תביעת נזיקין בגין פגיעה ברכב מאחור עקב אי שמירת מרחק

מדובר בתביעת תיחלוף שעניינה בנזק רכוש שניגרם לרכב מבוטח התובעת בתאונת דרכים מיום 23.1.20 שבה היה מעורב עם רכב הנתבעת.

נטען לפגיעה מאחור של רכב הנתבעת ברכב התובעת, עקב אי שמירת מרחק עצירה נידרש.

בכתב ההגנה נטעם להיעדר אשם נזיקי של הנתבעת בתאונה, בכך שרכב התובעת עצר באופן פיתאומי.

...

היה ויקוימו התנאים כאמור, לא תשלם הנתבעת הוצאות נוספות גם בגין הליך זה של בקשת הביטול למרות שמהותית היה ראוי לחייבה בהן, מאחר שהנתבעת ממשיכה (באופן תמוה ביותר) שלא לקיים עד היום ממש את סדרת ההחלטות שאי-קיומן הוביל לפסה"ד, החלטות שנועדו להבין מהי עמדתה של הנתבעת באשר למסמכי האיכון שהועברו לידיה, בטרם תוכן חוות דעת מומחה מטעם הצד השלישי, שעלותה המדווחת גבוהה ולכן נשקלת כדאיותה.

ככל שלא תקיים הנתבעת את התנאים כאמור, תיחשב בקשת הביטול כנדחית, ללא צורך בהחלטה שיפוטית נוספת, ופסה"ד ייוותר בתוקף, כולל רכיב ההוצאות שבו.

ראשית, תמוה כי לבקשת הביטול צורף תצהיר של הנתבעת ולא של ב"כ הנתבעת, מאחר שכל תוכן התצהיר עוסק בענייני ב"כ הנתבעת, ועל כך רק היא יכולה להצהיר; שנית, איני מקבל כמשכנע וסביר את ההסבר לגבי מחדלי הפעולה והתגובה מטעם ב"כ הנתבעת: במשרד ב"כ הנתבעת ישנו עו"ד נוסף (לפי כותרת כתבי הטענות) ולא נטען ולא הוכח כי לא הוא ולא אף גורם אחר במשרד ב"כ הנתבעת לא יכול היה לפעול מול ביהמ"ש, ולכל הפחות להודיע (כנדרש וכמצופה) שקיימת מניעות זמנית לב"כ הנתבעת, בשל מה שדווח בבקשת הביטול; ושלישית, לא מצאתי כל הסבר, ודאי לא הסבר מניח את הדעת, מדוע עד היום ממש לא מגלה לנו הצד השלישי עמדתה לגבי מסמכי האיכון הנ"ל שאותם קיבלה, כדי שנדע אם יש תוחלת להליך ההודעה לצד שלישי.

כפי שעולה מכתבי הטענות, המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לשאלה בדבר מיהות הנהג האשם בנזיקין בהתרחשות התאונה.

הלה הוסיף וטען כי העובדה שהתובעת שילמה את מלוא הנזקים שנגרמו במוקד האחורי של הרכב השני (בסכום של כ- 40,000 ₪) מלמדת שהתובעת ערכה בדיקות והכירה בכך שהנהגת מטעמה (הנהגת ברכב השלישי) לא שמרה מרחק מהרכב השני, ולראיה- התובעת (הבעלים של הרכב השלישי) לא הגישה במסגרת התביעה הקודמת הודעה לצד ג' אשר לנזקים שנגרמו במוקד האחורי של הרכב השני.

לא ניתן להסיק מקביעה זו, כפי שמבקשת התובעת לעשות, שאחריות הנהג ברכב הראשון חלה במישור היחסים שבין הרכב השלישי לבין הרכב השני, לא כל שכן, כאשר בית המשפט קבע, כאמור, שהרכב השלישי פגע מאחור ברכב השני בשל אי שמירת מרחק, על יסוד הודאה מצד הנהגת ברכב השלישי.

...

בסעיף 13 לפסק הדין החלוט נקבע כי המסקנה היא שאין לייחס רשלנות לנהג הרכב השני, וכי הרכב הראשון אחראי להתרחשות המפגש שבין הרכב השני לבין הרכב הראשון.

לסיכום, התובעת לא הוכיחה ברמה הדרושה במשפט האזרחי כי הנזקים ברכבה (הרכב השלישי) נגרמו בשל סטיית הרכב הראשון.

אשר על כן, התביעה נדחית ועל התובעת לשלם לנתבעות שכר העד שהתייצב לדיון בסך של 550 ₪ כפי שנפסק בדיון ושכ"ט עו"ד בסך של 3,959 ₪ בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000.

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 20.1.20 נהג המבוטח ברכב ברחוב מעלה יצחק בנוף הגליל, לפתע הגיח רכב מ.ר. 72-635-61 (להלן: "רכב הנתבעים") מאחור, תוך אי שמירת מרחק ו/או זהירות, פגע ברכב המבוטח מאחור והדפו לעבר רכב מ.ר. 23-759-31 (להלן: :"רכב צד ג'"), אשר נסע לפניו.

הואיל ואין מחלוקת כי ראזי הוא זה שנהג ברכב הנתבעים, והואיל ושוכנעתי כי הוא זה שפגע ברכב המבוטח על ידי התובעת והוא האשם הבלעדי לתאונה, הרי שהוא המזיק ויש לחייבו בפצוי בגין התשלום בו נשאה התובעת בגין הנזק שניגרם לרכב המבוטח על ידה, וזאת מכוח סעיף 3 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "הדברים המנויים להלן בפקודה זו הם עוולות, ובכפוף להוראות הפקודה – כל הנפגע או הניזוק על ידי עוולה שנעשתה בישראל יהא זכאי לתרופה המפורשת בפקודה מידי עושה העוולה או האחראי לה". בכל הנוגע לג'מאל, הואיל ואינו המזיק, שכן לא הוא זה אשר נהג ברכב במועד התאונה, והואיל ולא נטען כי קיימים יחסי עובד מעביד בין הנתבעים 2-3, ואף אין מחלוקת בין הנתבעים 2-3 כי הרכב נילקח מהנתבע 2 על ידי בנו, הנתבע 3, שלא ברשותו, לא ניתן לייחס לו כל רשלנות, ודין התביעה כנגדו להדחות.

בן, הנוטל רכב ללא הרשאה אינו גנב ואין הנטילה של הרכב, משום ארוע בטוחי של גניבה (ראו גם בע"א 4017/99 עמרם סמנא נ' סהר חב' לביטוח ואח', פורסם בנבו, ניתן ביום 17.1.01 בסיפא של פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן; ע"א 662/97 (ת"א) עילית חב' לביטוח בע"מ נ' פרנק יהודה ואח').

...

בסיכומו של דבר אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת 1, ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת 1 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 2,800 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2, ובנסיבות התיק איני מוצאת לנכון לחייב את התובעת בהוצאות.

אני מקבלת את התביעה כנגד הנתבע 3, ומחייבת את הנתבע 3 לשלם לתובעת סך של 51,204 ₪ בצירוף 10,000 ₪ שכ"ט עו"ד, 250 ₪ הוצאות העד ואגרות משפט.

לפני תביעת שבוב בגין ניזקי רכב-רכוש שנגרמו לרכב המבוטח אצל התובעת על רקע תאונת דרכים שארעה ביום 16.11.2021.

מנגד, טוענים הנתבעים כי התאונה נגרמה עקב אי שמירת מרחק סביר מצד הנהג ברכב השלישי אשר פגע מאחור ברכב השני, שפגע קודם לכן ברכב הראשון שעצר בפתאומיות.

בתקנה 49(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") נקבע כי "לא ינהג אדם בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על רווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהיתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה". תקנות התעבורה מהוות מקור לחובות חקוקות, כמו גם לנורמות היתנהגות סבירות ככל שנידרש לצורך העוולות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], התשכ"ח-1968.

...

בתקנה 342 לתקנות התעבורה נקבע כי "(א) ברכב .. יותקנו שני פנסי בלימה בשני צדי הרכב שאורם אדום והם ייראו .. ובזמן תאורה במזג אוויר נאה ממרחק של 150 מטרים לפחות; .. (ב) מותר שפנס אחורי ישמש גם כפנס בלימה, ובלבד שיהיו בו שני אורות נפרדים ושהאור המראה על בלימה יהיה בעל עצמה חזקה יותר וניתן להבחנה ברורה מן האור האחר". כאמור, על יסוד העדויות והמוצגים שנשמעו והובאו לפניי, אני קובעת כממצא עובדתי כי עובר לקרות התאונה הפנסים האחוריים ברכב השני לא היו תקינים.

לסיכום, הגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לקרות התאונה נחלקת בין הנהגים המעורבים.

אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, בהתאם לשיעור האחריות היחסי.

לפי התביעה, ביום 25/12/2020 הגיע התובע ברכבו מסוג מזדה לצומת ששת הימים-אחד העם בחדרה, האט לפני הכניסה לצומת על פי הוראת תמרור "עצור" ועצר עצירה מוחלטת.

עסקינן בתביעה נזיקית שבה יש להוכיח את קרות הארוע המזיק, את הנזק ואת הקשר הסיבתי שבין הארוע לבין גובה הנזק.

במקרה הנידון, אין חולק כי הנתבע 1, אשר נהג בטויוטה, גרם להיתנגשות של הטויוטה במזדה מחמת אי שמירת מרחק.

לו היה הנתבע 1 שומר על מרחק מספק, היה בכוחו לבלום ולהביא לעצירת הטויוטה, קל וחומר במהירות הנמוכה שבה נסעו הרכבים, ללא פגיעה.

שאלה זו הנה ברת משקל בהתייחס לטענת הנתבעים, אשר לא נסתרה, לפיה השוואת גבהי הפגושים של כלי הרכב, אשר נערכה מספר ימים לאחר התאונה, מלמדת כי פגוש הקידמי של הטויוטה נמוך יותר מהפגוש האחורי של המזדה, ולכן נשאלת השאלה בדבר הקשר הסיבתי בין הפגיעה של הטויוטה במזדה לבין מוקד הנזק במזדה, הגבוה יותר מגובה הפגוש הקידמי של הטויוטה.

...

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את עדויות העדים, ובחנתי בתשומת לב את טענות הצדדים בסיכומיהם, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

גם האמור לעיל תומך במסקנה בדבר עדיפותה של הצעת המחיר לתיקון על פני הנזק שהעריך השמאי בחוות דעתו.

בסיכומם של דברים, ועל יסוד כל הנאמר לעיל במצטבר, אני פוסקת כדלקמן: 1) התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית ללא צו להוצאות.