תופעת סרבנות הגט, הוכרה ככזו המקימה עילת תביעה נזיקית, הנופלת בגדרי עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה, ויש אף הגורסים כי ראוי להכיר בה כ"עוולה חוקתית" בשל הפגיעה בעקרונות חוק יסוד כבוד האדם וחרותו העומדת בבסיסה.
וכב' הש' י. עמית בעיניין ע"א 8489/12 - פלוני נ' פלוני, (2013) הרחיב והעמיק בדבר –
"ראוי לציבור המתדיינים בארצנו, אשר הולך וגדל עם השנים, להפנים כי ההליך המשפטי אינו תרופה לכל מכאוב. קשה להלום כי בשם ההגנה על הפרטיות ושמירה על המרקם המשפחתי, המשפט ייכנס ברגל גסה למרחב הפרטי-אינטימי ביותר של בעלי הדין, במסגרת הליך משפטי שפגיעתו בפרטיות עלולה להיות אף קשה מהפגיעה בפרטיות מושא התביעה. עצם האפשרות להגיש תביעה מעין זו שבפנינו, עלולה לתמרץ את הצד הנבגד לאסוף ראיות בדרכים פסולות לצורך הגשת תביעה כנגד צד שלישי, וכתב התביעה שבפנינו אך יוכיח... קיצורו של דבר, כי טעמים חזקים שבמדיניות משפטית שוללים לטעמי הכרה בניאוף כעילה נזיקית או חוזית, הן בין בני הזוג בינם לבין עצמם והן בין מי מבני הזוג לבין צד שלישי. לצד האנטרס החשוב של שמירה על התא המשפחתי, יש לזכור כי אנו עוסקים בתחום המעוגן בחיי הרגש. בגידה לחוד, ותוצאות ממוניות לחוד"
ודוק, איננו באים לומר כי הדברים שוים, שהרי בגידה מהעבר האחד וסרבנות גט מהעבר השני - זה בזה לא יגעו, ונקל להבין החילוק שבין הדברים, בעיקר בכל הקשור למהות הנזק שמותיר אחריו כל אחד ממעשים אלו, ועל אף שכך הבאנו הדברים על מנת שיושם על לב כי בכל הקשור לענייניו של התא המשפחתי לא תמיד יגבר הפן המוסרי ויטה את מאזני המשפט שכן לדברים פנים רבות והזהירות הנדרשת בבחינת מהלכים והילוכים בתא המשפחתי מכתיבה לערכאה השיפוטית לא אחת להסיר ידיה מאותה סחרחרה של עניינים משפחתיים אשר בני הזוג מבקשים לשאוב את בית המשפט לתוכה.
תביעה נזיקית בגין סרבנות גט – פסיקת בתי המשפט
אחר שהצטיידנו בדברי המלומדים, נפנה ונבחן את פסיקת בתי המשפט בסוגיית התביעה הנזיקית בגין סרבנות תוך מתן דגש לסוגיה העומדת לפתחינו, היינו - האם ניתן לחייב בן זוג בגין סרבנותו להתגרש כאשר אין כל פסק דין של הערכאה הרבנית המחייבות לעשות כן ?
אקדים ואומר כי סוגיה זו טרם הוכרעה בבית המשפט העליון, אשר היתייחס אליה אגב אורחא בבע"מ 3151/14 פלונית נ. פלוני (2015), עת נידרש להכריע בשאלה אשר יש לה נקודות השקה לנדון - האם מוסמכת הערכאה האזרחית להגביל את חיוב המזונות של אשה למרות שבית הדין טרם קבע קביעה באשר לסרבנותה.
אך יותר מכך – כב' הש' זילברטל, אשר, כאמור, לא הסכים עם עמדתה הנזכרת של כב' הש' ד. ברק ארז באשר לשלילת סמכותה של הערכאה האזרחית לשלול מזונות מאישה גם טרם הכרזתה כסרבנית גט, היתייחס לחילוק שהועלה ע"י כב' הש' ברק ארז באשר לסוגיית המזונות וסרבנות הגט והבהיר -
"הן המשנה לנשיאה והן השופטת ברק-ארז עמדו בקצרה על הסוגיה המשיקה לענייננו – והיא האפשרות לזכות בפצוי כספי במקרים של סרבנות גט בגדרה של תביעת נזיקין ... ואמנם, בשנים האחרונות נבחנים כלים משפטיים והלכתיים שונים במטרה להיתמודד עם התופעה הקשה של סרבנות גט, וביניהם האפשרות להגיש תביעת נזיקין נגד הסרבן. בהקשר זה, עמדתה של השופטת ברק-ארז בשאלת הסמכות, כפי שהוצגה לעיל, עלולה, על-ידי היקש אפשרי, להוביל לכך שלא יהיה ניתן לחייב סרבן גט בפצוי נזיקי ללא קביעה פוזיטיבית של בית הדין הרבני של חיוב האיש בגט... בכל הכבוד, להשקפתי, האבחנה המוצעת על-ידי חברתי אינה נקיה מקשיים, וחוששני כי עמדתה עלולה להוביל לסתימת הגולל על תביעות נזיקין נגד סרבני גט בהעדר קביעות מתאימות של בית הדין הרבני, וזאת חרף הבהרתה של חברתי, לפיה להיקש כזה אין מקום." (הדגשה שלי – צ.ו)
הרי לנו, לכאורה, שדעת הרוב בבית המשפט העליון נוטה לאפשרות הנותנת בידי בית המשפט לעינייני מישפחה את הכוח לברר תביעות בגין סרבנות גט אף בהיעדר פסק דין לגירושין ע"י בית הדין הרבני, ואף כב' הש' ברק ארז, אשר הייתה בדעת מיעוט לעניין מתן הסמכות לערכאה האזרחית בסוגיית הגבלת המזונות, נטתה לראות בסוגיה של תביעה נזיקין בגין סרבנות גט כסוגיה קלה יותר מסוגית המזונות, בהיבט סמכותה של הערכאה האזרחית.
...
כב' השופט צבי ויצמן:
פתיחה
האם קמה עילה נזיקית שעניינה בסרבנות גט שעה שאין כל קביעה של הערכאה הרבנית המחייבת או אף ממליצה על מתן הגט, ויותר מכך – תביעת הגירושין אף נדחתה?
לכך אנו נדרשים בערעור אותו הגישה המערערת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ח. שירה) מיום 9.1.20 (תלה"ס 21965-10-17) במסגרתו מצא בית המשפט לחייב את המערערת לפצות המשיב בסך של 75,000 ₪ נוכח סירובה להתגרש מהמשיב.
לטענת המשיב, בית הדין לא נעתר לקבוע מועד נוסף לסידור גט ובכך ביטל, בחוסר סמכות, פסק דין של הרכב אחר.
בית המשפט מצא שטענות המערערת כי היא חפצה בכנות בשלום בית אינן כנות.
בצידה של עילה זו אני סבור, כמו חברי השופט א' שטיין, כי ניתן לפצות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט אף בעילה של רשלנות, ואולם זאת במתווה צר יחסית, כאשר בעל דין פוגע באינטרס של יריבו ע"י הפרתה של חובת זהירות, שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים, אשר נוצרים מכוח הדין, או מכוח הבטחות, או מצגים, שניתנו במסגרת מערכת היחסים הרלוונטית.
מעת שבאנו לידי כך ומצאנו כי בנדון הוכחה עילת הרשלנות בעניינה של המערערת נותר לנו לבחון האם הפיצוי שהציע בית משפט קמא הוא סביר בנסיבות העניין.
סוף דבר, לו תשמע דעתי דין הערעור להידחות.
משאלו הם פני הדברים, אף אני סבורה כי יש לפנות למסלול הגישה הליברלית לבחינת התביעה הנזיקית במנותק מהעילות ההלכתיות לגירושין (וראה בעניין זה סע' 32-33 לחוות דעתו המעמיקה והמלומדת של חברי השופט ויצמן), וכפי שפסק- נכון בעיני- בית משפט קמא.
לפיכך, כאמור, הנני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעו חברי ולפיה הערעור נדחה.
כאמור לעיל, במקרה הנוכחי אף הוכח מניע כלכלי חזק להשהות את ההליך, דבר המחזק את מסקנה לחוסר כנות ברצונה לחדש את הקשר ואת תחושת אי הצדק הנובעת מהתנהלותה.
