תביעת נזיקין בגין פציעה בבית קפה על רצועת חוף

העובדות הצריכות לעניין הנן בתמצית אלה: התובע – המשיב מס' 1, יליד 1937, נפגע ונגרמו לו ניזקי גוף ביום 28/05/04, כשבקש לשתות כוס קפה בבית הקפה שהפעיל המשיב מס' 2 (נתבע מס' 1 בתובענה), בטיילת החוף הדרומי ("חוף דדו") בחיפה.

המשטח היה מכוסה בחול, המשיב מס' 1 החליק, ונחבל בחוזקה בקרקע, בעיקר בכתף ימין.

בית משפט קמא שגה, משהטיל אחריות נזיקית על המשיבים מס' 2 ו-3, שכן, כך נטען, העיריה היא הנושאת במלוא האחריות הנזיקית בגין המקרה שארע בתחום הרשות הציבורית, וגם מסיבה זו אין תקפות להודעת צד רביעי.

ערים אנו לכך שבית משפט קמא סבר (עמ' 12 לפסק הדין) שעל יסוד סעיף 84 לפקודת הנזיקין, ונוכח ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים, רשאי הוא לחלק את האחריות בין הנתבעים כולל הצד השלישי מס' 1 גם ככל שהדבר אינו מתיישב עם העובדה שמר שלום שמחוני, המשיב מס' 3, לא צורף כנתבע בתובענה העיקרית, וכן שהנתבע מס' 1 לא שלח אליו הודעה לצד ג'.

נוסיף, למעלה מן הדרוש, שאין זה אלא בגדר הציפיות הסבירה של חברת הביטוח, כאשר היא מכסה אחריות כלפי צד שלישי לגבי בית קפה המופעל בחוף ים, שעליה להביא בחשבון גם הצבת שולחנות עבור אורחי בית הקפה גם על רצועת החוף שסמוכה למושכר, כשבדרך לשולחנות אלה עלולה להתרחש תאונה.

...

גם את טענת המערערת שהיא שלחה הודעה לביטול פוליסת הביטוח למבוטח שלה (המשיב מס' 3), דחה בית משפט קמא, משהגיע למסקנה שהמערערת לא קיימה את הוראת סעיף 10 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שקובע מנגנון לביטול פוליסת ביטוח.

התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: אנו דוחים את ערעורה של חברת הביטוח בערעור העיקרי, כשאנו מציינים, כאמור בפיסקה 12 לפסק דינו של בית משפט קמא, שעל המערערת לפצות ולשפות את המשיבים מס' 2 ומס' 3 במלוא הסכומים בהם חויבו "בכפוף להשתתפות העצמית". נוסיף, שככל שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי ההשתתפות העצמית ואופן חישובה, עליהם להגיש בפני בית משפט קמא בקשה מתאימה לקיום דיון בנושא ההשתתפות העצמית.

אנו מחייבים את המערערת לשלם למשיבים מס' 2 ומס' 3 (ביחד) שכ"ט עו"ד בגין הליך הערעור בסכום כולל של 5,000 ₪, ותשלום זה יבוצע על-ידי המערער במשרד ב"כ המשיבים מס' 2 ומס' 3 בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק דיננו, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

אנו מקבלים את הערעור-שכנגד שהגישה העיריה כנגד חברת הביטוח ומחייבים את חברת הביטוח לשלם לעיריה את הסכום של 24,194 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מן המועד שהעיריה שילמה סכום זה לידי התובע (המשיב מס' 1), ועד היום, ובתוספת החזר אגרת הערעור-שכנגד ששילמה העיריה, ובצירוף שכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

נתוני רקע ועובדות התובע, יליד 1937, בעלים ומנהל של חברה לעמילות מכס ושילוח בנלאומי, הגיש תביעה זו כנגד הנתבעות לפיצויים על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לו ביום 28.5.04 עת ביקש לשתות כוס קפה בבית הקפה אותו הפעיל נתבע מס' 1, בטיילת החוף הדרומי בחיפה בשם "סלטביץ" (להלן: "בית העסק" או "בית הקפה").

המשטח היה מכוסה בחול והתובע החליק, נחבט בחוזקה בקרקע ונחבל בעיקר בכתפו הימנית (להלן: "התאונה").

התובע הגיש תביעתו כנגד נתבע מס' 1, שכעולה מחומר הראיות היה הבעלים והמפעיל יחד עם אחיו (צד שלישי מס' 1 (להלן: "מר שמחוני") של בית הקפה, וכנגד נתבעת מס' 2, עריית חיפה, האחראית על הטיילת ורצועת החוף.

יש בהם איזון ראוי בין הגנה על הלקוחות והעוברים ושבים לבין המשך קיומו של בית הקפה כולל החלק על רצועת החוף.

...

בנסיבות אלה הנני מקבל את טענת מר שמחוני כי הואיל והוראות נספח הביטוחים הן חלק בלתי נפרד מפוליסת הביטוח, הרי שלא ניתן היה לבטל את הפוליסה אלא במתן הודעה, כקבוע בסעיף 4 לנספח הביטוחים – ביטול רק לאחר מתן הודעה במכתב רשום 60 יום מראש.

לסיכום לאור האמור, הנני קובע כי פוליסת הביטוח הייתה בתוקף במועד אירוע התאונה ועל הראל, לפצות ולשפות את המבוטח בעלי/ מפעילי בית הקפה (הנתבע 1 ומר שמחוני), בגין חבותם לפי פסק דין זה וזאת בשל נזק שנגרם לצד שלישי, לתובע, עקב ובמסגרת הפעלת בית הקפה.

התוצאה: אשר על כן הנני מחייב את בית הקפה, הנתבע 1 ביחד ולחוד עם צד שלישי מס' 1 לשלם 70% מהפיצוי המוסכם לתובע.

ההודעה לצד שלישי נדחית בלא צו להוצאות.

תכליתה של התכנית היתה לאפשר פיתוח השטח לאורך החוף-"חוף התכלת"-על-ידי הקמת מיתקני רחצה, בתי-מלון, בתי-קפה, מסעדות, מקומות בידור וכו'.

התכנית הפוגעת חלה על רצועת אדמה צרה וארוכה הכוללת 366 דונם בקירוב, והיא משתרעת לאורך חוף הים, מתל-שקמונה ועד לחוף הכרמל.

מטרתה המוצהרת של התכנית הפוגעת היא: "שינוי סווג רצועת החוף מאזור לבידור ובתי-מלון-לשטח צבורי פתוח, כדי לאפשר לשמור על מבט בלתי מופרע של הנוף...

את שאירע לאחר מכן מסכם השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי במילים אלה: "הועדה המקומית לא ראתה טעם לבירור תביעת המבקשים על פי סעיף 197 לחוק שענינו תביעת פיצויים על פגיעה שלא בדרך הפקעה-שמועד ההפקעה ממשמש ובא ואז ממילא-ומן הסתם-תידון גם תביעת הפיצויים כתוצאה מן ההפקעה. לפיכך החליטה הוועדה המקומית-ב-17.6.68-לדחות את התביעה לפיצויים, מאחר והחלקות נועדו להפקעה והתוכנית גם קבעה מועד מכסימאלי לבצוע ההפקעה'.

בניגוד לטענת בא-כוח המערערים קבע השופט המלומד, כי הסכום שלא היה שנוי במחלוקת בין המערערים לבין המשיבה הראשונה עומד על 316,080 ל"י ולא על 526,800 ל"י. בהקשר לכך דחה השופט המלומד את עילת הנזיקין של המערערים לפיצויים לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] שענינו הפרת חובה חקוקה.

...

לפיכך ישונה פסק-דינו של השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי כדלהלן: המשיבות תשלמנה למערערים סכום של 210,720 ל"י (הוא ההפרש שבין 526,800 ל"י לבין 316,080 ל"י), ריבית בשיעור של 6 אחוזים לשנה על הסכום של 526,800 ל"י מיום 8.10.1968 ועד ליום 27.7.1970, ריבית בשיעור של 6 אחוזים לשנה על הסכום של 210,720 ל"י מיום 7.7.1970 ועד ליום הגשת התביעה (13.12.1972), ריבית בשיעור של 11 אחוזים לשנה על אותו סכום מתאריך הגשת התביעה ועד ליום 1.5.1973 ריבית בשיעור של 15 אחוזים לשנה על אותו סכום מיום 1.5.1973 ועד ליום 15.1.1975, ריבית בשיעור של 22 אחוזים לשנה על אותו סכום מיום 15.1.1975 ועד ליום 19.2.1977 וריבית בשיעור של 26 אחוזים מיום 19.2.1977 ועד ליום התשלום בפועל.

כן תשלמנה המשיבות למערערים ריבית בשיעור של 6 אחוזים לשנה על סכום של 210,720 ל"י מיום 21.7.1970 ועד ליום הגשת התביעה, ועל הריבית הזאת תשלמנה המשיבות ריבית בשיעור של 11 אחוזים לשנה מיום הגשת התביעה ועד ליום 1.5.1973, ריבית בשיעור של 15 אחוזים לשנה מיום 1.5.1973 ועד ליום 15.1.1975, ריבית בשיעור של 22 אחוזים לשנה מיום 15.1.1975 ועד ליום 19.2.1977, וריבית בשיעור של 26 אחוזים לשנה מיום 19.2.1977 ועד ליום התשלום בפועל.

אשר לענין ההוצאות, הרי נראה לי כי לאור התוצאה שאליה אנו מגיעים, וגם לאור מחדליהן של המשיבות, כפי שצויינו על-ידי השופט בבית-המשפט המחוזי, לא היה מקום לחייב את המערערים בהוצאות המשפט.