כפי שכב' הרשמת ציינה בפני עו"ד קוריס במהלך הדיון, אין עילה חוקית לראות בכתובת בא כוחו של בעל דין בהליך משפטי, ככתובת החייב לצרכי פתיחת תיק הוצל"פ, גם אם תיק הוצל"פ ניפתח לגביית ההוצאות שנפסקו באותו הליך.
אני ער לכך שגם אם אישור מסירה של דבר דואר רשום חוזר בסימן "הנמען לא ידוע במען", תיאורטית, יתכן כי הנמען מתגורר שם למרות הכל, תוך הכמנת פרטיו, אולם לאחר שאישור מסירה חוזר "לא ידוע", זוכה שמבקש לעשות שימוש באישור מסירה חדש, שנוצר בעקבות מסירה אישית שבוצעה באותה כתובת בדיוק, שלפי האישור הקודם החייב אינו מתגורר בה, חייב לוודא שלא נפלה טעות או שגגה וכי האישור הוא אכן אישור מסירה כדין, בפרט כאשר המוסר נימנע מלמלא חלק חשוב בהצהרה, הנוגע לאופן בו המוסר וידא כי הנמען מתגורר בכתובת וזאת גם אם אישור המסירה אינו אישור על הדבקה, אלא אישור על מסירה לחייב, שאף כוללת את חתימתו.
ויודגש, הנטל להוכיח כי בוצעה מסירה כדין, מוטלת על כתפי שטיינברג, שכן בתביעת לשון הרע, די לבן שושן כדי להוכיח פירסום לשון הרע עליו על ידי שטיינברג, שהוכח כי שטיינברג סייע למעשה הטלת העיקולים, בכך שאישור המסירה שלו ותצהירו סללו את הדרך לכך וראה בעיניין זה ס' 7 לחוק, שעניינו תחולת סעיפי פקודת הנזיקין, העוסקים באחריות מסייע, שותף וכו' לבצוע עוולה, על תביעה בלשון הרע.
האם העובדה שלא נשלח מכתב התראה לפני פתיחת תיק ההוצל"פ, היא בגדר מחדל ואם כן האם אילמלא כן יכול היה הדבר למנוע את כדור השלג שהחל עם פתיחת התיק והסתיים בהטלת העיקול שלא כדין? בן שושן עצמו לא מלין על כך ואף טוען בכתב התביעה כי עצם פתיחת התיק היה בגדר מעשה תקין ושהוא מלין רק על הטלת העיקולים ומשכך אמנע מלהביע דעתי בנושא.
...
בן שושן טוען כי משנודע לו על העיקול, שילם מיד את מרבית החוב בתיק ההוצל"פ (למעט שכר טרחה ב' והוצאות העיקול) והגיש בקשה בטענת פרעתי לסגירת התיק, במסגרתה טען כי אישור המסירה מזויף, כאשר גם ראש ההוצל"פ קבע בהחלטתו, כי זו המסקנה המתבקשת, תוך חיובו של עו"ד קוריס בהוצאות בסך של 3,000 ₪.
לגבי המקרה החמישי והאחרון, שעניינו טענת עו"ד קוריס שלפיה הנתבעים שכנגד יחד הטיחו בו מחוץ למסדרונות לשכת ההוצל"פ, כי הוא "שקרן רמאי ועבריין", דין התביעה להידחות וזאת משהודה עו"ד קוריס בעדותו כי הדברים נאמרו על ידי הנתבעים שכנגד יחד ורק בנוכחותו ולא הגיעו לידיעת אדם נוסף מלבדו (ראה עמ' 55 ש' 6 – 7).
על פניו גם לא ניתן למצוא עוולה כלשהי בחוק הנ"ל המתאימה למעשים שלפי הטענה ביצעו הנתבעים שכנגד שכולם נמצאו בכל מקרה כחוקיים או שלא הוכחו וכך או אחרת נדמה כי העילה כולה נזנחה בסיכומים, גם בהם אין טענה על פי החוק הנ"ל.
סוף דבר לגבי התביעה שכנגד, כי דינה להידחות.
בנסיבות אלה ושעה שלא הייתה כל הצדקה להגיש את התביעה, לפחות לגבי שלושה מתוך חמשת המקרים וכאשר המקרה הראשון סבל מחוסר פירוט ועל כן נמצא כחסר עילה והחמישי הוכח כי דינו להידחות, ישלם עו"ד קוריס לנתבעים שכנגד יחד, שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר עבור הוצאותיהם בתביעה שכנגד, בסך של 10,000 ₪.
סוף דבר
אשר על כן, בתביעה ישלמו עו"ד קוריס ושטיינברג ביחד ולחוד לבן שושן 5,000 ₪ ושטיינברג ישלם לבן שושן סכום נוסף של 7,500 ₪.
