תביעת נזיקין בגין פגיעה מכוונת ברכב

רקע וטענות הצדדים בפני תביעת נזיקין בגין ניזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד").

טענות התביעה ביום 19.3.2008, בהיות התובעת בת 45, עת חזרה לביתה ממקום עבודתה, ובעודה עומדת ברחוב, כהולכת רגל, לפתע הגיח רכב משא מסוג פולקסווגן שמספרו 2486162 , אשר נסע בריוורס ופגע במנוחה (להן: "התאונה/האירוע").

נהפוך הוא, היא תרמה לסחבת ולגרירת הרגליים אשר הביאו לעינוי דין ולבזבוז זמן דיוני יקר וכפי שנפסק: "ההכרה בזכות הגישה יצרה מעין חזקה פרשנית שלפיה המחוקק לא התכוון לשלול זכות זו אלא לצורך השגת תכלית בעלת משקל מיוחד. לפיכך, הוראות המונעות או חוסמות אדם מפנייה לערכאות, יש לפרשן בצמצום. לזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד של האדם ישנה משמעות והשלכה גם על התפיסה הנוגעת להחלת הוראות ההתיישנות בדין האזרחי. מערכת הערכים הכוללת העומדת ביסוד דין ההתיישנות שבכללה גם הזכות החוקתית המוכרת של האדם לפנות לערכאות, מקרינה על פרשנות הוראותיו של חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 ועל דרך בירורם של התנאים הנדרשים לצורך הקמת טענת היתיישנות כלפי תביעה שהוגשה. קיומו של אינטרס התובע לברר את תביעתו לגופה, ולבסס את זכויותיו המהותיות הנטענות, על רקע הזכות החוקתית הקנויה לפנות לערכאות, מולידה, על-פי טיבה, נטייה להצר את תחום התפרשותה של ההתיישנות, כמנגנון דיוני לחסימת בירור תביעה לגופה בשל חלוף הזמן. סילוקה על הסף של תביעה מחמת היתיישנות מצריך זהירות מרובה, מן הטעם שתוצאתה היא מניעת הכרעה בזכויות המהותיות של התובע בשל מחסום דיוני. תכלית הזכות החוקתית של גישה לערכאות, הנתונה לאזרח, מחייבת הצרה ולא הרחבה של המחסום הדיוני בגין היתיישנות, המונע הכרעה בתביעה לגופה, והכול תוך כיבוד המסגרת המתחייבת של ההתיישנות, אשר נועדה להגן על האזרח מפני חשיפה בלתי מוגבלת בזמן לתביעה, בשל העידר יכולת אפקטיבית להיתגונן מפניה. " (ע"א 9413/03 אילן אלנקוה נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה, ירושלים, סב(4) 525 (2008)) לאחר שמיעת ההוכחות, וכשיהיה ברור מה היה מקור הסחבת והאם לנתבעת חלק מהותי בה אם לאו, תוכל הנתבעת לחזור ולטעון היתיישנות.

...

טענת התובע על כי בוצעו פניות רבות ונעשה ניסיון אמיתי לאתר את פוליסת הרכב ללא הצלחה - היא אמינה, יחד עם זאת סבורני שעליו היה לפעול ביתר שקידה וזריזות בתביעה דנן.

סבורני כי התעסקות נוספת בהליכים מקדמיים תגרע יותר מאשר תועיל, מאחר וממילא בדיון הוכחות יוכלו הצדדים לממש את זכותם הדיונית, למסור את עדותם בפני בית המשפט ולחקור את יריביהם.

האחריות הניהולית לסיום התיק במהירות וביעילות מוטלת על כתפי השופט בערכאה הדיונית, ומשכך הנני מחליט שלא להידרש שוב לעניין ההליכים המקדמיים כשמדובר בתיק משנת 2014 לגבי תאונה משנת 2008 .

הנני קובע את התיק להוכחות : ראיות התביעה ליום 19/7/020 שעה 10:00.

הוא חזר וטען כי נזרקו לעברו אבנים ואיבד שליטה (סעיף 12 לתצהיר) מעיון בפסק הדין שניתן בהליך הקודם עולה כי טענות אלה נדונו והוכרעו תוך שנקבע בפסק הדין כי "האירועים עובר לתאונה ולאחריה סותרים מניה וביה פגיעה בהיסח הדעת", וכן כי "הנתבע השתמש ברכבו כאמצעי במסגרת הריב בין החברות, מתוך רצון של ממש בתוצאה של פגיעה בתובע" וכי "התאונה מושא התביעה מהוה 'מעשה שנעשה מתכוון', המוחרג מהגדרת 'תאונת דרכים' שבחוק הפלת"ד". קביעות אלה אושרו, כאמור, במסגרת פסק הדין שניתן בעירעור בבית המשפט המחוזי.

סעיף 8 (א) לחוק הפיצויים קובע בזו הלשון: "8. (א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון." התאונה במתכוון הוחרגה במכוון ובמפורש מעיקרון ייחוד העילה, להבדיל מחזקות ממעטות אחרות שלא צוינו באופן מפורש.

...

הטענה להשתק שיפוטי נדחית.

הנתבע ישלם הוצאות הבקשה בסך של 2,000 ₪ ללא קשר לתוצאות ההליך.

אני קובעת קדם משפט ליום 29.9.20 שעה 9:20.

בכל ארוע בו מתרחשת תאונת דרכים, חל חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 וכן חלה החובה לפי פקודת התעבורה (נוסח חדש) לנהוג עם רישיון בתוקף והחובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי, לנהוג עם ביטוח בר תוקף.

בכל מקרה בו נפסק על ידי בית המשפט כי היחיד ביצע עבירת ההפקרה כאמור, ברי כי היתקיים הליך תעבורתי בעיניינו ו/או הליך אזרחי בגין תביעה נזיקית לפצוי נפגע תאונת הדרכים.

קבלת הפרשנות ולפיה החוב נוצר מזכות החזרה של קרנית בשל העדר כסוי בטוחי, משמעותה היתעלמות מכוונת המחוקק וריקון מתוכן של סעיף 175(א)(2) לחוק חידלות פרעון בכל הנוגע לעבירת הפקרה לאחר פגיעה.

...

ב"כ הממונה הצטרפה לעמדתו העדכנית של הנאמן והבהירה כי: "עמדתנו ניתנה ברוח פקודת הפש"ר במסגרתה התייחסנו לחוב של קרנית כחוב אזרחי. לאחר שעיינו בתגובת קרנית ונחשפנו לפסק הדין שניתן על ידי מותב זה, ביצענו חשיבה מחודשת במשרדינו בנוגע לעמדתנו ביחס לשאלת ההפטר על החוב של קרנית ובנסיבות הספציפיות של התיק הזה. כפי שחברי ציין היחיד הורשע בעבירת תקיפה. מדובר בעבירה שחוסה תחת החריגים של סעיף 175 לחוק, בנסיבות אלו אנו חוזרים בנו מעמדתנו וסבורים שמדובר בחוב שאינו בר הפטר. אבקש לציין כי לא מדובר בעמדה גורפת לכלל תביעות החוב המוגשות על ידי קרנית, אלא שיש צורך בבחינת כל מקרה לגופו, לרבות בחינת העבירות בהן הורשע היחיד והאם הן חוסות תחת סעיף 175" (ראה פרוטוקול מיום ה-28/04/2022, עמוד 3 שורות 19-25).

אשר על כן ובהתאם לסמכותי על פי סעיף 286(א) לחוק חדלות פירעון, אני מורה על ביטול הצו לפתיחת הליכים בעניינו של היחיד.

לאור ביטול צו פתיחת ההליכים, אני מורה כי ההגבלות שהושתו במסגרת הצו לפתיחת ההליכים מבוטלות.

לשם הזהירות, אני מורה כי הגשת בקשה עיקרית חדשה תהא כפופה להלכת אלקצאצי (ע"א 8673/13 אלקצאצי נגד כונס הנכסים הרשמי (2.4.14) וכן לתשלום מקדמי על סך של 4,000 ₪, אשר יהווה תנאי להגשתה של הבקשה ואשר יופקד במעמד הגשתה בקופת הממונה.

בפני תביעת נזיקין עפ"י חוק הפלת"ד. התובע, יליד 1968, טוען שניפגע ביום 2.5.2018 מרכבו של צד ג' 2 בעת שנתבע 1 נהג ברכב ללא ביטוחים.

בע"א 2199-99 עזבון המנוח עודד לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות , פ"ד נו(1) 938 נקבעה תכלית החזקה הממעטת: "לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה... בנסיבות שבהן נגרמת פגיעה עקב מעשה הנעשה במכוון כדי לגרום נזק לאדם אחר, השמוש ברכב הוא ככלי לגרימת נזק ולא לצרכים תחבורתיים" (952 ג-ה).

לדידי הוכח במאזן ההסתברויות הדרוש כי תאונה זו נכללת תחת ההגדרה של "מעשה שנעשה במתכוון", ולפיכך לא יחול חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים על מקרה זה. משהכרעתי שאין מדובר בתאונת דרכים אינני נזקק, בשלב זה, לידון בשאלה האם נתן צד ג' 2 רשות לנתבע 1 לנהוג ברכב וענין זה ידון כחלק משאלת האחריות, במידה והתובע יהיה מעוניין להמשיך בהליכים לפי פקודת הנזיקין.

...

בסעיף 6 בפסק הדין בענין בלבן נקבע: " .. רצונו של הגנב להפיל את המשיב 1 כרוך בקיומו של רצון לפגוע בו באופן שאינו ניתן להפרדה. לאור מטרת החזקה הממעטת נשוא הדיון – הוצאת התאונה המכוונת מגדרו של חוק הפיצויים – ברי כי רצון להפיל אדם התלוי מבחוץ על רכב נוסע שקול לרצון לפגוע באותו אדם. המניע הסופי שעמד מאחורי התנהגותו של הגנב היה אמנם הימלטות עם הרכב, אך בסופו של דבר רצה הגנב לפגוע במשיב 1, ולו כאמצעי לקידום ההימלטות." ברע"א 6954/11 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' עזבון המנוחה זינו טל ז"ל (01.02.12) נקבע כי העובדה שהנהג הורשע בהליך פלילי אינה פוטרת מלבחון האם התאונה אירעה במתכוון בהתאם לפרשנות סעיף 1 לפלת"ד. בהמשך פסק הדין נראה כי בית המשפט המחוזי הבדיל בין ניסיון הפגיעה הראשון שבו הוכחה כוונה לפגיעה בלוי ובסינדר ע"י הטרקטורון של שיבלי לבין המשך האירוע ובו לא הוכחה כוונה לפגיעה בקהל או במנוחה אלא רק אדישות – דבר אשר הוביל לקביעה כי מדובר בתאונת דרכים ולא חלה החזקה הממעטת.

סבורני שבמצבים כמו הנדון בפניי אין כל מקום "למתוח" את חבל הגדרת "תאונת הדרכים" שבחוק מעבר להגיון הבריא (common sense).

התביעה נגד נתבעת 2 נדחית.

התובע ישלם לנתבעת 2 סך של 18,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. התביעה תודיע עמדתה בדבר המשך ההליכים בתיק נגד נתבע 1 על פי פקודת הנזיקין ועל הגשת חוות דעת מומחה מטעמה בתוך 15 ימים.

ייחוד העילה- קיצורו של דין הוראת סע' 8(א) לחוק הפלת"ד קובעת כדלקמן- "(א) מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה, לרבות תביעה על פי ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח, לא תהיה לו עילת תביעה על פי פקודת הנזיקין בשל נזק גוף, זולת אם נפגע בתאונה שנגרמה על ידי אדם אחר במתכוון..

הובהר בפסיקה כי עיקרון ייחוד העילה בסע' 8 (א) לחוק הפלת"ד מקים מחסום דיוני בפני הנפגע להגיש תביעה מכוח פקודת הנזיקין כנגד מזיקים נוספים, כגון רופא שהתרשל ואשר הוסיף ברשלנותו על ניזקי הנפגע, וכי אף בהתקיים רשלנות רבתי של המזיק הנוסף, לא תקום לנפגע עילת תביעה נוספת על פי פקודת הנזיקין כנגדו, ועל הנפגע לתבוע את מלוא נזקיו במסגרת התביעה מכוח חוק הפלת"ד כנגד המבטח של השמוש ברכב (ראה ריבלין לעיל עמ' 385).

...

ודוק, איני מתעלם מטענת הנתבעת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו אשר הוגשה ביום 7.3.23 בעוד שכתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך הפלת"ד הוגש כבר ביום 6.12.22 במסגרתו הועלו הכחשות הנתבעת, ואף כי התובע הוסיף והגיש כתב תביעה מתוקן ביום 7.6.23 וצירף את המל"ל כבעל דין אך לא פעל ולא צירף את הנתבעת כבעל דין בהליך, ותחת זאת בחר להגיש תביעה נפרדת מבלי לציין את עובדת הגשת התביעה הראשונית – אכן אין מדובר בדרך ראויה ותמת לב. יחד עם זאת, סבורני כי אין מחדליו אלו של התובע מגיעים עד כדי הצדקת סילוק תביעתו על הסף, סעד שהוא קיצוני, עת יש להעדיף את בירור התביעה לגופה.

כך נפסק לעניין זה כדוגמה בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1989): "... הספק נתעורר בלבי לגבי הטעם הנוסף שבדחיית הבקשה, דהיינו, כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית המשפט את היריעה כולה, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין...בסיס אשר כזה לדחיית תובענה אפשרי הוא במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של בית המשפט, וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה. אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם.

בנסיבות אלה הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה, כי לא יהא ראוי לחסום את שערי בית המשפט לפני המערער.