדורה משולבת ומעודכנת 2009)), אך קיים מתח ביניהם. את המתח שבין שני כללים אלה ניתן להדגים באמצעות כלל נוסף, לפיו צד אחד אינו יכול להנות מאי-הבאת ראיה בידי יריבו, ועליו לפעול (בין היתר באמצעות צוים של בית המשפט) כדי להביא את אותה ראיה בעצמו (ע"א 793/89 בניני מ. י. גינדי הנדסה ופיתוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(3) 324, 331 (1992)). אם הנתבע נימנע מלהביא ראיה בשליטתו, האם יש לזקוף זאת לחובת הנתבע, או שמא, מאחר והתובע, הנושא בנטל, אינו רשאי להסתפק בכך ומצוּוה לפעול להבאת הראיה בעצמו, יש לזקוף את אי הבאת הראיה דוקא לחובת התובע? לי נדמה שיש הגיון בהעדפת הכלל לפיו יש לזקוף אי-הבאת ראיה לחובת הצד הנושא בנטל הראיה. כלל זה הוא אשר מתיישב באופן הטבעי ביותר עם הכלל הבסיסי בדיני הראיות, לפיו, הצד המבקש להוכיח עילה (או הגנה, לפי הענין), הוא זה שנושא תחילה בנטל הראיה. אף נדמה לי כי בהעדפת כלל זה יש יתרון במישור היעילות: כאשר התובע יושב ומגבש את רשימת הראיות הנדרשות להוכחת עילתו, וראיה מבין ראיות אלה נימצאת בידי הצד שכנגד, במקום להמתין עד הבאת עדי הנתבע כדי לראות אם הנתבע הביא את הראיה ולהתחיל רק אז לפעול להבאת הראיה בעצמו, יפעל התובע כבר מתחילת הדרך כדי להביא את הראיה. ..."(ת"א (שלום נצ') 53566-05-13 סלום נ' וליד גרייב בע"מ (14.11.2017); ערעור על פסק הדין נדחה בהסכמת הצדדים תוך ביטול ההוצאות שנפסקו, ראו ע"א (נצ') 58547-12-17 סלום נ' וליד גרייב בע"מ (4.6.2018)).

**** קֵירֹס, שופט 4 מתוך 7

...

על כן הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 22,440 ₪ בגין נזק לרכבה (שהוא סכום הנזק לאחר ניכוי ערך שרידי הרכב על-פי חוות הדעת מטעמה שלא נסתרה) וכן שכר טרחת שמאי בסך 1000 ₪ (על-פי קבלה שהוגשה במסגרת התביעה בסדר דין מהיר), הכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 25.5.2019 ועד לפרעון בפועל; וכן סך 400 ₪ בגין גרירה (על-פי קבלה שהוגשה במסגרת התביעה בסדר דין מהיר), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 13.5.2019 ועד לפרעון בפועל.

כן ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעת בגין אגרה, סך של 380 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור לעיל מיום 11.3.2020 ועד לפרעון בפועל, וסך נוסף של 380 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 3.4.2022 עד לפרעון בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעת שכר טרחת עורך דין בסך של 5000 ₪.

תביעה זו הוגשה במקור בעילה נזיקית כלפי נהג הרכב "הפוגע" על פי הנטען- נהג האוטובוס ובעלת האוטובוס- "מטרופולין". בהמשך, תוקנה תביעת "פרידנזון", על דרך צירופה של "הראל"- מבטחת המשאית- כנתבעת נוספת, בעילה חוזית, לתשלום תגמולי ביטוח.

האחריות לקרות התאונה אין מחלוקת כי התאונה ארעה בכביש ערוני, דו סטרי, אשר היה שרוי בשיפוצים; אין גם מחלוקת כי שלושת כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה (המשאית, האוטובוס והרכב הפרטי) נסעו באותו כיוון נסיעה; גם אין מחלוקת שהאוטובוס והרכב הפרטי נסעו בנתיב הנסיעה השמאלי ואילו המשאית נסעה בנתיב הנסיעה הימני אשר הסתיים והתאחד לתוך הנתיב השמאלי, והיה על נהג המשאית להישתלב מתוך הנתיב הימני לתוך הנתיב השמאלי.

אמנם נטען בסעיף 4 לתביעת "מטרופולין" (המקורית) כי כתוצאה מהתאונה (המפגש בין המשאית לאוטובוס) נהדף האוטובוס לעבר הרכב הפרטי שנסע לפניו, בנתיב השמאלי, ואולם, כפי שיובא להלן, טענה זו לא הוכחה, ואף נסתרה בטופס ההודעה מיום התאונה, במסגרתו אישר נהג האוטובוס כי פגע ברכב הפרטי שנסע לפניו, עוד בטרם פגעה המשאית באוטובוס.

אין מקום לפסוק שכ"ט בוחנת התאונות בגין עריכת חוות הדעת (ת/1) בסך של 1,000 ₪ ובגין שכר עדותה, שכן, במהלך עדות בוחנת התאונות התבררה חוות הדעת כבלתי רלבאנטית, בשים לב לכך שבוחנת התאונות לא יכולה הייתה לקבוע, פוזיטיבית, אם היה מגע בין האוטובוס לבין המשאית (עמ' 13), וכדברי בוחנת התאונות "אין הרבה ערך מוסף לגבי התיק הזה" (עמ' 12), וניתן היה להסתפק בהגשת תמונות זירת התאונה (כפי שצולמו על ידי קצין הבטיחות של "מטרופולין") (עמ' 12) להמחשת אופן קרות היתרחשות התאונה.

...

לפיכך, אני קובעת כממצא עובדתי כי נהג המשאית השתלב מהנתיב הימני לתוך הנתיב השמאלי בצורה בלתי זהירה, כאשר הנתיב השמאלי לא היה פנוי.

אי הצגת טופס ההודעה, בהתאם לגרסה האותנטית שמסר נהג המשאית, ללא מתן הסבר סביר, מביאה למסקנה שהצגתו הייתה פועלת לחובת "פרידנזון" ו"הראל" ומאששת את טענות "מטרופולין" אשר לאחריות נהג המשאית לקרות התאונה.

סיכום מאחר שהאחריות לקרות התאונה חלה על נהג המשאית, תביעת "פרידנזון" כלפי נתבעים 2-1, נהג האוטובוס ו"מטרופולין", נדחית.

אין מקום לפסיקת הוצאות משפט ובכללן שכ"ט עו"ד והוצאות העדה הגב' רחל חדד לטובת "פרידנזון", וזאת מאחר שאין מחלוקת כי לא קדמה להגשת תביעתה דרישה לתשלום תגמולי ביטוח מ"הראל", ובהתאם לטענות "הראל" בכתב הגנתה שלא נסתרו, וכפי שאף ציינה "פרידנזון" במסגרת תגובה שהגישה ביום 29.6.2021 להודעת "הראל" אשר לצירופה לתביעה, כמפורט בתא"ק (הרצ') 50335-02-19 אשחר נ' הפניקס (22.2.2019), וההפניות שם: "... אם הוגשה תביעה שלא לצורך, ומסתבר שהמבטחת אינה שוללת את זכאות המבוטח לתגמולי הביטוח, ככלל לא יהיה זכאי התובע להחזר בגין הוצאותיו..". ההודעה לצד שלישי ששיגרה "הראל" כנגד "מטרופולין" נדחית, מאחר שהאחריות לקרות התאונה חלה על נהג המשאית.

לפניי תביעת נזיקין בגין ניזקי רכוש שנגרמו לרכב פרטי שבבעלות התובע (להלן- "רכב התביעה") בעקבות תאונת דרכים מיום 30/10/16 שבה הייתה מעורבת משאית (גורר- נגרר) של הנתבעים (להלן : "התאונה" ו"המשאית" בהתאמה).

הצדדים חלוקים ביניהם ביחס לנסיבות ארוע התאונה, כאשר התובע טוען כי המשאית עקפה את רכבו, ואגב עקיפתה היא סטתה לנתיב נסיעתו ופגעה בו. לטענתו, הוא אף נאלץ לעלות עם רכבו על אי התנועה שבצד ימין של הכביש.

הדברים מקבלים משנה תוקף אף בהנתן עדותו של מר רפאלי עצמו כי לאחר ארוע התאונה הרכבים לא הוזזו, וכי לכל היותר התקדמו 4 מטרים.

...

למעלה מן האמור, אף אם אצעד כברת דרך ארוכה לטובת התביעה, ואין זה המקרה שלפנינו, הרי לכל היותר ניתן לדבר על גרסאות מעוינות במובן של ספק שקול, ובמצב דברים זה, ומשנטל ההוכחה מוטל על התביעה, בחינת המוציא מחברו עליו הראיה, הרי דין התביעה להידחות.

קודם סיום, ככל שהדברים אמורים בשאלת הנזק, הגם שהתוצאה היא דחיית התביעה בשאלת האחריות, הרי התובע אישר כי לאחר אירוע התאונה רכבו תוקן.

סיכומם של דברים, אני מורה על דחיית התביעה.

לפניי תביעת נזיקין שבגדרה התובעת, ש. שלמה רכב בע''מ, הבעלים של רכב פרטי, תובעת מאת הנתבעים מס' 1-2, הנהג של רכב משא והמבטחת הרלבנטית, פיצוי בגין ניזקי הרכוש שנגרמו לרכב הפרטי בעקבות תאונת דרכים מיום 12/3/19 (להלן- "הרכב הפרטי", "המשאית" ו"התאונה", בהתאמה).

למעלה מכך, מר שהאב לא הבחין כלל בהתרחשות התאונה, אינו יודע כיצד זו ארעה, והוא אף לא יודע באיזה כביש התאונה ארעה, שכן לדבריו התאונה ארעה בכביש איילון בעוד שמר ביטון העיד כי התאונה ארעה בכביש 4.

...

אקדים אחרית לראשית- על סמך החומר המונח לנגד עיניי, נוכח התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירותיהם הנגדיות בבית המשפט, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק לרבות טופסי ההודעה של הנהגים, התמונות שצולמו במקום אירוע התאונה, תמונות הנזק, ובשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה, ומוקדי הנזק ברכבים ותוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את מלוא השיקולים הרלוונטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי מלוא האחריות לקרות אירוע התאונה מוטלת על נהג המשאית.

זאת ועוד, מר ביטון העיד כי התכוון להזמין משטרה, משום שהנהג המעורב סירב תחילה לתת פרטים, וכי אך לאחר מהומה שהתפתחה במקום, נהג המשאית ניאות להחליף פרטים, ואף הודה בסופו של דבר באחריותו לקרות אירוע התאונה.

אין בידי לקבל את עדותו של מר שהאב שהעיד בצורה מגמתית, מוטה ולא מהימנה הכל בניסיון לחמוק מהאחריות לקרות אירוע התאונה.

בתמצית יצוין כי הצדדים לתביעה וו הנן מי שביטוח משאית סמיטריילר - התובעת הנה מי אשר ביטחה את נגרר המשאית בעוד שהנתבעת הנה מי אשר ביטחה את הגורר של משאית זו. ביום 2.7.17 ארעה תאונת דרכים בין משאית זו לבין רכב פרטי אשר בוטח באמצעות חברת הכשרה לביטוח בע"מ. (להלן: "רכב הכשרה").

על פי הנטען רכב הכשרה נפגע ע"י משאית הצדדים מאחור, לאחר שהשתלב לנתיב השמאלי בכביש 4 ממחלף חולון לכיוון כביש 4 צפון בואך יבנה.

העובדה שביהמ"ש קבע כי על התובעת כאן לשלם פיצוי מלא לניזוק שם בגין התאונה, אינה מייתרת את זכות התובעת לשוב בתביעת שיפוי כנגד מי שלעמדתה עוול ביחד עמה והביא לתוצאה זו. הלכה למעשה זו הוראת סעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שזו לשונה: "היה כל אחד משני בני אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד ונותנים להיתבע עליה יחד ולחוד." הדין מורה כי במקרה זה בפני הניזוק עומדות שתי אפשרויות: הראשונה, לתבוע את כל המעוולים והם יהיו חבים כלפיו יחד; והאפשרות השנייה, לתבוע מחלק מהמעוולים את מלוא ניזקו, מבלי לצרף את המעוולים האחרים (ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר,(7.9.10)).

...

מקובלת עליי טענה זו של הנתבעת.

שנית, מקובלת עליי עמדת הנתבעת ולפיה לכל מספר רישוי יש את פוליסת הביטוח הרלוונטית לו ואין לערב מין שאינו במינו, שהרי אותו מספר רישוי נבחן על רקע תנאי הפוליסה שלו כאשר בשעת הגנה חברת הביטוח בוחנת האם יש מקום ליתן בגינו כיסוי ביטוחי ,באם לאו, בהסתמך על תנאי הפוליסה הרלוונטיים לרכב הספציפי המבוטח, תוך בחינת השאלה האם עמד המבוטח בהקמת זכותו למתן כיסוי ביטוחי במקרה הנדון.

סוף דבר אני מורה על דחיית התביעה.