תביעת נזיקין בגין ציוד בניין מושכר שהוחזר באיחור וחסר

· המומחה לא ידע מתי הותקנו הפיגומים ומתי פורקו (עמ' 45 ש' 4-3), וכשנשאל ספציפית בהקשר זה, לרכיב עבודה מסוים, אותו ציין בחוות הדעת "תקוני גראפיטי בירידה לחניון ובקומת קרקע", לגביו ציין תוספת של 4 שבועות לפיגומים, מדוע צריך פיגומים בכלל השיב "יכול להיות שעל מנת לתקן את הגרפיטי צריך להקים פיגום אז הכנסתי כאן". ללמדך – המומחה הוסיף תקורה של פיגומים הגם שלא הוכח לפניו, כי אכן נעשה שימוש בפיגומים לצורך מחיקת הגרפיטי (עמ' 45 ש' 9-5).

בעניינינו, תביעת הפצוי המוסכם נוגעת לנזק ספציפי – איחור במסירה, בעוד שהפיצויים שנתבעו נובעים מראשי נזק שונים ומעילות שונות (עשיית עושר ולא במשפט; נזיקית).

על כן, יש לחשב את מספר ימי האיחור במסירת הבניין לידי הנציגות שנבעו מעיכוב מצד הנתבעים/התובעים שכנגד במכפלת סכום הפצוי המוסכם היומי; לאחר מכן יש להפחית הסכום ב-29% בגין החלק של ה"ה מרז'ן שמחק את תביעתו כאמור (ר' סעיפים 4(א) ו-9 לפסק דיני לעיל), ומהסכום שיתקבל יש להפחית את מידת האשם החוזי שדבק בתובעים שכנגד.

נזק למעלית ולאינטרקום הוראות ההסכם אסרו על הקבלן ועובדיו לעשות שימוש במעלית הבניין לצרכי העבודה נושא ההסכם ו/או העלאת והורדת חומרים וציוד בכל תקופת השיפוצים (סעיף 8.10 להסכם).

במכתב מציינת הנציגות, כי "להזכירך השכרת מקום פירסום יכלה להביא לקופת הנציגות סכומי כסף לא מבוטלים, אך חרף זאת סירבה הנציגות להמשך השכרת השטחים האמורים לחברת מסודרת והעדיפה ביניין נקי מכל חפוי". בפועל לא נטען ולא הוכח, כי הנציגות היתקשרה בהסכם עם מפרסם וכי נעשה פירסום כלשהוא מכוח היתקשרות שכזו! משכך, הנציגות לא הפסידה דבר עקב הפירסום שעשה הקבלן (ככל שעשה) על גבי חלק מהפיגומים מעבר למה שהותר לו בהסכם, בבחינת "זה נהנה וההוא איננו חסר". בנסיבות אלה, דרישת הנציגות לחייב את הקבלן לשלם להם סכום של 15,000 ₪ לחודש בגין השמוש שעשה אינה במקומה, בלשון המעטה.

...

יש לקבל את התביעה הן בעניין המעלית הן בעניין האינטרקום.

במקרה שלפנינו, לא שוכנעתי, כי להתנהלות הנתבעים שכנגד נלוותה הפרה בוטה של יחסי האמון שנוצרו בין הצדדים במשך 4 השנים בהם נקשרו יחדיו, בוודאי לא כוונת זדון.

סוף דבר התביעה הראשית והתביעה שכנגד מתקבלות בחלקן כאמור בפסק דיני.

על פי תנאי ההסכם היה על אינפינטי לשלם את דמי השכירות מראש ל- 30 יום קדימה בתנאי שוטף + 60 כאשר כל איחור בתשלום יגרור חיובי ריבית פיגורים.

בנוסף יש לחייב את האשם בין אם מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין בשל אחריותו כמסייע, משתף או מרשה או מאשרר של מעשי עוולה כפי שיפורט בהמשך ובין אם מכוח תורת הרמת המסך שיש לבצע בין האשם, אינפינטי וסמיר.

מוזר עוד שאדם שאין לו שום ידע קודם בבניין כפי שהעיד על עצמו (עמ' 28 , ש 9) ימונה אחראי על קבוצת עובדים וכפי שהעיד אדיב חמוד לפני, שהיה מנהל הפרויקט מטעם אינפינטי: "סמיר הוא היה היד הימנית שלי בפרויקט, כלומר העוזר שלי והוא הייתי נותן לו אחראי על סדר גודל בין 30 ל-40 עובדים בשטח שמתניידים מפה לשם." (עמ' 4 ש' 34 – 36).

סכום החיוב בכתב התביעה נתבע הסך של 570,000 ₪ בגין דמי שכירות של התבניות עד למועד להגשת התביעה, רכישת ציוד שונה, הוצאות בגין השבת ציוד, חוסרים בגין גניבת ציוד.

...

לא מצאתי כל תשובה הולמת לטענה זו ולכן אני מקבלה.

לא צורפו אסמכתאות לפריט זה ולכן אני פוסק על דרך האומדנא סך של 8,000 ₪ שכן שוכנעתי כי טענת ברק שהנתבעים לא השיבו את הציוד והוא נאלץ להשיב חלק ממנו בעצמו.

בשים לב לכל האמור עד כה אני מחייב את הנתבעים 2 ו- 4 ביחיד ולחודש לשלם לתובעת סך של 500,543 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

אין לקבל את טענת מומחה בית המשפט כי הדבר משביח את הדירה מחוסר רלבאנטיות, שכן אין טענה לירידת ערך בשל גובה בלתי סביר, אלא לפגם הגורם להם לנזק בפועל, וכי תבעו את עלות הנמכת התיקרה כדי לבטלו.

רק בחקירתו הנגדית השיב התובע כי הוא מחשב את דמי השכירות בהתאם לדמי השכירות שהוא שילם בכדי להמשיך לגור בדירה הקודמת שלו, אותה שכר ממי שרכש ממנו את הדירה: "ש. בסעיף 27 לתצהירך, אתה מחשב עלות של דמי שכירות וכ"ו והבסיס הוא דמי שכירות של 3,000 ₪, על סמך מה קבעת זאת, אתה מומחה?

אומנם, אין הכרח בהגשת חוות דעת שמאית דוקא, אולם לכל הפחות היה על התובעים להציג הסכמי שכירות של דירות דומות או תצהיר של מתווך באשר לגובה דמי שכירות של דירות דומות או פרסומים של דירות דומות להשכרה ו/או כל מיסמך אחר שיתמוך בטענתם זו. משלא עשו כן ולא הציגו ולו תשתית ראייתית מינימאלית, לא ניתן לקבוע פיצוי כלשהוא בגין איחור במסירה.

עניין זה נדון בע"א (מחוזי ב"ש) 14808-08-19 כ. כוכב הנגב - חברה לבנין ופתוח (1990) בע"מ נ' גבריאל שמלוב (16.12.19), שם הקבע: נמצא כי הנתון היחיד שיש להביא בפני בית המשפט לשם קביעת הפצוי, הוא "דמי שכירות של דירה דומה בגודלה ובמיקומה". נתון זה הוא חלק מרכיבי התביעה, והתובע נידרש להוכיח אותו כדי לבסס את תביעתו.

חוק המכר (דירות) צועד כברת דרך לקראת רוכשי דירות, תוך היתרחקות מהכללים הרגילים של פיצוי חוזי או נזיקי, שמבוססים על פיצוי כפי גובה הנזק שניגרם בפועל לתובע.

בכל מקרה מבוקש לפסוק פיצוי בסך של 10,000 ₪, במידה והם ייאלצו להשאר בדירה בעת ביצוע התיקונים ובשל הצורך בשמירה קפדנית על הרהיטים, מחשבים, ציוד בעל ערך, הפסד ימי עבודה ועוד.

...

אשר לשמאי מטעם התובעים, אלי סידאווי, ולחלקם בשכר טרחת המודד מטעם בית המשפט, מר קעואר, הנני קובעת כי אין לחייב את הנתבעת בהוצאות אלו.

סוף דבר הנני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך כולל של 63,298 ₪ לפי הפירוט הבא: 41,100 ₪ בגין ליקויי בנייה ואי התאמות.

כמו כן, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ. ככל הסכומים ישולמו תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידי הנתבעת, שאם לא כן הם יישאו תוספת הפרשי ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל.

ביום ראשון, 4.1.15, בשעות הצהריים כשלא היה איש בדירה, ניכנסו הנתבע שכנגד ביחד עם בני משפחתו, ללא תאום מראש וללא התראה מוקדמת, שברו את מנעול הדלת, דחסו את תכולת הארונות לתוך שקיות זבל והוציאו אותם, יחד עם ריהוט הבית, וכל מטלטלי התובעת אל מסדרון הבניין.

רק לאחר שמר שטרית ומר שיף התערבו והאחרון אף התחייב להיות ערב לחלק מהתשלומים, השיבו הנתבע שכנגד וילדיו את הצילינדר המקורי לדלת הדירה, סייעו לה להחזיר את הציוד פנימה, החתימו אותה על מיסמך נוסף שהיא מאשרת שכל הציוד חזר ואין נזקים, ובסביבות חצות הלילה עזבו בני מישפחת לב ארי את הדירה.

דוד אישר שהיא חתמה בפניו על כך שהיא מתחייבת לעזוב את הדירה עד ליום 1/2/15 וכך מצהיר הוא: "אחר כך עליתי איתה לדירה ולאחר שבדקה שהכל תקין ושלא חסר לה דבר ביקשתי ממנה שתחתום שאכן בדקה את תכולת הדירה ושהכל נמצא (היות והיינו בתוך הדירה) וכן שאין לה טענות כנגד מש' לב ארי... למעשה עזבנו את הדירה לאחר שנערכנו לשינה..." יצוין כי המסמכים המוזכרים בתצהירו צורפו על ידו.

התובעת שכנגד העלתה טענת תרמית, מעבר להעלאת הטענה בכתב התביעה נראה כי לא עמדה על טענה זו, לא בסיכומיה וממילא לא נראה כיצד טענה זו רלבאנטית לתביעה הכספית של התובעת שכנגד ("תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב... ") לא למותר לציין סעיף 57 מצמצם את תחולת הסעיף בצורה ניכרת וכי גם סימן ז' לפקודת הנזיקין בו מצויים הסעיפים הנ"ל מפנה לחוק איסור לשון הרע לצורך הגדרת "פירסום". כאמור, גם טענה זו נדחית.

בתצהיר שהוגש בהוצאה לפועל, טענה הנתבעת "סוכם כי ההמחאות יישארו בידי המשיב כאשר לאחר שהמשיב יגבה את תשלום השכירות באופן מלא מהחייב 1, ישיבו למיכאל את ההמחאות ולי את הסך של 6,000 ₪ ששלמתי לידי המשיב". בתצהירה מיום 18.6.18 עמדה על כך (ס' 12) כי שילמה מדי חודש 6,000 באמצעות מר פנחס שטרית, קיבלה אישור בכתב מרחל וכאשר ביקשה לקבל את ההמחאות חזרה "סירבה לכך בתוקף אשת הנתבע והודיע לי כי ברצונה לתבוע את ההפרש הנותר מהסכום הרשום על ההמחאות לבין הסכום ששולם בפועל מהגרוש שלי בלבד" על גרסה זו חזרה גם בעדותה כאן (עמ' 8 ש. 11-13) ולפיה יש את מערכת היחסים החוזית שבין התובע לבין מיכאל (והערב מטעמו, יואל שיף) ויש את מערכת היחסים החוזית שלה עם התובע ושם שכר הדירה הוא 6,000 ₪ כולל ארנונה (עמ' 16).

ההיסטוריה הראתה כי די היה באיחור של 7 ימים כדי להביא את התובע לעשיית דין עצמי לפינויה מהדירה ולתפיסת החזקה בה, לא הגיוני ולא מתקבל על הדעת כי היה מקבל בשלוה חודשים של תשלום חלקי עד להצטברות חוב של כ- 40,000 ש"ח. בע"א 2825/97 מוחמד אבו זייד נ' ברוך מקל , פ"ד נג(1) 402, נקבע מפי השופט אנגלרד כי: "אי-עמידה ממושכת על ביצוע זכות חוזית במועדה הנקוב עשויה ליצור את הרושם, בעיני כל משקיף, כי האיחור אינו עוד בבחינת הפרה היורדת לשורש העיסקה" במילים אחרות, העובדה שהתובע לא מחה על סכום דמי השכירות במשך שישה חודשים רצופים, יש בה כדי להצביע על ויתור שבהתנהגות.

...

סוף דבר: חובה של הנתבעת לתובע עומד על סך כולל של 12,883 ₪.

בקיזוז מסכום הפיצוי בו חויב התובע בתביעה שכנגד, 40,000 ₪, אני מורה כי הנתבע שכנגד, אבנר לב ארי, יפצה את התובעת שכנגד, אריאלה רוטנמר בסכום של 27,117 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום שאחרת יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

בנסיבות העניין ולאור כל המפורט לעיל ולאופן ניהול ההליך, אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

באותו יום השיבה מאי השקעות להודעת הביטול וכתבה לקקאו כי היא פועלת בחוסר תום לב, שכן קקאו הכניסה זכיינים חדשים בטרם ביטלה את החוזה עם מאי השקעות, ואלה פרצו, לטענת מאי השקעות, לבית הקפה ולקחו ציוד השייך לה. כן נכתב כי בגין האמור הוגשה תלונה למישטרה.

ראו תיכתובת בין נציג המשכן ובין נציג קקאו מיום 29.11.2015: נציג קקאו: "בהמשך לשיחתנו, אבקש להוריד את החשמל בקפיטריה שבמשכן מיום (29/11/15) ועד הודעה חדשה. ברגע שנסיים במפגע התברואתי אעדכן אותך ורק אז אבקש להחזיר את החשמל"; נציג המשכן: "בהמשך לשיחתי עם יועמ"ש המשכן, עקרונית מאושר הנתוק...כמו כן אבקש אישורך במייל חוזר לשיפוי המשכן בגין כל תביעה ככל שתהיה שתגרם ממהלך זה..." (ההתכתבות צורפה כחלק מנספח 20).

נראה כי מאי השקעות הבינה, גם אם באיחור, כי אין כלל היתכנות לקיים את החוזה כלשונו ולהפעיל את בית הקפה במקום.

דיון ומסקנות מן העובדות שתיארתי באריכות לעיל עולה כי טענות התובעים נְסַבּוֹת בשני אירועים מרכזיים בקשר החוזי בין מאי השקעות וקקאו: האחד, והמרכזי שבהם, הוא השלב הטרום חוזי והמצגים העובדתיים שהוצגו לתובעים בשלב זה. כחלק מכך טוענים התובעים לאחריות חוזית ונזיקית של כל אחד מהנתבעים למצגים טרום חוזיים רשלניים שגרמו לתובעים את הנזק הנתבע בתובענה.

אכן יתכנו מקרים שהפסיקה הכירה באפשרות לקבוע פצויי ציפייה עקב הפרת חובת תום הלב במשא ומתן, אלא שמדובר בחריג שבחריגים, במצב שבו נסיבות המקרה מלמדות כי חוסר תום הלב במשא ומתן מנע את השתכללות החוזה (ראו ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289 (2002)) – אך לא זה המצב העובדתי שהצדדים הניחו לפני.

מיגבלת פצויי הסתמכות היא גם זו המתאימה לחבות בנזיקין בגין מצג שוא רשלני, שכן "הפצוי בדיני הנזיקין בכלל, ובעוולה של מצג שוא רשלני בפרט, הוא פיצוי המגן על אינטרס ההסתמכות של הניזוק, להבדיל מציפיות הניזוק..." (ע"א 4948/13 עו"ד הרכבי נ' אבני, 20 (15.3.2015); ע"א 153/04 רבינוביץ' נ' רוזנבוים, עמ' 10 (6.2.2006)).

...

כפי שהבהרתי כבר קודם, אני סבורה כי מאי השקעות אינה יכולה לנקות עצמה מאחריות למצב הדברים שנוצר.

התובעים לא הניחו כל תשתית ראייתית שיש בה לבסס עילה של התובע 2 נגד הנתבעים 1- 3 ואף אני סבורה כמו השופטת ח' פלינר בפסק הדין בעניינו של התובע 2 באשר ליחסיו עם קקאו בנוגע לנכס אחר (פסק דין אביסדריס), כי אין לתובע 2 עילת תביעה אישית נגד קקאו ועילות התביעה החוזיות שמורות לחברה, למאי השקעות, שכן היא זו שחתמה עם קקאו על הסכם הזכיינות והפעלת בית הקפה, והיא זו שנטלה על עצמה את כל החיובים הנובעים מההסכם, והיא זו שסביר היה כי תסתמך על האינפורמציה שבמסמכי המכרז שפירסם המשכן, כפי שעשתה.

משכך נדחית תביעת התובע 2 נגד הנתבעים 1, 2 בהעדר עילת תביעה נגדם כפי שפרטתי.