לפי הערכת ובדיקת שמאי הרכיב היחיד שניפגע הוא הטמבון שהוחלף ע"י הנתבעת.
לטענת התובע, בשל כך שפקק אטם הרדיאטור לא היה סגור בשל רשלנות הנתבעת ועל כן יצאו המים, ובשל כך נגרם נזק של ממש לרכב.
שנית, התובע העיד ביום 1/2/23: "כשניגשתי למוסך פח וצבע עקב תאונת דרכים, ובשל מכה בטמבון, הופניתי על ידי חברת הביטוח לשם, השארתי את הרכב למספר ימים, אמרו לי שהרכב תוקן, הגעתי למוסך, אמרו לי תרד למטה תראה שהכל בסדר, ירדתי ובדקתי את הטמבון, ראיתי שהחליפו את הטמבון ואת איזור המכה, הכל בסדר, חתמתי ונסעתי על מיסמך שאני מאשר שהחליפו את הטמבון והלכתי.
יפים לעניין זה דברי הפסיקה בדנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, סד(1) 533 (2010) נקבע כי "נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות." במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטאנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל.
...
לא זו אף זו, העד מטעם התובע הציג בפני ביהמ"ש מספר אפשרויות שייתכן ואחת מהן גרמה לנזק לרכב, כדלקמן: "האבחנה היא רכב נסע ללא נוזל קירור. כתוצאה ממה אני לא יכול לדעת. יכול להיות מאוורר לא תקין, תרמוסטט תפוס, יכול להיות שלא היה נוזל קירור, מכסה שלא אוטם בצורה לא טובה. רכב ששכחו למלא לו מים."
יוצא אפוא שגם לגישת העד מטעם התובע ישנן מגוון אפשרויות ולאו דווקא האפשרות של מחדל של עובדי הנתבעת בהשארת מכסה מילוי המים כאשר הוא פתוח.
כמו כן אני מקבל את דברי הבעלים של הנתבעת, לפיהם: "בזמן שבוצע טיפול במכונית התובע, המוסך עבר תהליך שיפוץ. באותו זמן המצלמות לא היו מותקנות. גם אם כן, זה לא היה עוזר לתובע בכלום. כי המצלמות על פי דרישות חברת הביטוח מכוונות לכניסות והם לא מכוונות לעמדות העבודה כדי 'לרגל ולצפות' בפעילות הפועלים של המוסך. לכן גם אם היו מצלמות זה לא היה עוזר לתובע."
כל ההדגשות בציטוטים של הח.מ.
לאור האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה שהתובע לא עמד בנטל הבאת הראיות ובנטל השכנוע.
סוף דבר:
לאחר שהבאתי בחשבון את טענותיהם של הצדדים האחד כנגד השני ושקלתי את מלוא המידע שבפני ביהמ"ש, אני פוסק כי דין התביעה להידחות.
