תביעת נזיקין בגין רטיבות שנגרמה מדירת שכנים

מעת שעסקינן בתביעה נזיקית לפצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מההתרשלות הנטענת מצד הנתבעת באיתור ובטיפול במקור הנזילה, לא יכולה להיות מחלוקת כי מתקיימת יריבות משפטית ישירה בין השניים ודין טענת הנתבעת בעיניין זה להדחות מכל וכל.

עוד העיד התובע כי בהוראת הרב ועל מנת להמנע מגרימת נזקים נוספים לדירת השכן, הוא חדל מלעשות שימוש באמבטיה והמשיך לפנות אל הנתבעת בדרישה לאיתור ולתיקון מקור הנזילה (עמ' 1 ש' 31-33).

לאחר שפנתה שוב, נשלח נציג נוסף וכך הלאה: "התקשרתי שוב לשמוע מה קורה, שלחו שוב אחרי חודשיים נציג שבא לבדוק והלך. זו הייתה ההתנהלות במשך כל הזמן. כל פעם שלחו נציג אחר, לא את זה שהיה בפעם הקודמת. כל נציג שהגיע לא ידע מה קורה היה צריך לבדוק מהתחלה. הטלפון האחרון שהתקשרתי אליהם, אמרתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאני מתקשרת ואמרתי שפתחתי את המים באמבטיה והשתמשתי ועדיין הייתה רטיבות. הם רצו רק לבוא לסגור. אמרתי להם שאני לא מוכנה שיסגרו כי זה עדיין שבור. הם טענו שזה מתוקן. אמרתי להם שפתחתי וראיתי נזילה, השכנים באו להגיד שיש נזילה. אמרתי להם טוב, אם באים לסגור, מה קורה? אחר כך נגלה שיש שוב נזילה. וקריאה חדשה? אמרתי להם שאני יודעת במפורש שזה לא מתוקן עדיים וזה לא בסדר" (עמ' 5).

...

לטענת הנתבעת, דין התביעה נגדה להידחות בהיעדר יריבות.

מעת שעסקינן בתביעה נזיקית לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מההתרשלות הנטענת מצד הנתבעת באיתור ובטיפול במקור הנזילה, לא יכולה להיות מחלוקת כי מתקיימת יריבות משפטית ישירה בין השניים ודין טענת הנתבעת בעניין זה להידחות מכל וכל.

משכך, הנני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בגין מלוא עלות התיקון בסך 4,000 ₪.

עדותו הייתה כנה, אמינה ומקובלת עליי לחלוטין.

סוף דבר – הנתבעת תשלם לתובע סך של 8,035 ₪.

מדובר בתביעה "כספית – נזיקית" בסדר דין מהיר, לסעד כספי של 36,500 ₪ (בגין ניזקי רטיבות שנגרמו לדירת התובעת מדירת הנתבעת) ולסעד נוסף – "צו עשה לפיו על הנתבע לתקן את הליקויים המעיבים על דירתה (של התובעת) ולהציג אישור כי הצנרת בדירתו תקינה". ביום 24.2.21 ניתן פס"ד המקבל את התביעה בהעדר הגנה.

עיינתי בפסיקה שאליה הפניתה התובעת בסיכומיה ומצאתי כי זו אינה תומכת בעמדתה ובניתוח המשפטי שהציגה, וכך למשל: החלטת המפקח מיום 7.12.12 בתיק 231/11 (פורסם בנבו) הבהירה כי סעד בין בעלי דירות שכנות בבית משותף אשר מחייב את בעל הדירה הנתבע לבצע תיקונים בדירתו עקב בעיית רטיבות, הנו סעד הנכנס לגדר סעיף 3(א) לתקנון הנ"ל, שזהו בדיוק הסעד שבו עוסקת התביעה שלנו.

...

ביום 22.12.21 הוגשו מטעם התובעת "הודעה ובקשה דחופה למתן צווים ו/או הוראות", שבה "מבוקש לתת צו עשה דחוף שיחייב הנתבעת להשלים העבודות להחלפת צנרת עוד השבוע ולפחות עד לסוף החודש". ביום 22.12.21 החלטתי כך: "בנסיבות המיוחדות ולאור הדיון המיוחד שנערך, על הצדדים להגיש תחילה מלוא הדרוש לפי הוראות ההחלטה שניתנה בתום הדיון, ולאחר מכן אדרש להכרעה, שאתן לה דחיפות/קדימות מבחינת הזמנים". ביום 22.12.21 (כמה שעות לאחר שניתנה החלטתי האחרונה הנ"ל מיום 22.12.21 בבקשת התובעת הנ"ל מאותו היום) הוגשו סיכומי התובעת.

מאחר שנראה כי העיקר והחשוב וגם הדחוף בתביעה שלנו עוסק בתיקון בפועל של נזקי הרטיבות, וגם מאחר שנראה שיהיה קושי משפטי ו/או מעשי לדון בעילה הנזיקית/כספית הנותרת בתביעתנו (שהיא כן מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום) כל עוד לא מוסדר עניין התיקון בפועל, וגם מאחר שהתובעת הודיעה מראש בסיכומיה כי בכוונתה להשיג ערעורית על החלטתי זו (ככל שלא תתקבל עמדתה), אמנע בשלב זה מלהמשיך לברר את יתרת תביעתה של התובעת, ואאפשר לה למצות הליכים כפי הבנתה.

איני מקבל, בשלב זה, את עמדתה של הנתבעת בסיכומיה, לפיה ראוי למחוק את יתרת התביעה עם הקביעה שבימה"ש אינו מוסמך לדון בסעד צו העשה.

בשלב זה אני קובע בפניי תזכורות פנימית ליום 30.6.22 (ללא התייצבות צדדים), כאשר על התובעת להגיש עדכון מפורט עד יום 20.6.22, ובו גם להציע הצעה דיונית (שנמנעה מלהציעה בסיכומיה הנ"ל, חרף הוראתי) לגבי האופן המשפטי והמעשי הראוי שבו יש ללכת נוכח קביעתי בדבר מיהות הערכאה המוסמכת עניינית לדון בסעד צו העשה.

לפניי תביעה כספית נזיקית ע"ס 200,000 ₪, במסגרתה עותרים התובעים לחיוב הנתבעים בתשלום פיצויים בגין נזקים כספיים ולא ממוניים, שלפי הנטען, נגרמו לתובעים כתוצאה מהגשת תלונת שוא למישטרה, נקיטת הליך סרק של הטרדה מאיימת ומסירת תצהירים כוזבים לבית המשפט ע"י הנתבעים.

התביעה שלפניי ותמצית טענות הצדדים טענות התובעים בכתב התביעה חוזרים התובעים על הטענות שהעלו במסגרת הליך ההטרדה ומוסיפים וטוענים, כי ההליך הקודם הנו הליך סרק שהגישו הנתבעים בכוונת זדון, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, הסתמכות על תצהירים כוזבים ועדויות שקריות, וללא ביסוס בראיות כלשהן, והכל במטרה להזיק לתובעים, לפגוע בשמם הטוב ולהוציא מהם פיצויים שלא כדין בגין ניזקי רטיבות, שלפי הנטען, נגרמו לדירות הנתבעים עקב שפיכת מים מטונפים ע"י התובעים.

אשר לעוולת לשון הרע, נטען כי נקבע זה מכבר בפסיקה כי גידופים וקללות הנאמרים במהלך סיכסוך בין שכנים אינם מהוים "לשון הרע". מכאן, יש להורות על דחיית התביעה נגד הנתבעת 2 בהיבט זה. עוד נטען בפן הראייתי, כי התובעת לא הוכיחה את גירסתה, שעה שעדת התביעה, אשר הובאה כדי לחזק את גרסת התובעת, היא עדה בדויה, שמסרה עדות כבושה שלא היה לה כל זכר לא בהליך הקודם, לא במסגרת כתב התביעה הנוכחי ואף לא בתצהיר העדות הראשית של התובעת עצמה.

...

סבורני כי הליך מניעת הטרדה מאיימת לא נכנס לגדר הוראת סעיף 60 לפקודה, ובהקשר זה אין עוולת הנגישה חלה על הליכים מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, מאחר והחוק הנ"ל אינו מגדיר "הטרדה מאיימת" כעבירה פלילית, ואף לא כעוולה אזרחית, והוא מתמצה במתן סעד אזרחי לקורבן/הנפגע (ראו: החלטת כב' הרשמת ש' ליבוביץ, מבית המשפט העליון, לפיה הליך הטרדה מאיימת הוא הליך אזרחי, וזאת בנוגע לסיווגו של ההליך במסגרת בקשה לפטור מאגרה; רע"א 1282/06 קריספי נ' אבוטבול (07.06.2006)).

על מנת להוכיח עוולת הנגישה, יש להוכיח כי פעולות הנתבעים נעשו בזדון ובמטרה להזיק, ברם התובעים לא עמדו בנטל זה. סיכומה של פרק זה - התובעים לא הוכיחו כי התקיימו יסודות עוולת הנגישה, הן ביחס להגשת התלונה במשטרה והן ביחס להליך ההטרדה, ולכן דינו של חלק זה בתביעה להידחות.

סוף דבר לשיטה אחרונה, התביעה נדחית בזה.

הקיים והרלוונטי בתיק ביום 16.5.2022 הוגש כתב תביעה בעילה "חוזית, נזיקית, צו עשה" לסעד כספי של 77,000 ₪ ולסעדים של צוי עשה שונים.

בתמצית, נטען כי מדובר בתביעה שעניינה נזקים נטענים בגין רטיבות וריצוף שנגרמו לדירת התובעת ע"י הנתבעים, שכניה לבית המשותף שבו מתגוררים כל הצדדים (בבניין 4 דירות בסה"כ).

אכן, כטיעוני הנתבעים, התובעת עצמה, בכתב התביעה (בטרם התעוררה שאלת הסמכות העניינית), ביססה את תביעתה על הוראות התקנון המצוי [סעיפים 2(ב) + 3(ב) לתקנון], הוראות שבפס"ד כהן נקבע שתביעה המבוססת עליהן בין שכנים לבית משותף כמו במקרה שלנו מצויה בסמכותו הייחודית של המפקח, בהתאם לסעיף 72(א) לחוק המקרקעין.

...

לאחר שעיינתי במסמכי ובטענות הצדדים אני קובע כך: צווי העשה כולם מושא התביעה נתונים לסמכותו הייחודית של המפקח על רישום המקרעין, ולכן איני מוסמך לדון בהם ולכן התביעה לפסוק אותם נמחקת מכתב התביעה, כאשר התובעת תוכל, אם תחפוץ בכך, להגיש תובענה רלוונטית נפרדת לפני המפקח על רישום המקרעין.

אינני מקבל את טענת התובעת כי הוראות סעיף 3(ב) לתקנון המצוי אינן חלות בעניינו מאחר שהתביעה שלנו עוסקת בנזקים שנגרמו בעבר ועדיין נגרמים בהווה לדירת התובעת, בשונה מנוסח הסעיף בתקנון הקובע כי "אי ביצועו עלול לפגוע בדירתו של דורש התיקון". ראשית, טיעון זה עומד בסתירה למה שהתובעת עצמה כתבה בכתב תביעתה, כמפורט לעיל; ושנית, מדובר בפרשנות מאולצת ובלתי משכנעת של הכתוב בסעיף 3(ב) לתקנון, ולו מהטעם שהתובעת עצמה טוענת שהנזקים עדייןם נגרמים בהווה, ולכן וממילא, הם עדיין עלולים בכך לגרום נזק גם בעתיד.

יוער כי הפסיקה קבעה כי כאשר ישנם סעדים שונים בתביעה נתונה, שחלקם בסמכות עניינית ייחודית של ביהמ"ש האזרחי וחלקם האחר בסמכות עניינית ייחודית של המפקח, אין מנוס מפיצול הסעדים והתביעות בין שתי הערכאות, כל אחת לפי סמכותה.

לסיכום בהיעדר סמכות עניינית לבימ"ש זה לדון בכל צווי העשה שנתבעו בכתב התביעה, הם נמחקים מכתב התביעה, והתובעת רשאית ככל שתחפוץ בכך להגיש תביעה מתאימה לפני המפקח על רישום המקרקעין.

עיקר טענות הצדדים בהליך 1: לטענת התובע, לאור אחזקה לקויה של דירת הנתבעת, נגרמו לתובע נזקים רבים וזאת בעקבות נזילת מים ממרפסתה למרפסתו, ובשל כך ישנה בדירת הנתבע רטיבות רבה בעיקר בסלון ובקומה התחתונה וריח של טחב.

לטענת הנתבעת, התובע החליט לבנות על דעת עצמו קיר מפריד בשטח הגינה המשותפת וזאת ללא היתר וללא קבלת אישור השכנים.

יישומה של אמת-מידה זו בתביעה נזיקית משמעותו היא שכאשר עולה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, זוכה הוא בפצוי מלא בגין הנזק שניגרם לו. לעומת זאת כאשר לא עולה בידו להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברות, אין הוא זוכה בפצוי כלשהוא.

...

יתר על כן, אני מקבל את טענות הנתבע, לפיהן הפתח מתוך דירתו אינו מחסן כי אם מתחם חדר ילדים שנבנה כדין וכן את טענתו לפיה מתחם זה נבנה מספר שנים בטרם עבר הנתבע להתגורר בדירתו.

לאור האמור, דין התביעה בהליך 2 להידחות.

סוף דבר: לאחר שהבאתי בחשבון את טענותיהם של הצדדים האחד כנגד השני ושקלתי את מלוא המידע שבפני ביהמ"ש, אני פוסק כי דין שתי התביעות להידחות.